הפגנת האוהלים והדרישה ליתר "מדינת רווחה" מוצדקות בחלקן, אך מתעלמות מהבעיה הקשה של סדרי קדימה בין ביטחון לרווחה. רב החשש שהשקט הביטחוני השורר כעת יגרום לשאננות המתעלמת מהבעיות הרציניות של הביטחון הלאומי של ישראל בראייה ארוכת טווח ומההכרח בתקציבי ביטחון גדולים מאד שאולי גם דרוש להגדילם יחד עם ייעול השימוש בהם. שכן אין עתיד לחיים ערכיים בארץ ללא ביטחון איתן. נקודה זו דורשת הדגשה גם לאור האפשרויות של משבר כלכלי עולמי מחודש, בו ישראל עלולה להיפגע ממשית, יחד אולי עם צמצום הסיוע הכספי-ביטחוני שישראל מקבלת מארצות הברית. מכאן שהבהרה של בעיות הביטחון הלאומי של ישראל והצגת דרכי התמודדות משופרות איתן חיונית גם בהקשר ה"אקטואליה". הכרחי להבין שהישגיה האדירים של מדינת ישראל וכן מצבה הביטחוני הנוכחי הטוב יחסית אינם ערובה לעתיד. שכן שנות קיום המדינה מעטות מדי כדי לייצב את מקומה במזרח תיכון העוין במידה רבה את עצם קיומה, ושהוא בלתי יציב בעליל. לכן גם מידת ההיענות הנכונה בראייה לאומית כוללת לתביעות השונות, להבדיל משיקולים עסקיים, מותנית בהבנה של צרכי הביטחון הלאומי של ישראל. המלצה 1 בלהט השאיפה והדרישה לשפר את ההתמודדות עם אי-צדק חברתי, הצודקת עקרונית וטוב שהתעוררה, אסור לשכוח את המצב המורכב של הביטחון הלאומי של ישראל. שכן השקט היחסי הנוכחי אינו בהכרח סימן לבאות. מאחר שעצם הבטחות חיי הכלל והפרט היא תנאי לחיים ערכיים טובים, אין מפלט בעתיד הנראה לעיין מהקצאת משאבים רבים מאד לצרכי הביטחון הלאומי, גם בהנחות אופטימיות על תהליך השלום --שלא ברור מה סיכוייו.

אם לעבור לנושאי הביטחון הלאומי עצמם, בעיית העומק ארוכת הטווח היא ההכרח להגיע לדו-קיום עם מדינות ערב על חברותיהן ועם העולם המוסלמי בכללותו. אסור שנושאים בולטים על סדר היום יגרמו להתעלמות מבעית העומק. כך, למשל, אין הנושא הפלשתיני אלא רכיב אחד מסוגיית הדו-קיום, שפתרונה אומנם הכרחי אך כשלעצמו לא נותן הרבה. השיקולים הבאים מחייבים את העמדת עתיד היחסים עם גורמי ערב ואיסלאם בליבה של תורת הביטחון הלאומי, בניגוד להדחקתה הרבה הלכה למעשה: ראשית, גם אם מדינות ערב מצויות בתהליכי אי יציבות, ורבה ההסתברות שבסך הכול מדינות ערב והאיסלאם תלכנה ותתחזקנה מכל הבחינות. למשל, גם אם נתונים דמוגראפיים גולמיים אינם קובעים את העתיד, אין להתעלם מעובדת היסוד שמוסלמים הם כ-23 אחוז מאוכלוסיית העולם ושיעורם הולך וגדל; ואילו היהודים הם 0.2 אחוז מאוכלוסיית העולם ושיעורינו הולך וקטן. שנית, אין סיכוי של ממש שבהעדר מאמצים רבים מצד ישראל ייווצר מצב של דו-קיום של שלום או מעין-שלום בין גורמי ערב והאיסלאם לבין מדינת ישראל. כך, למשל, אין אפשרות שגורמים אלה ישלימו עם ריבונות ישראלית בלעדית על האגן הקדוש בירושלים. שלישית, אם כי ישראל תוכל לעמוד בכל תוקפנות נגדה, בתנאי שתפתח תורת ביטחון לאומי חכמה, כמעט וודאי הוא שהעלות לישראל של בכל עימות אלים ילך ויגדל. כך, למשל, העורף יהיה נתון להתקפות של ממש ששום מערכת הגנה או הרתעה לא תוכל למנוע את הנזק ההולך ורב שבו. אומנם גם האויב ייפגע קשות, אך תחרות בינינו לבין גורמים עוינים ביכולת לשאת כאב אינה הדרך לחיים ערכיים טובים בארץ. רביעית, השינויים הצפויים במערכת העולמית מוסיפים ומחייבים מאמץ להתקדמות מהירה לשיפור הדו-קיום על גורמי ערב והאיסלאם, לאור ההסתברות הממשית לירידה בהשפעה היחסית של ארצות הברית ומידת מעורבותה במזרח התיכון לצד ישראל.

לכן:

המלצה 6 העתיד ארוך הטווח של יחסי ישראל עם גורמי מדינות ערב ואיסלאם תוך מאמץ רב להגיע לדו-קיום של שלום או לפחות מעין-שלום צריך לעמוד בליבה של תורת הביטחון הלאומי של ישראל.

ברור שישראל לא נוהגת כך, לא בחשיבה ולא במעשה. לכן דרושים חידושים של ממש במדינאות של ישראל. אמחיש זאת בצורה קונסטרוקטיבית ככל הניתן על-ידי סדרת המלצות והעמדתן בניגוד למדיניות הלכה למעשה: המלצה 7 כדי לממש את המלצה 6 דרוש, בין השאר, לפעול ולהימנע מפעולות כלהלן:

א. להיענות בחיוב, ולו באיחור ותוך דרישה לשינויים, ליוזמת השלום הערבית-מוסלמית, תוך הכללת פתרון הסוגיה הפלשתינים כרכיב חשוב אחד מיני רבים בהסכם מזרח תיכוני מקיף. כך, למשל, ההסכם צריך לכלול גם צעדים בעלי משמעות פסיכולוגית-תרבותית מסוג שגרירות ישראלית בריאד. אך ברור שדרושה נכונות ישראלית לויתורים מרחיקי לכת תוך כפיפות להסדרי ביטחון אמינים. כל אלה בניגוד להעדר הענות של ממש ליוזמת השלום הערבית-מוסלמית ולדשדוש בכל הנוגע לתהליך השלום.

ב. לחזק יחסים עם מדינות איסלאם כגון טורקיה, בניגוד לתרומה הישראלית לקלקול היחסים עם טורקיה והיסוסים על צעדים לתיקונם.

ג. פניה זהירה לצבורים ערביים ומוסלמיים מגוונים, כולל "הרחוב", כגון על-ידי תחנת טלוויזיה ייעודית בערבית ושפות נוספות, בניגוד להתמקדות בלעדית בשליטים שיציבותם בספק.

ד. הפגנה של רצונה של ישראל להיות חלק ממזרח תיכון ערבי בכללותו תוך תרומה לקידומו, כגון על-ידי הוראת חובה של השפה הערבית בבתי הספר, בניגוד להצעות חוק למיניהן שהן בחזקת "דווקא לא" מבלי שיוסיפו ולא כלום למהותה של ישראל כמדינת העם היהודי.

לאור סדר היום המדינאי המוטעה של ישראל וגם המעצמות, דרוש לחזור, להדגיש ולהבליט שטעות היא להתמקד בסכסוך הישראלי-פלשתיני. אין אפשרות להסכם יציב בין ישראל לפלשתינים בסביבה העוינת לישראל ואין סיכוי למדינה פלשתינית רגועה יחסית בסביבה ההולכת ועוברת משברי תמורה. יהיה זה משגה חמור מצד ישראל לוותר על קלפי המיקוח המוגבלים שבידה תמורת הסכם עם הפלשתינים בלבד, תוך הבטחות חסרות ממש של תמיכה מצד מדינות ערב אחדות. במקום זאת, תוך הרחבת ההמלצה לעיל: המלצה 8 מומלץ שישראל תצא מיידית ביוזמה להסדר מזרח תיכוני מקיף, תוך הסתכמות על יוזמת השלום הערבית-מוסלמית עם שינויים. הסדר זה יכלול הסכם בסוגיה הפלשתינים, תוך התמודדות מזרח תיכונית עם סוגיית הפליטים למיניהם, אך זאת תוך קישור הדוק להסכם שלום מקיף יחד עם הסדרי ביטחון.

המלצה זו מבוססת על תפיסה כוללת של תורת ביטחון לאומי לישראל, אך היא גם עונה על צרכים מדיניים דחופים – בין שמדינות ערב ייענו בחיוב ליוזמה הישראלית בין שלא.

כפי שכבר נרמז, קיים קשר הדוק בין תורת הביטחון הלאומי בין התפתחותה הפנימית של מדינת ישראל. אולם חסרה בישראל מחשבת-מדיניות משולבת וארוכת בטווח במרבית נושאי הפנים, בין השאר בגלל המבנה הקואליציוני על חלוקת נושאי הפנים לשרים ומפלגות העושים בהם במידה רבה כרצונם. בכך המצב בנושאי פנים גרוע בהרבה מהמצב בנושאי ביטחון לאומי. שכן נושאי ביטחון לאומי זוכים למחשבה רבה וגם לראיה כוללת, גם אם אינם ברמת המצוינות הדרושה, אך היא טובה פי כמה וכמה מהשממה ברבים מנושאי הפנים. הדרך לתיקון היא קשה שכן היא כרוכה, בין השאר, בשינויי המשטר ובטיב המנהיגות הבכירה. אך צעד אחד הוא מועיל ואפשרי מיידית: המלצה 14 להקים במשרד ראש הממשלה מטה למדיניות פנים, לפי הדגם של המטה לביטחון לאומי עם התאמות, תוך שילוב פעולה בין שני המטות לפי אופי הנושאים למיניהם.

ההמלצה לעיל מחזירה אותנו להתחלת המאמר וסוגרת את מעגל המחשבה המוצג. שום הענות נקודתית לדרישות של אוהלי המחאה למיניהם לא עונה על הצורך הכולל במדיניות כלכלית-חברתית יצירתית, לומדת, רב-ממדית וארוכת-טווח משולבת. מכאן שהקמת מטה של ממש למדיניות פנים היה צריך להיכלל בין ההצעות-דרישות של המחאות, יחד עם מאמץ לשמש כור חיתוך למנהיגות מטיפוס חדש הדרושה לישראל בדחיפות, לתחומי הביטחון הלאומי ולנושאי הפנים, על הקשר ההדוק וגם החפיפה החלקית שביניהם, כאחד.

קצב השינוי בנסיבות יחד עם מספר חולשות בסיסיות בתורת הביטחון הלאומי הנוכחית של ישראל מחייבים מחשבה מחדש על עיקריה. לא די בבחינת חולשה זו או אחרת ותיקונה. במקום זאת מן הראוי כאילו לחשוב מחדש, בדרך של "מחשבת אפס" המתעלמת בשלב הראשון מהמדינאות הנוכחית על כשליה, על מדינאות הולמת לישראל. כמובן שבשלב השני דורש להתאימה במידה רבה לקיים, שכן אי-אפשר להחליף במהירות את המבנה, סדרי הכוחות ותורות ההפעלה. יחד עם זאת, "מחשבת אפס" טובה היא בסיס חיוני ומעשה כאחד להתאמת הקיים לדרוש ולעדיף. המלצה 13 דרוש להקים "מובלעת איכות" שתעסוק במעין "חשיבת אפס" על תורת הביטחון הלאומי של ישראל, תוך הנחות ערכיות והיסטוריות מגוונות, עם הסקת המלצות חדשנות חילופיות שאינן כבולות לעריצות המצב הקיים, כאחד הבסיסים החיוניים לעיצוב מחדש של תורת הביטחון הלאומי.

החדירה של נשק גרעיני למזרח התיכון, בשלב זה על-ידי אירן אך עם אפשרות להפצה נוספת, אולי יחד עם סוגי נשק אחרים שהם קוטלי המונים, מעמיד את ישראל בפני אתגר קיומי. בוודאי שעל ישראל לפעול ככל יכולתה למנוע קיום נשק קוטל המונים אצל אויבים ואויבים בכוח, ואכן היא עושה הרבה. אך אין מקום לאשליות: יכולת הפעולה של ישראל היא מוגבלת וגם אין לסמוך על הצלחתם של מאמצים בינלאומיים. לכן עומדת בכל חריפותה הסוגיה כיצד להתמודד עם הסכנה של נשק גרעיני ואולי גם נשק קוטל המונים מסוג אחר. להערכתי, בנוסף לצעדים מגוונים, כגון מערכות הגנה רב-שכבתיות נגד טילים, הכרחית וגם אפשרית מה שאני מכנה "הרתעה אולטימטיבית": המלצה 11 על ישראל לחזק הרתעה אולטימטיבית אמינה נגד איום בנשק גרעיני ודומיו, בחזקת "יכולת מכה שנייה" קטלנית מאד: צריך שיהיה ברור לכל תוקף בכוח שללא קשר לחומרת פגיעה בישראל הרי בוודאות כל המפעיל נגדה נשק גרעיני ודומיו וכל התומך ועוזר בכך יושמד לחלוטין ללא התחשבות בנזק ההיקפי הרב שייגרם בהכרח.

אוסיף בהקשר זה הערה כפולה: המדיניות העמומה של ישראל בנושא הגרעיני היא מיטבית ואין לשנותה. גורמים שונים הטוענים כאילו שזכות הציבור לדעת ושיקולים אחרים מחייבים שינוי במדיניות טועים לדעתי בגדול.

יחד עם זאת, על ישראל לחדד את הצהרתה שהיא מעוניינת במזרח תיכון חופשי מנשק קוטל המונים כאשר ישרור בו מצב של שלום כולל יציב.

מלחמת ששת הימים שינתה עד היסוד את מצבה המדיני-ביטחוני של ישראל שכן היא הפכה למעצמת-על מזרח תיכונית וגם מעין-מעצמה עולמית. מאז מלחמת ששת הימים לא קיים עוד מצב של "אין ברירה", אלא ישראל נהנית מחופש פעולה רב, אם כי כמובן מוגבל, בשימוש בנכסיה כולל השטחים הכבושים למיניהם. אולם, בסך הכול, החשיבה המדינית-ביטחונית של ישראל לא היטיבה להסתגל למעמדה החדש של ישראל, והיא מפגרת בדרכי החשיבה, ברמת המקצועיות בהערכה ובתכנון, בטיב גופי המטה ובדפוסי קבלת ההחלטות אחר הדרוש במצבה המשתנה. אומנם חלו שיפורים חשובים בהתאם להמלצות ועדת וינוגרד לאחר כישלונות מלחמת לבנון השנייה, אך הם רחוקים מלענות על הצרכים. אולם המכשלה העיקרית למדינאות טובה היא ברמה העמוקה יותר הכוללת שישה רכיבים עיקריים: אחד, קושי רב לאזן ערכים עם גבולות האפשרי: עצם ההצלחה ההיסטורית האדירה של הציונות ומדינת ישראל מעוותת בהכרח ראייה של המציאות, תוך השפעת-יתר של " אם תרצו אין זו אגדה," תוך העדר איזון עם סיסמת נגד דרושה "אם תרצו יותר מדי תהיה מפולת." לכך יש להוסיף דוגמטיות רבה משמאל ומימין גם יחד; הפיכה חלקית של ערכי ארץ ישראל לתפיסה "קרקעית" פשטנית הרחוקה מההגות היהודית; מעין-משיחיות המזכירה את הסכנות של שבתי צבי; ופוליטיקה הסובלת במידה יתירה מעסקנות פופוליסטית. כל אלה, יחד עם העמימות האמיתית של התהליכים ההיסטוריים במזרח התיכון ואי הוודאות הרבה הבנויה לתוכם, הינם גורמי עומק לחולשות רבות בהערכת תהליכים אזוריים ועולמיים עליהם מתבססת בהכרח, גם שלא לטובה, תורת הביטחון הלאומי של ישראל. שנית, כשל עמוק וחמור עוד יותר הוא הקושי להחליט לאן פנינו מועדות במזרח התיכון, כלומר: כיצד אנו רואים ערכית וגם ריאלית את עתידנו במזרח התיכון, כולל גבולותיה של מדינת ישראל. אכן, מדובר באמת על הכרעה טראגית בה ערכים חשובים עומדים מול ערכים חשובים אחרים, אך דשדוש במקום הכרעה פוגע עוד יותר בערכים קיומיים. אבל האמת המרה היא ששילוב בין חילוקי דעות ערכיים חריפים מצד אחד, וצורת משטר קואליציוני המקשה על קבלת החלטות בנושאים שנויים במחלוקת, יחד עם מצב שכאילו אינו מחייב החלטות ברורות, גורם לשיתוק בתהליך המדיני בנסיבות בו קרוב לוודאי הזמן פועל לרעתנו. שלישית, המערכת הדמוקרטית איבדה חלק מהשליטה ההכרחית על פעולות בשטח מצד גורמים שונים הפועלים לקבוע "עובדות" גם כשהן נוגדות את מדיניות הממשלה. כלומר, חלה שחיקה בממלכתיות הפוגעת ביכולת להפעיל חלקים חשובים של תורת הביטחון הלאומי גם כאשר התקבלו החלטות מחייבות-כאילו. רביעית, כפי שנרמז בבירור על-ידי הדינים והחשבונות של ועדת וינוגרד, תרבות החשיבה וההחלטה לוקה. במינוח שלי (שלא נכלל בדוח): תרבות ביצועיסטית נוסח חדש נפוצה מאד ובסך הכול תהליכי ההערכה, התכנון וההחלטה בתחומים רבים של הביטחון הלאומי, גם אם לא כולם, הינם אומנם אינטליגנטיים אך בין פשטניים לפרימיטיביים (אך בתחומי הפנים המצב גרוע בהרבה יותר). חמישית ואחרון ומאד לא חביב: אנו מצויים במשבר מנהיגות. זה מצב המתרחש גם במדינות רבות אחרות, אך אין בזה נחמה, שכן מה שהן יכולות, אולי, להרשות לעצמן, מסוכן לעצם עתידה של ישראל. אנו חסרים בעליל מנהיגים-מדינאים מהרמה של בן-גוריון, דה גול וצ'רצ'יל בשעה שכאלה חיוניים לנו ביותר.

מכאן סדרה של המלצות, מן הקל יחסית לקשה אך אינו בלתי-אפשרי:

המלצה 2 לחזק את גופי המטה המדיניים-ביטחוניים, כולל המטה לביטחון לאומי וגופי ההערכה והתכנון למיניהם. המלצה 3 לשפר את תרבות החשיבה וההחלטה על-ידי יתר מיקצוע בנושאי הערכה, תכנון, תהליכי שיקול, ממשק בין עבודת מטה למקבלי ההחלטות ועוד – הלוקים כיום מאד בחוסר מקצועיות של ממש. המלצה 4 לפעול לשיפור המשטר עם דגש על פיתוח יכולת הכרעה דמוקרטית ואכיפת הממלכתיות גם בנושאים שנויים במחלוקת חריפה. המלצה 5 לעודד כניסה של כוחות חדשים לפוליטיקה, עם דגש על צעירות וצעירים, תוך הכשרה מתאימה ויצירת מסגרות פוליטיות חדשות.

הוגי דעות האסטרטגיים היותר טובים במדינות ערב – ויש כאלה, לאו-דווקא פחות מאשר אצלנו – נזקקים למטפורה של מדינות הצלבנים, שהוכחדו אחר קיום כזה או אחר של כמאתיים שנה, כדי לצפות לנפילתה של מדינת ישראל בעתיד היותר רחוק. זאת, בגין שילוב בין התחזקות גורמי ערב ואיסלאם, כולל מנהיגות שתצליח לאחדם לפעולה נגד ישראל, החלשה של ישראל פנימה וכן תמורות גיאו-אסטרטגיות עולמיות. ההבדלים בין מדינות הצלבנים לבין מדינת ישראל על חברתה הם אדירים. לכן, ההשוואה אינה נכונה אובייקטיבית. אך אין לזלזל במשמעותה הפסיכולוגית-תרבותית, שכן תקווה להשמדה בסופו של דבר של ישראל תקשה על כינון שלום יציב של ממש. לכן, שבירת המטפורה בצורה בולטת לעין הכרחית כאחד המרכיבים מתורת הביטחון הלאומי. מכאן: המלצה 12 שבירה ברורה של המטפורה של מדינות הצלבנים בהגות האסטרטגית הערבית חיוני. לשם כך דרושים שלושה צירי-מדינאות המשולבים זה בזה ומתגברים זה את זה:

א. בהמשך להמלצה 11 ותוך החרפתה, צריך לבנות דימוי אמין שהעלמות של מדינת ישראל בגין הפעלת אלימות נגדה היא בלתי אפשרית מבלי שתתלווה בהכרח בהשמדתו של מרבית המזרח התיכון.

ב. ישראל צריכה להפגין רצון להיות חלק מהמזרח התיכון ולא ראש גשר של הנצרות בהתנגשות בין התרבויות.

ג. על ישראל להיות מדינה פורחת מכל הבחינות שחוסנה ברור ובולט.

בעתיד הנראה לעין, נאמר עד סוף המאה העשרים-ואחת, צפוי מזרח תיכון המצוי בתהליכי תמורה לא יציבים. לכן, מצד אחד הסכמי שלום ובמיוחד "מסה קריטית" של הסכם מזרח תיכוני מקיף, הוא רכיב קריטי של ביטחון לאומי ישראלי לטווח ארוך. אך, מצד אחר, אין לסמוך על קיום ההסכמים במצב הצפוי של המזרח התיכון.

לכן:

המלצה 9 תורת הביטחון הלאומי של ישראל חייבת בשילוב מלא בין קידום שלום תוך נכונות לויתורים רבים, לבין יכולת עמידה באלימות תוך גביית מחיר גבוה מכל תוקפן – בחזקת "עמדת ד"ר ג'קיל ומר הייד" מתוכללת. המלצה 10 גם בהנחות אופטימיות על התקדמות תהליך שלום, ישראל צריכה להיות מסוגלת לעמוד ביטחונית מול קריסה של הסכמים והתקפות אלימות, כולל גם מצד גורמים שאינם חלק מההסכם. לכן, נכונות של הציבור להרוג ולהיהרג במידת ההכרח וכן השקעה של משאבים רבים בצרכי ביטחון, כמצוין בהמלצה מספר 1, הכרחיים קיומית לישראל בעתיד הנראה לעין, מה עוד ויש בהם גם כדי לחזק את היציבות של הסכמי שלום.

לשם כך דרושה תורת הפעלת אלימות חדשה בחלקה. אני ממליץ על מושג זה שכן המושג של "מלחמה" טועה ומטעה, מאחר שצורות אפשריות וגם צפויות של הפעלת אלימות נגד ישראל אינן דומות ל"מלחמות" במובן הקלאסי, כגון: משטים לעזה, מאמצים המוניים לפרוץ את הגבול ועוד כהנה וכהנה פעולות שאין זה מן הראוי לפרטן כאן.

לכן, גם שאין להתעלם מאפשרות של מעין מלחמה ודרוש להיערך לקראתה, ישראל צריכה לפתח "תורת אלימות" (כולל "תורת מלחמה") מסוג חדש במידה רבה. כך, למשל, מושגי "הכרעה" ו"ניצחון" דורשים תמורה; התוצאות המדיניות מחייבות יתר תשומת לב; דרושה תורת הרתעה קונבנציונאלית של ממש; הגנת העורף מחייבת חשיבה כוללת מחדש שלא לפי לחץ המופעל על-ידי אזור זה או אחר; ויכולת ההתמודדות עם התקפה ללא נשק חם מחייבת מעין מהפכה.