אז איפה אנחנו עכשיו? בבית הדין לעבודה מונח הסכם הזקוק לחתימה. על-פי גרסת משרדי הבריאות והאוצר, הושגו בו מאות תקנים נוספים, והממונה על השכר לוין צוטט כאומר שגם על דרישה למאות תקנים נוספים האוצר לא היה מפיל את המשא-ומתן. הוא גם טען שהר"י הסכימה להחתמת שעון נוכחות בבתי החולים, דרישה שהעלתה את זעמם של הרופאים. עיקר ההישג שלה, כך הודלף, הוא ההטבות לרופאי הפריפריה, שבהן התקבלו רוב דרישות הר"י. על מה המשא-ומתן תקוע? על-פי הודעת משרד האוצר "הוגדרו פערים משמעותיים בין הצדדים בנוגע לתקנים ולפריסת עלות ההסכם על פני שנות ההסכם" - כלומר עניין אחד עקרוני ואחר טכני. ככל הנראה גם תורנויות המתמחים מהוות אבן נגף בדרך אל המנוחה והנחלה. האוצר דורש שכדי להקל על המתמחים ישובצו בתורנויות לא רק מתמחים אלא גם רופאים מומחים צעירים, דבר שלא היה נהוג עד כה. הסקרים מראים שרוב הציבור (73 אחוז) סבור שמאבקם של הרופאים מוצדק. 86 אחוזים חושבים שיש לתת תמריץ לרופאים הבוחרים במקצועות רפואה בהם קיים מחסור, ושיעור זהה של משיבים גם מזדהה עם הכוונה לתמרץ רופאים המוכנים לעבוד בפריפריה. אולי תמיכת הציבור, הגוברת בהתמדה מאז ראשית המאבק, נובעת מהעובדה שכל אחד מאיתנו נזקק, בשלב זה או אחר של חייו, לשירות הרפואה הציבורית, והמצב שמשתקף בבתי החולים נראה לנו בלתי נסבל, ובצדק. ואם כך, עולה מאליה שאלה מהדהדת: מדוע זהו מאבקם של הרופאים, ולא מאבקם של החולים? מדוע מי ששובת על תנאי שכרו צריך לשבות גם בשביל מיטות אשפוז, תקנים לפריפריה ותוספת רופאים? האם זהו תפקידו של הרופא לדאוג למיטה, או אולי תפקידו של הציבור כולו? ועוד שאלה, המחריפה והולכת עם התמשכות השביתה: האם נהגו הרופאים בתבונה כשהחליטו לנהל את המאבק הזה על כל הקופה - וכך גרמו להתמשכותו, ולהסתעפותו לשורה של קרבות מאסף?

הבטחנו לעשות סדר, אז בואו נבהיר דבר נוסף: מצב הרפואה הציבורית בישראל אכן בעייתי ביותר. מספר מיטות האשפוז הוא הנמוך ביותר במדינות ה-OECD (מלבד מקסיקו): שתי מיטות לאלף נפש. גם במספר ימי האשפוז הממוצע ישראל שנייה מהסוף: ארבעה ימים. בדוח השנתי האחרון שלו כתב מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס: "תנאי האשפוז הקיימים היום בישראל פוגעים בכבודם ובפרטיותם של החולים, וקיים חשש שבכמה מקרים אף בבריאותם". הוא קבע שהתפוסה במחלקות עומדת על 96 אחוז בממוצע (לעומת 85 אחוז שנחשב לשיעור הרצוי) ומגיעה לעתים ל-150 אחוז ואף יותר מכך. על-פי הערכתו, לא פחות מ-300 חולים מאושפזים בכל יום במיטות פנימיות שמחוץ לתקן, כלומר מיטות מאולתרות המוצבות בפרוזדורים, בחדרי אוכל ובחדרים פנויים אחרים. ה"זקנה מהמסדרון" המפורסמת הפכה לזקנה מחדר האוכל. בנושא תקני הרופאים, כלומר מספר הרופאים המוצבים בכל מחלקה, כתב המבקר כי "הרופאים המעטים במחלקות פנימיות מסוימות כורעים תחת הנטל... עקב עומס העבודה הרב במחלקות הפנימיות והיעדר תנאים מתאימים יש חשש שרופאים אינם קשובים תמיד לכל צורכי החולה, עושים קיצורי דרך, משחררים חולים מוקדם מדי ומקבלים החלטות שגויות". נדמה שלא צריך להוסיף דבר על הצעדים שעל המדינה לעשות, כלומר להוסיף תקני רופאים במחלקות הכורעות תחת העומס. זו הייתה דרישת הר"י כאשר באה למשא-ומתן: להוסיף אלף תקנים לרופאים. ואשר לפריפריה - כמו רוב הישראלים, גם הרופאים מעדיפים לגור במרכז ובערים הגדולות, וכך נוצר מחסור באזורים האחרים. כשהמחסור הוא בעו"ד, שרברב או מהנדס זו בעיה רצינית, אולם כשיש מחסור ברופא באזור מגורים שלם הבעיה היא לא פחות מאקוטית. בשל כך הר"י דרשה רשימת הטבות - יש שיאמרו מפליגות - לרופאים שעובדים או עתידים לעבור לעבוד בפריפריה, ביניהן 'תוספת פריפריה' מיוחדת, הטבות דיור, הוספת מרפאות ייעוץ ותמריצי השתלמות.

נדמה היה שהגענו אל הישורת האחרונה. לאחר זמן רב של משא-ומתן ועוד כמה צעדים של לחץ לא מתון - השבתת מחלקות בבתי חולים ומרפאות חוץ, ודחיית ניתוחים שאינם דחופים - הגיעו סוף-סוף יו"ר ההסתדרות הרפואית ד"ר ליאוניד אידלמן ונציגי משרד האוצר, שבראשם הממונה על השכר אילן לוין, אל סף חתימה על הסכם. אלא שדבר אחד לא נלקח בחשבון: המתמחים. פרטים מן ההסכם דלפו החוצה, ומהם עלה כי הר"י הצליחה לקצור הישגים מסוימים בכל תחום - מלבד הקלת המשמרות של הרופאים המתמחים. הרופאים המתמחים הקימו קול זעקה. הם הריצו טלפונים בהולים לאידלמן, שדחה אותם בקש, ולאחר מכן פנו לבית המשפט בדרישה להעמיד נציג מטעמם במשא-ומתן, שידאג לשמירת זכויותיהם. בית המשפט דחה את הבקשה, אולם אידלמן נכנע ללחץ. הוא נסוג מכל ההבנות עם האוצר, ולא זו בלבד אלא גם טען שמעולם לא הושגו כאלו. סגן השר ליצמן, המלווה את ההליך לכל אורכו, מעיד אחרת: "המגעים נמשכו ימים רצופים וכבר נכתב מסמך הבנות בן 17 עמודים. כל ההכחשות הטוענות שלא היו הבנות אינן נכונות, ויש לי פסק דין של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה השופטת נילי ארד, שמוכיח את זה. למעשה, לאורך כל הדרך מי שעמד על זכויותיהם של המתמחים הייתי אני ולא ההסתדרות הרפואית, עכשיו, כשהם באים לחתום, פתאום נזכרים במתמחים". ויש במה להיזכר. תורנות של רופא מתמחה מחייבת את נוכחותו בבית החולים למשך 24 שעות, שבסופן הוא מבצע סבב חולים וחפיפה עם הרופאים שבאים להחליפו. תורנות כזו יכולה לארוך גם 30 שעות, מבלי שלרופא יש זמן מנוחה באמצעה. לעתים אפילו יותר, כשיש מחסר ברופאים ופשוט אין די רופאים שימלאו את השורות בשעות היום. "התורנויות קשות ביותר, היום יותר מבעבר", קובע פרופ' שאשא. "בתקופתי היה פחות לחץ, והיינו יכולים לחטוף שעה או שעתיים של שינה בלילה. היום הלחץ הוא בלתי נסבל. הרופא לא יכול אפילו לשבת לרגע במהלך התורנות שלו. יותר מזה: בִּתי, רופאה גם היא, עשתה בכל חודש בתקופת ההתמחות שלה לא פחות מתשע תורנויות. לא ראו אותה בבית, שלא לדבר על איכות הטיפול הניתנת לחולים". גם המבקר לא חסך את שבטו מהתנהלות משרד הבריאות ומנהלי בתי החולים: "מתמחים מעטים עושים תורנויות רבות, לעתים יותר מעשר בחודש, כשכל תורנות אורכת כ-26 שעות. לפיכך עולה חשש שעומס העבודה המוטל על המתמחים במחלקות הפנימיות, שהתגבר במרוצת השנים, פוגע בכושר השיפוט המקצועי שלהם, וכן עולה חשש שתכיפות התורנויות ועומס העבודה אינם משאירים לרופאים המתמחים די זמן להתעדכן בחומר מקצועי", כתב בדוח החמור שפרסם לפני כשלושה חודשים. סגן השר ליצמן טוען שעד לסיום המשא-ומתן נאבק לבדו על כך שהמתמחים לא יעשו תורנות בנות למעלה מ-18 שעות. פרופ' שאשא סבור שיש להחליף את כל השיטה. לטענתו, שיטת התורנויות היא שיטה שעבר זמנה. "אפשר לעבור לעבודה בשתי משמרות, כמו האחיות", הוא אומר. פתרון כזה, על כל פנים, אינו נראה באופק.

אם מנסים לעשות קצת סדר, דרישות הרופאים נוגעות לשלושה תחומים. הרופאים הוותיקים, הרופאים המתמחים, ותנאי העבודה בבתי החולים. השכר הממוצע של רופא ותיק עומד על 42 שקל לשעה. הר"י דורשת להעלותו בחמישים אחוז. לגבי המתמחים, הדרישה היא להוריד את מספר התורנויות על-ידי תשלום שכר כפול למתמחה שמבצע תורנויות מעבר לתקן (התקן עומד על ארבע עד שש תורנויות, כשבפועל מבצעים המתמחים שמונה עד תשע תורנויות, ולעיתים אף יותר). העלאת השכר על תורנויות שמעבר לתקן תקטין הכדאיות של 'ניצול' מספר מצומצם של מתמחים למספר גדול של תורנויות (תורנות פירושה יום עבודה בבית החולים הנמשך גם בערב ובלילה, עד תחילת יום העבודה הבא). אשר לתנאי העבודה, הדרישות הן תקנים לרופאים נוספים, הקטנת מספר המיטות בכל מחלקה, והענקת תמריצים לרופאים היוצאים לפריפריה ולאלה הפונים למקצועות רפואיים הנחשבים לא מבוקשים, כגון הרדמה, טיפול נמרץ ילדים, רפואה כללית ורפואת לב. באוצר, כמו באוצר, לא ממהרים להתרגש. אנשיו גם שומרים את הקלפים קרוב לחזה, ומסרבים לומר לאילו מהדרישות הסכימו ואֵילו דחו על הסף. כבר מתחילת המגעים הפגינו שם שליטה במצב: הם ידעו, כמובן, שהרופאים לא ימהרו להשבית את המערכת, ולכן ערכו ישיבה אחר ישיבה וניסו להבין "מה הרופאים רוצים". כל הזמן הזה נמשכו הטיפולים, הבדיקות והאבחונים ללא שינוי בשכר וללא שיפור בתנאים. תנאים שכולם, גם בכירי משרד הבריאות ובראשם סגן השר יעקב ליצמן, מודים שהם קטסטרופליים. עם זאת, מהטענה על הצורך להעלות את שכר הרופאים, סגן שר הבריאות אינו מתרשם. "אני לא מגיב לאיומים", הוא אומר בשיחה עם 'מקור ראשון'. "משרות פנויות זה עניין של כדאיות. יש המון רופאים ישראלים בחו"ל ואני מצר על כך, אבל יש גם כאלה שרוצים לבוא לכאן, ואנחנו נושיט להם יד". סגן השר מפגין אולי נון-שלנט, אבל המצב העגום כרגע הוא שמספר הרופאים לנפש במגמת ירידה: כשלושה לכל אלף בני אדם. האם הרופאים חמדנים, או שבעידן כשלנו אין ברירה אלא להסכין להעלאת שכר? פרופ' שאול שאשא, שהיה עד לפני שנים אחדות מנהל בית החולים בנהריה, טוען שהאוצר עוד לא הפנים את השינוי: "רופא בכיר לומד את המקצוע שבע שנים. לאחר מכן מחכות לו חמש שנים של התמחות - וכל זה אחרי שהוא עשה פה צבא, כלומר, פחות או יותר בגיל ארבעים הוא ניגש לבחינות. כל החיים הוא חייב להשתלם, ללמוד ולעשות תורניות של לילות שלמים. במקצוע קשה כזה, השכר הנוכחי הוא 15 אלף שקל ברוטו. זה לא משתלם, והרופאים מתחילים לפזול החוצה, למרפאות פרטיות ולבתי חולים בחוץ לארץ". פרופ' שאשא, שכבר פרש לגמלאות, מודה שבעבר, כשהיה הוא סטאז'ר צעיר, עשה תורנויות חינם אין כסף, אולם להשקפתו "הזמנים האלה כבר עברו. אני הייתי איש הרפואה הציבורית מתוך בחירה, ואני גאה בכך. בתקופתי ראינו בשירות הציבורי אידיאולוגיה. היום הפרט במרכז העניינים. המדינה מבוססת ויש לה כסף לשלם. תן להם תגמול! באוצר אין ראייה של מדיניות לטווח ארוך. צריך לשמר את הרופאים ולעשות רוויזיה בסדר העדיפויות".