זִכְרוֹנוֹתָיו שֶׁל צָאלִח מוּדְלָל זָ"ל מֵעַמָארָה כפי שסיפר לעזרא מורד: "נולדתי בשנת 1924 בעיר עמארה. כְּילד שיחקתי בְּ"שַקָּה שִׁיבִּר", בְּ"גָרְעִינֵי מִשְׁמֵשׁ", בְּ"אַוָּל עָבְרָה" أوّل عَبْرَه – קְפִיצָה על גַּב חבֵר המשחק עִמּי, בִּסְביבונים, בְּ"כַּדּוּרִים" עשׂויי סְחבות, בְּהעפַת עֲפִיפונים. "כמובן, סבלנו בבתי ספר מעונשים וממילּוֹתֹ גנאי כמו: רָשָׁע! שֶׁעַכְבָרוֹשִׁים יְכַרְסְמוּ אֶצְבְּעותיך! יבוא אליך חונֵק הילדים خِنّاق لولاد! וכמובן לפעמים עם תוספות של: צַ'בְכָה, לַטְמָה, צִ'לָאקָה, זוֹבָּה, פָּלָקָה ועוד מיני מַכּוֹת משונות, לא עליכם, ולא אשכּח את מצוות ההורים לַמּוֹרים אודות בְניהם שחובה לתת להם תַּאְדִיב تأديب - חינוך "הַבָּשָׂר (של הילדים) לְךָ והעֲצָמות לנו!". "למדתי אצל מְעַלִּם אפרים, מְעַלִּם עבודי, מְעַלִּם יוסף, מְעַלִּם רוּבֵין, מְעַלִּם יעקב, מר ראובן עָטר ממכבי חיפה הוא נכדהּ של דודתי, סַבּוֹ של עטר, הוא ממשפחת מְעַלִּם רובין, לרוב היינו לומדים בַחֶדֶר תורה. "מֵעִירי, אני זוכר במיוחד לטובה את מְרַיִּיד גַ'בְּרָה יהודי שֶׁחָנוּתוֹ למִמְכּר עָרָק הייתה ליד ביתנו. האיש היה נדבן גדול. ועוד, אני זוכר בגיל 7-6 את ביקור המלך גָ'אזִי בעיר, שזה היה אירוע מרשים במיוחד. "אך החוויה העַזָּה ביותר הייתה לי כשהייתי בגיל 14-13, ביקרתי אצל קבְרוֹ של עזרא הסופר בְּאֶל עְזֵיר. שָׁם היו גם הרבה מְבקרים מבגדד ומבַצרה. אני זוכר, בלילה היו להקות של יתושים ושַׁמָּשׁ הקֶּבר נכנס לקבר הנביא עזרא הסופר וקרא בקול: "אדונינו, להקות יתושים בחוץ והמבקרים רוצים לחזור אל המקומות מֵהם באו" ואז הַשַּׁמָּשׁ סִיפֵּר בצאתו, כי שָׁמע בַּת קול של הנביא, כי יש נשים בְּנִדָּתן. אם תצאנָה מֵחצר הקֶּבר אז גם להקות היתושים תחלופנה ואכן כעבור כשעה הלהקות חלפו להן. "ועוד אני זוכר כי, תחילה, אני שִׁמּשְׁתי בעמארה כְּשָׁרַת - עוזר אצל הרופא הנוצרי בעיר ושמו היה קוֹנִסְטַנְטִין, עִמּוֹ עבדתי שנה תמימה. לרופא זה לא היה רֶכֶב ואני הייתי נושֵׂא כליו ותרוּפוּתָיו, אָן שהלך הלכתי אִתּו, לעתים, אם החולה היה רחוק מביתו של קונסטטין, לרוב היינו נוסעים בכִּרכרה של עָלִי. "אני זוכר פעם, נקרא קונסטנטין לַמּוּתָצָרִף ألمُتصرِّف הממונה על המחוז שֶׁחָלָה בטיפוס, הרופא נתן לו תרופות מתאימות. חָלפו מספר ימים, באה זקנה אחת יַעֲצה לקונסטנטין לקחת בּד שָׁחור, לשְׂרוֹף אותו ולָשִׂים על ראש החולה כדי שיבריא, הרופא אמר: "אם זה לא יועיל, לָבטח לא יזיק" ועשׂה כֵּן. ואז החולה פָּקח את עיניו ושָׁאל: "מדוע בָּאתָּ אלי? איזה יום היום?" אמר לו הרופא: "שלישי" והחולה המשיך לשאול: ו"איפה אני הייתי?" "היית רָדוּם!" אמר הרופא "ודע לך שמחלתך מחלת הטיפוס נגרמה ע"י כּינָּה". "פעם, בא אליו יהודי, נתן לו תרופה ואני זוכר זה היה יום חמישי בא יום שישי. הרופא קרא לי ואמר: "כְּשֶׁתֵּלֵךְ הביתה בַּקֵּר את החולה". הָלַכְתי לראות את החולה, ראיתי שפניו אדומות, חזרתי הביתה, כעבור זמן נפטר לא עליכם. "לאחר שעזבתי את עבודתי עם ד"ר קונסטנטין מצאתי לי שותף, אזרח מעמארה מִמּוֹצָא פָּרסי בְּשם חַיְדָר עָלִי, שנינו פתחנו חנות לגיהוץ. אני הייתי מביא לקוחות לחנות וחידר היה מְגָהֵץ ולפעמים הייתי מחליף אותו. רוב העבודה הייתה בימי חמישי ושישי, בימים אלה עָבַדנו כל הלילה כדי להספיק ולספֵּק את הבגדים כשהם מגוהצים ומסודרים עד לביתו של הלקוח. "תקופת מה, לָמַדְתי בבגדד בבית ספר אל-תָּפַיִיץ' التفيّض שהיה בית-ספר עֶרֶב, אך לאחר סיום לימודיי, חזרתי לעיר עמארה מבְּלי לסיים את הבחינות, באתה עֵת גם התחתנתי עם בּונִת בַּת רִימָה (הדודה של אבא שלך?) "בשנת 1941 אני זוכר, שהבדווים הם שהצילו את יהודי עמארה מִפרְהוּד (ביזה) כי היה לנו שׁייח' בְּשֵׁם חַ'זְעָל מִבֵּית אֶל עִירִיץ שהָלך לממונה על המחוז - אל מוּתָצרִף - ואִיֵּים עליו שֶׁאִם יהיה ליהודים פרהוּד, אז הוא יזרים בֵּדְווים למַאֲבק במתפרעים. אז הַמּוֹתָצָרִיף ציווה על אִסּוּר המַעֲבר בַּגְּשׁרים כדי למנוע מן הצבא להגיע לעיר. "ועוד אני זוכר את תהלוכת המתפרעים ביום שישי בְּסוּק אֶל עָגָ'ם וראיתי במו עיניי שֶמְסַמְּניִם בְגיר את חנויות היהודים, איזו חנות של יהודי ואיזה של מוסלמי. למזָּלנו הטוב הפרעות המתוכננות לא יצאו לפועל בגלל האיום של חָ'זְעָל. "ומפני שלא הגעתי למבחן הַבּקָלוֹרְיָה, נאלצתי להתגייס לצבא העירקי, זה היה בשנת 1942. התגייסתי לשלושה חודשים תְמוּרת תשלום חמישים דינאר – הון תועפות, שְׂכר של מֵעַל לשנתיים עבודה, אל תשְׁכּח, עזרא, שזה היה שנה לאחר הפרהוד. כל יום, הייתי עובר את גֶּשֶׁר עָ'אזִי עד למַּחנה ושם הייתי מִתְאַמֵּן: יֵס-יָם (יָסָאר يسار שׂמֹאל, ימין يمين ימין). "אני זוכר את הקצין עזרא אבן נחום שהיה אחד הקצינים היהודים הבודדים שֶׁשׁרְתּוּ בּצְבא הקבע העירקי בעמארה, אחרי כן, קצין זה עבר לבגדד ושם שימש "זָאבִּיט אֵיעָאשָׁה" ضابط إعاشه - קצין תַּחֲזוקה. אני זוכר בעיר גם את דּוֹדךָ שָׁעְיָה מְרַיִּיד שגם הוא היה חייל בעמארה באותם ימים. "מה אגיד לך, עזרא? החיים שָׁם, לא היו קַלּים. כולנו גָרנו בבית אחד גם משפחת אשתי: רִימָה חַמּוֹתיִ, סִיתִּי צָ'חְלָה אִמָּהּ של רִימָה שֶׁעלֶיהָ כתבת שיר בספרךָ "נוֹפֵי יַלְדוּת מִבֵּית אַבָּא" היא הייתה נמוכת קומה, עיניה ירוקות והיא שימשה מֵעין רוֹפְאָה עֲמָמִית (תְּנַשִּר') - מפַזֶּרֶת בידיה אנרגיות, ו"תְּדַלִּק" – שופֶכֶת מים ומטַפֶּלת בְּמִי שֶׁנִּחְבּל וּבְמִי שֶׁנִּבְהל וכמובן שהייתה גם מיְַלֶּדֶת. סִתִּי צָ'חְלָה נפטרה בשנת הַתַּמְוִין - שנת הַקִּיצּוּב בְּמזון שהונהג בעירק בְעקבּוֹת מלחמת העולם השנייה 1944. "לסיתי צ'חלה שכוּנְתָה אוּם-מְרָיִּיד, הייתה בת אחת בשם רִימָה ושני בנים: מְרַיּיד הסַבּא שֶלךָ (עזרא מורד) ונָחוּם הסַבּא של בֵּן דוֹדְךָ (יוֹסֵף מוּרָן). רִימָה הייתה אלְמנה, בעלה היה צורֵף ושמו עזרא. אשתי בּוּנִת היא בִּתָּהּ של רִימָה ואחיהָ אליהו כִּלְאַב וְסָבִּיחָה, חָתּון וּמוֹרִיס כולם התחתנו בארץ. "לארץ הגעתי בטיסה מעירק ב-1950 עם העלייה ההמונית, אל שַֹעַר העלייה שליד חיפה ומשִָּם עם המשפחות הראשונות ומִשְׁפחתך וְאִתְּךָ לְקַסְטִינָה המַעֲבָּרָה לאוהלים השחורים".