המחאה של הימים האחרונים בנושא יוקר הדיור בישראל לא התקבלה, תחילה, יותר מדי ברצינות במעגלי השיח הציבורי. גם כשצברה גובה תוך יומיים-שלושה מאז הוקמו המאהלים הראשונים בשדרות רוטשילד בתל אביב, היו רבים שפקפקו ביכולת המחאה לייצר שינוי. "מחאה חשובה" – נאמר, אך זו תתמוסס תוך מספר ימים. שר השיכון משס, ח"כים מן הליכוד וכמה עיתונאים, אף מיהרו לייחס למוחים נטייה ואינטרס פוליטי תוך הדבקת תוויות שליליות (סמולנים, מפונקים שאינם מוכנים לגור בפריפריה וכיו"ב). תוך זמן קצר שינו טעמם והחלו "לחבק". "הפגנה חשובה מצביעה על מצוקה אמיתית, אבל צריך לקחת את הדברים בפרופורציה". גם כשהתברר שהמחאה מתפשטת, מתרחבת ומתגברת, וגם כשהרטוריקה של השלטון החלה להשתנות ודיברה על פתרונות שנהגו עוד מזמן, חקיקות שלהשלמתן דרוש זמן, מאבק בביורוקרטיה ועוד ועוד... הקו הכללי שאפיין את התגובות וההתייחסויות השונות היה ספקני באשר לתוצאות שתניב המחאה הזו.

בחלוף מספר ימים, ונוכח התרחבות המחאות הכוללות גם התרסה נגד התייקרות מוצרי המזון בשיעורים חדים ברשתות השיווק, העלאות במחיר הדלק, יוקר המים, התייקרות צפויה במחיר החשמל ועוד, אפשר כבר לקבוע – המחאה מטביעה חותם. תהיה לה תוצאה. עדיין לא ברור כיצד ובאיזה אופן תתבטא תוצאה זו, אך הפחד והלחץ בהם מגיבה המערכת הפוליטית לעניין, מעידים על כך יותר מכל (דיונים אינסופיים בדרג בכיר כיצד לרצות את המפגינים, מלל בלתי פוסק של פוליטיקאים, גלגול אחריות, יש גם סימני היסטריה ואובדן שליטה). במקרה הטוב יצליח ראש הממשלה, שבחושיו המחודדים זיהה היטב את פוטנציאל הנזק הצפוי לשלטונו, למתן את עוצמת שיאי ההפגנות, על-ידי קבלת סדרת החלטות בעלות מרכיבים חוקיים והצהרתיים בממשלה ובכנסת. אלה כמובן לא יביאו לפתרון מיידי של הבעיה. מבחנן יהיה בביצוע ובמכשולים שיוצבו בדרך הביצוע בפני יישומן. אבל גם אם הכל יתבצע ברוח ההצהרות, עדיין תישאר על-כנה השיטה – העלאות מחיר שרירותיות של המזון, מחירי המים, הדלק, הסלולר והרשימה עוד ארוכה.

מבלי להיכנס כאן לפרטים, נזכיר את התוצאות הפוליטיות בבחירות 2006 לכנסת ה-17, בהן הגיע הליכוד ל-12 מנדטים בהשוואה ל-40 בבחירות שקדמו. פרשנויות רבות כבר נכתבו על כך, אבל גם נתניהו שעמד בראש הרשימה, הודה כי חלק מכריע בתוצאה היה תוצאה מרצון הציבור להעניש את הליכוד על המדיניות הכלכלית-חברתית שהנהיג כשר אוצר. ההפרטות והקיצוץ בשירותים החברתיים שיזם חתכו ב"בשר החי" של המעמד הבינוני ושל השכבות החלשות יותר. "השמן והרזה" מהדימוי המפורסם שטבע אז ביבי, קמו עליו שניהם והענישו אותו ואת מפלגתו. המחאות וההפגנות של היום החזירו לזיכרון הציבורי את מה שהיה אז. נתניהו אומנם ניסה, מאז חזר לשלטון בפעם השנייה, למתן ולמזער את הרושם השלילי שהותיר אחריו בזמנו, זה שהביא למפלתו, אך מסתבר שבאופן בסיסי לא הצליח במיוחד. נראה שהוא מבין עכשיו את המצב אליו נקלע. תגובתו הלחוצה וההיסטרית מעידה על כך. אם יצליח לשנות את כיוון המדיניות החברתית שביסוד תפישתו, נוכח התוצאות והתגובה הציבורית – אולי יהיה לו סיכוי לעמעם את עוצמת המחאות. ספק גדול יש בכך. וגם אם ה"ספינים", הרטוריקה, בחישת הפוליטיקאים, הזמן החולף וכל הקשור יגרמו לרגיעה על פני השטח, בזיכרון הציבורי כבר נצרבה תרומת נתניהו וממשלתו למצוקה החברתית ובראשה הדיור, ולא פחות תעסוקה הולמת, תחבורה, חינוך וגם ההתייקרויות של המוצרים החיוניים. נכון, הליקויים הללו לא נוצרו בתקופת הממשלה האחרונה, אבל הם הקצינו במשמרת שלה. סביר שהחשבון הציבורי לתשלום יוגש לה ולמי שמוביל אותה.