רכישתו, ביטוחו ואחזקתו של רכב בארץ הם בבחינת פרה חולבת, שאין להם אח ורע מעבר לים. את תפקיד הפרה החולבת נוטלת עליה, בחוצפה רבה, המדינה עצמה. זו שתוחבת את ידיה לכיסו של האזרח הקטן מרגע רכישת המכונית ועד ליומה האחרון. תוך כך היא גורפת, על חשבונו, הכנסות נכבדות ממיסים ואגרות, שאינן עומדות בשום יחס לערך המכונית עצמה.
מעבר להוצאות העתק שאליהן נגרר, בעל-כורחו, בעל הרכב, נגזר עליו גם לעמוד בטרטור מיותר של מבחני-רישוי שנתיים. מלבד היותם שערורייתיים בדרישותיהם - אין להם גם כל הצדקה רישויית.
בכל מדינה מתוקנת הופך רוכש הרכב הפרטי לבעליו הבלעדיים מרגע קנייתו. רק בישראל מוקנית למדינה זכות-מחטף כשותפה שלו. מדי שנה נדרש בעל הרכב הפרטי לשאת בעול הוצאות-רישוי כבדות, שמלבד מעמסתן הכבדה והמיותרת - היא גם מסחטת-כספים לשמה.
טרטור ישראלי
מעל לכל אמורים הדברים באגרת-רישוי ובבדיקות-תקינות שנתיות. אלה אינן נהוגות במדינות נאורות. שלא כבישראל, יכול האזרח האמריקני הקטן לרכוש מכונית יד-שנייה, כלבבו, בכסף קטן, ולמכור אותה לאחר שנים אפילו ברווח. מעל לכל אין השלטונות שם מעזים לטרטר אותו ולרדת לחייו לאחר רכישתו של הרכב. כי בארצו של הדוד סם יכול בעליו לנהוג בו גם לאחר 40 שנה, ללא מעקב או בדיקות, ומבלי שייאלץ להצטייד ברישוי מיוחד של מה שאצלנו הופך ל"רכב-אספנות".
ממש כמו הנהג האמריקני, פטור גם הנהג האירופי ממבחני-רישוי שנתיים, זולת בדיקת צמיגים פעמיים בשנה, בשל הצורך להחליף צמיגי-חורף בצמיגי-קיץ. באירוניה של הגורל פטור הנהג הישראלי מבדיקה שכזאת. לא, חלילה, מחמת טוב-ליבה של רשות הרישוי, אלא בשל תנאי-מזג אוויר סבירים וסולידיים יותר.
סיוט שנתי
מבחן הרישוי בארץ הוא סיוט שנתי. הסיוט הזה כרוך באיבודו של יום-עבודה ובהוצאת-כספים מיותרת על "טסטים" או בדיקות של טרום-רישוי, שיותר משיש בהם תועלת - הם בבחינת מסחטה אמיתית. את שטיפת המוח שנאלץ הנהג הישראלי לעבור בעטיים, מתרצים אצלנו בסטטיסטיקה מבהילה של תאונות, שבינה לבין מעקב הקבע אין, בעצם, ולא כלום.
מרבית התאונות בישראל אינן בעטיו של רכב ישן ובלתי-מתוחזק, כביכול. הן נגרמות, בדרך כלל, מנהיגה פרועה, מאי-ציות לתמרורים, ומתשתית רעועה של כבישים, חסרי מעקות-בטיחות ושוליים רחבים די-צורכם. סטטיסטיקת התאונות מוכיחה בעליל כי רובן המכריע נגרמות דווקא על-ידי רכב חדש.
צחוק מהעבודה
רק בישראל מסוגלים לסלול כביש מהיר צר מדי, כדי שאחר-כך יוכל שוב קבלן-פלוני להתעשר מהרחבתו, ועוד לקרוא לו אוטוסטרדה. בארה"ב, בגרמניה ובאיטליה, להבדיל, לא קיים שום צורך לעשות בכביש כזה רביזיה. שם הרי דואגים לתכנן אותו טרם-סלילתו.
נותר רק לקנא בנהג שמעבר לים, שאינו זקוק, חדשות לבקרים, לרישיון-רכב חדש, ושיכול לנהוג בו, בהשקט ובבטחה, ללא הגבלה של זמן ובלא שהמדינה תיכנס לקרביו. בינתיים רק ימשיך הנהג הישראלי לעשות שמיניות באוויר במאמץ להחליף את רכבו בתכיפות מירבית, הכל כדי שלא ייאלץ, חלילה, לעבור, מדי שנה, את הסיוט החוזר ונשנה; זה שנכפה עליו רק משום שרכבו החדש הופך, אוטומטית, לרכב ישן מרגע שמלאו לו שנתיים.