מיהו זקן? - פרק שני

תיאוריה זו נתפסת גם כיום כתיאוריה מכוננת במחקר הגרונטולוגי להבנת הזיקנה ולהבנת הלך הרוח של אנשים זקנים. הרעיון המרכזי היה פשטני ולוגי: אנשים שמחים להינתק מחובות העבודה והעול בגיל 65, או לפחות משלימים עם ההינתקות. ואילו החברה יוצאת נשכרת מהחלפת המשמרות המסודרת. כיצד מושג איזון בין הפרט לחברה והכל מקבלים ברצון את המצב? עבור בן האנוש הסביר, בגיל 65 כבר יש "ציפייה למוות" ההולך וקרב, ולא נותר לו אלא לשבת ולהמתין. בעיניי, התוצאה של מדיניות כזו הייתה הרת אסון. היא זו שהביאה אנשים רבים (כמו אבא שלי) להחמצת פרק עצום בחיים ולחיים ריקים מתוכן בצל המוות. אדם בן 65, שהיה בריא ופעיל, חצה ביום אחד את הקו, עבר מהגדרה של "איש" להגדרה של" זקן", התנתק בהדרגה מהחברה על-ידי דלדול קשריו, ועל-פי רוב חווה גם בדידות, מתח משפחתי, פגיעה בדימוי העצמי, חרדות ובעיות כלכליות. החברה מעבירה את תפקידיו החברתיים לצעירים ממנו, וכל שנותר לה הוא לממן למתנתק את המינימום הנדרש למה שהיא מכנה "גיל הזהב", שאינו אלא אקורד סיום צורם במערכה האחרונה. ברור שמחשבה כוללנית כזו על אודות הציפייה הקולקטיבית למוות המתדפק מעבר לדלת נראית כיום מופרכת. אולם יש לזכור שכאשר נכתבה התיאוריה, תוחלת החיים שנותרה בממוצע ליוצא לגמלאות הייתה חמש שנים בלבד. לכן, לפני 50 שנה, ציפייתו למוות של מי שפרש במועד שנקבע לו הייתה ריאלית לגמרי מבחינה סטטיסטית. אלא שכיום נפרשת בפני הפורש לגמלאות באותו הגיל דלתא של חיים הגדולה בממוצע כמעט פי ארבעה מזו שהייתה להוריו כשפרשו בזמנם. מי שקורא את הספר הזה והוא ניצב כעת לפני גיל פרישה, אינו אמור לחשב את תוחלת חייו שלו עצמו על-פי המידע הסטטיסטי המתפרסם כיום. הנתון הרלוונטי לגביו הינו תוחלת החיים הממוצעת שתיקבע בעוד כ-20 שנה.

במוסדות מוכרים וראויים להשכלה גבוהה, בקורסים לתארים מתקדמים ובחוגים לגרונטולוגיה, מקפידים היום להקדים ולתת לסטודנטים הסבר על אודות תוחלת החיים העולה והחשיבות של הבנת הזיקנה. מייד אחר-כך, בדרך-כלל, המרצה-הפסיכולוג מסביר ששם הקורס השתנה מ"פסיכולוגיה של הזיקנה"' לקורס "פסיכולוגיה של הבגרות והזיקנה". ובכך, סבורים אחדים באקדמיה, התבצע העידכון הנדרש. אלא שאיחוד מושגים טכני זה הוא הוספת טעות על טעות, משום שהוא מתעלם משכבת ביניים ייחודית ובפועל יוצר מקשה אחת מבני 50 ומבני 80. תפיסה מוטעית זו, המתעלמת או מאחרת לזהות קבוצת גיל חדשה, היא שהביאה למצב שבו גם לאחר 50 שנות מחקר זיקנה עדיין אין לנו בנמצא תיאוריית ליבה להבנתה. חמורה שבעתיים היא העובדה שהתעלמות מקבוצת הגיל שעתידה להיות הגדולה ביותר גולשת מהאקדמיה לפרקטיקה. בשנים האחרונות אנו עדים למגמה הפוכה, הסותרת את נתוני הצמיחה בתוחלת החיים, מעודדת פרישה מוקדמת בקרב מבוגרים ומצמידה אותם טרם עת ובאופן מלאכותי לשכבת גיל הזקנים, בדרך כלל מסיבות כלכליות. כתוצאה מחוסר הבנה משווע של התמונה הגדולה, עדיין מתעקשים רבים ונאבקים על גיל פרישה צעיר ככל שניתן, ואינם מבינים כי בזאת הם גוזרים על עצמם ועל עמיתיהם המקדימים לפרוש פחות שנות חיים. איזה אבסורד. בכך מתהווה קו תפר חדש של גילאי 50 פלוס, המקבע את כל בני ה-50 ומעלה במעין מקשה אחת של אנשים בסימן דעיכה. ניכרת כאן גם השפעת ההצערה של מקומות עבודה עתירי הטכנולוגיה, כמו בתחום ההיי-טק, שהביאה מקומות עבודה רבים ליצור עידוד לפרישה מוקדמת בגילאי 50. מגמת ההצערה בהתייחסות לזיקנה ואיחודה עם גיל הבגרות בולטת היום גם בספרי הדרכה למבוגרים ובאתרי האינטרנט לגמלאים - כמעט כולם מגדירים את עצמם מיועדים לבני "50 פלוס". דוגמה: במהלך כתיבת פרק זה, שמחתי לקבל מהאתר הידוע והנצפה, ה-AARP האמריקני, מאמר על אודות "חיי המין לאחר גיל 50". אלא שכששקעתי בקריאתו, לגמרי לא היה ברור לי אל מי פונים הכותבים; האם אליי ואל בני גילי - שעל-פי המחקרים שצוטטו שם חלקנו נישא כעת מחדש ולא בפעם האחרונה, מנהל מערכות יחסים מקבילות עם נשים בגילאי 50 ולכן יש סיכוי סביר שההיכרות התרחשה בחדר הכושר או ביציאה מהשחייה היומית בבריכה - או שמא יועדו ההסברים לחברו של אבי, המבוגר מאיתנו בכ-40 שנה, שנהייה לא מכבר צרכן של סדיני גומי להגנה על מיטתו. כן, עד כדי כך פשה הבלבול בתפיסה ובהגדרה של קבוצת גיל הזיקנה. דוגמה אחרת: אתר "קלאב 50" פרסם סקר לבדיקת סיפוק ואושר מהחיים. לגבי אחד התחומים שעליהם נשאלו השיבו 30% מהנשאלים "כן". ואני שואל, האם אדם רציני יכול לקבל את האפשרות שבאמת יש משהו סטטיסטי שניתן להסיק מהממצא הזה, כאשר הוא מתייחס לכל קבוצת גיל החברים באתר, הנעה בין 50 ל-90, נניח? במיקוד של פרסומת לחיתולי פעוטות בטלוויזיה לא נמצא טעויות כאלה. הזאטוטים החייכנים הם לעולם לא בני 35 שנה ויותר... ואילו בתחום הזיקנה, אנו עדים להחמצה בספקטרום רחב של עד 50 שנה מעבר לגיל 50. הסיבה לכך היא שעדיין אין הפנמה של עובדת ההתגבשות של קבוצת גילאי הביניים החדשה. בספר זה אני רואה חשיבות עליונה לנסות לסייע ולהאיץ את תהליך ההפנמה של המידע החשוב הזה. אנו ניצבים בתקופת ביניים שבה מתרחש שינוי דרמטי בתוחלת החיים. אין מנוס מלהכריז כבר היום על התגבשותה של קבוצת גילאים חדשה, שתכונה כאן מעתה ואילך "בני מחזור החיים השני", המבודלת בין הבגרות לזיקנה. עם קבוצת גילאים זו, שזכתה למחזור חיים שני פעיל, נמנים גילאי 50 לערך ועד יותר מ-80. בני הגיל השני אינם צריכים ולא יכולים להיכלל בהגדרה הארכאית של "הגיל השלישי" השמורה לזקנים. זוהי קבוצת גיל מבודלת מקבוצת הזקנים שמעליה, בעיקר במובנים החשובים של אי ירידה פיזית פונקציונלית ומנטלית וחוסר תחלואה לאורך עשרות שנים.

רק הבנה והכרה בכך שכבר יש שכבת ביניים עם מחזור חיים שלם ונוסף שאינה נכנסת להגדרה "זקנים", יצליחו לשנות את ההגדרה הישנה המטעה. אם מחקר ה"זיקנה" מבקש למלא את חורי ההבנה בשינויים החברתיים ובהתפתחויות האישיותית המתחוללות בהווה, יהיה על החוקרים לחדול ולאלתר בדיעבד שינויים התנהגותיים ב"זקנים" שאינם זקנים כלל. כדי שניתן יהיה לחקור וליצור תיאוריות חדשות ולברר אם הקודמות תקפות, יש לשנות ולצמצם את הגדרת הזיקנה. על ארגון הבריאות העולמי והמחקר הגרונטולוגי-פסיכולוגי להפסיק ולהשתמש בהגדרת גיל אוניברסאלית כרונולוגית מיושנת. לטעמי, העוסקים בתחום חשוב הזה צריכים להתעורר ולהבין שהם מדשדשים מאחור ותקועים בפרדיגמת חשיבה שמעקרת כל ניסיון להביא לפריצת דרך מחקרית בעתיד. הגיע הזמן לניסוח הגדרת זיקנה אוניברסאלית חדשה: זקן הוא מי שגילו הנוכחי שמונה שנים פחות מתוחלת החיים הממוצעת במקום ובחתך הסוציו-אקונומי שאליו הוא משתייך. במילים אחרות, אם תוחלת החיים הממוצעת של אנשים כמוך (על-פי מין, חתך אוכלוסיה ומקום מגורים) הינה 85 שנה ואתה בן 50 כעת, אתה עדיין לא תיקרא "זקן" על-פי הגדרה זו, גם בהגיעך לגיל 77 שנה. זו תהיה טעות לקטלג אותך אקדמית עד אז כ"זקן פעיל ואופטימי", ומי שיעסקו במחקר על אודותיך ועל אודות בני גילך ייאלצו לקטלג אותך בקבוצת הגיל החדשה, הלוא היא בני מחזור החיים השני. מתי תהיה זקן? בעתיד, במועד שבו תהיה שמונה שנים צעיר יותר מתוחלת החיים הממוצעת שתהיה אז, בעוד יותר מ-27 שנה מהיום! סטטיסטית, בן 50 החי כיום בעולם המערבי רחוק מההגדרה של "זקן" על-פי כל הוורסיות הקיימות, אף יותר מבן 30 לפני כמה עשורים. ולהפך; גבר במדינה במרכז אפריקה הוא "זקן" וככל הנראה ימשיך להיחשב כך בעתיד, עוד טרם הגיע לשנתו ה-50, כי אמפירית - גילו מול הממוצע הידוע שם - הוא נמצא בקצה דרכו. לפי תחזית הקיימת כבר היום בקרב העוסקים בתחום, בשנת 2050, בראשונה, יהיו בעולם המערבי יותר בני 65 ומעלה מאשר כל מי שגילו נמוך מ-17. אוכלוסיה זו תהיה מורכבת מזקנים ומאנשים שיהיו עדיין רחוקים מזיקנה מרחק שנים רבות ושונים במהות - במראה, ביכולתם הגופנית והמנטאלית, בדימויים העצמי, בצרכים, במטלות, בשאיפות המקצועיות ובהתנהלות החברתית. ועדיין, אם לא יתרחש השינוי הנדרש, כולם יהיו תחת אותה הגדרת גיל. מחקרים מסוימים ופרסומים אחדים פוסעים כבר בדרך הנכונה ומראים נטיות ראשוניות להסכמה עם הכתוב כאן, גם אם טרם הפנימו את הניתוק המלא בין הקבוצות. אלה מנסים לפחות ליצור בראשונה הגדרות ביניים, בדומה להבחנה ברצף הגילאי בין גיל הילדות לשלב הנערות. מבחינה מהותית, בין גילאים שונים בילדות יש עדיין רצף התפתחות אישיותית ופיזית בחסות ההורים, ואילו בין "הגיל השני" ל"זיקנה" יש פער הגדרתי יציב מבחינה התפתחותית, שמצדיק הגדרה גילאית נפרדת בדיוק כמו זו הקיימת בין ילד לבוגר. איש אינו חולק על כך שקבוצת הילדים שונה מהמבוגרים, אך בקצה תקופת הגיל נגלה ילדים בני 17 שההגדרה לגביהם - ילד או מבוגר מיטשטשת - זהו בדיוק המצב בשולי התקופה שבין בני הגיל השני לתחילת קבוצת "הגיל השלישי". לפיכך, נמשיך לומר באופן סטריאוטיפי אוטומטי משהו על ילד פלוני ש"התבגר טרם זמנו", ועל בן הגיל (ומחזור החיים) השני, ביום הולדתו ה-70, ש"הזדקן טרם זמנו". ועדיין, יהיה זה נכון יותר מאשר להגדיר אדם במלוא אונו, שנים רבות לפני הנסיגה הפיזיולוגית הבלתי נמנעת - זקן. גיבושה של קבוצת הגיל השני ושרטוט קווים לדמותה יעמדו במרכז הספר הזה, לרבות העיסוק בבידול שבין קבוצה זו לאחרות בכל הנוגע לרפואה עתידית, בחירת המקצוע וניהול הקריירה בעתיד בשוק הצריכה המשתנה. ניתוקה של קבוצה זו מקבוצת ה"זקנים" הכללית הכרחי. כל עוד אינו מתרחש, נעשה עוול למספר רב מאוד של אנשים. הניתוק המתבקש יאפשר לגרונטולוגים ולפסיכולוגים לשוב ולמלא את ייעודם האמיתי. בעלי המקצוע והחוקרים יתמקדו רק בקבוצת הגילאים הנכונה, שאליה הם מכוונים במומחיותם, וכך ניתן יהיה ליצור הכללות ותיאוריות שיבהירו את ההתפתחות בקרב אוכלוסיה הומוגנית יחסית. זו גם תהיה הזדמנות טובה לחזור אל התיאורטיקנים הגדולים של שנות ה-60 ולבחון את משנתם מזווית אחרת, ביחס לקבוצה שאליה הם כיוונו, במנותק מבני הגיל השני.

בשלב זה ייתכן שהנכם תוהים כיצד ייתכן שבמקומות מכובדים שבהם מלמדים גרונטולוגיה וחוקרים זיקנה אין הבנה לגבי המאפיינים השונים במהותם בין בני 50 לבני 70 ולבני 90. התשובה היא שיש הבנה ברמה מסוימת, בוודאי שכן. אבל ההגדרות בספרות המחקרית מפגרות שנים אחרי העובדות הדינמיות. דוגמה: באחרונה התקיים מחקר רב חשיבות בין אלפי נחקרים בחמש מדינות אירופיות ובהן ישראל. כל המדינות המשתתפות מאופיינות כבעלות תוחלת חיים מהגבוהות בעולם. הבדיקה נעשתה בקרב שלוש קבוצות גיל: מתחת ל-50; עד 75 (שאותם כינו החוקרים "זקנים צעירים") ומעל גיל 75. הממצאים הראו, שאכן יש ירידה במשך השנים לגבי תפיסת הבריאות הסובייקטיבית, אך קבוצת הביניים הראתה ירידה מינורית בהשוואה לקבוצת הגילאים הקודמת. לכאורה, זהו אישוש לטענה על קבוצת "הגיל השני". בפועל, גם ההגדרה הכרונולוגית המתקדמת הזו ממשיכה לנוע ובתוך שנים אחדות כבר אינה תקפה. במרכז המחקר הגרונטולוגי עומדת השאיפה הממוקדת לעזור לאדם להגיע ל"זיקנה מוצלחת". לכן, מודלים רבים מציעים הסבר מדוע זקן פלוני הזדקן בהצלחה, להבדיל מהסטריאוטיפ המוכר של דעיכה וסבל המאפיין את חבריו. יותר ויותר חוקרים נתקלו באותה בעיה: ככל שהנושא הנחקר קרוב לזמן הנוכחי, בגילאים המוגדרים עדיין ובטעות "זקנים", התוצאות מראות על שונות עצומה, שאינה מאפשרת כל אישוש למודלים הקלאסיים הנלמדים בשקיקה על-ידי הסטודנטים. לכן, החלו יוצרי הסיווג המחקרי הזה ליצור חלוקה לתת קבוצות של "זקנים" פעילים ומרוצים מחייהם. וכך באה אל העולם (המחקרי) קבוצה של טיפוסי ה-"Helpers" - "זקנים" המסייעים לסביבתם. ואילו "זקן" בן 69 שב-20 השנים האחרונות קם בבוקר כרגיל לג'וגינג ומסיים כרגיל את ניהול העסק המצליח שלו בחצות, כבר הוגדר על-ידי חוקר יצירתי במיוחד כ-Super Helper"... מצוקת החוקרים אולי מכמירת לב, אבל אותו פסיכולוג, סוציולוג או גרונטולוג, מותיר על-כנה את הבחנת הטיפוס הזה כ"זקן", כי זוהי הגדרתו. גילאית, על-פי השכל הישר, כל מושא מחקר כזה היה צריך להשתייך לקבוצה שונה, לקבוצת הגיל השני, של בני 50 פלוס, אלה שזכו במחזור חיים פעיל שני וזקוקים למומחים ולגישה אחרת. הרוב המכריע של בני 65 שמשתתפים במחקרים רבים ורציפים טוענים בתוקף כי הם אינם חשים זקנים ולא רואים בעצמם זקנים. במחקרים אחרים, מעל שני שלישים מקרב בני 65 טוענים שבריאותם טובה עד מצוינת. כלומר ההגדרה הגילאית של "בני הגיל השלישי" נכפית על בני 65 עם גיל הפרישה הכפוי מהחיים היצרניים. ואיך מרגיש בן 65 בריא שמתייחסים אליו כאל זקן? אפשר לדמיין כיצד יגיב אדם בן 40 שמגדיר עצמו בוגר, אך האקדמיה והמטפלים שאליהם יפנה יתייחסו אליו, על כל המשמע מכך, כבן קבוצת גיל הילדים. וכך זה נמשך ונמשך, מתהווה במחקרים ובמאמרים, גולש ממגדל השן האקדמי אל השטח, אל הפרקטיקה. אותה ראייה סטריאוטיפית שלילית של אנשים מבוגרים במגוון גילאים רחב מאוד, שלפיה הם נתפסים כ"זקנים" הנמצאים כולם בדעיכה פיזיולוגית ובקצה דרכם, גוררת פגיעה ואפליה מקוממות. לעיתים, מתוך אי מודעות ושחייה בתוך אותו זרם תודעתי, כנגד זקנים מתבצעות פעולות פוגעניות מיותרות. לדוגמה, במחלקות פנימיות בבתי חולים רבים, כאשר חולה פעיל ועצמאי בן 75 יתעורר מהחולי ומהפאסיביות כאחד האדם, הוא עלול לגלות לזוועתו שהוא גם קשור למיטתו ושמבלי לשאול אותו הוא מובל להחלפת חיתולים... עד לפני 10 שנים בלבד, מומחים ומומחים בעיני עצמם עדיין שיחררו בקלות יחסית בהרצאותיהם אקסיומות אפוקליפטיות לגבי התבגרות האוכלוסיה בנוסח: "בעתיד יהיו כאן יותר כיסאות נכים עבור זקנים מילדים". אילו היו טורחים להתעדכן בפרטים הקטנים, היו רואים כי הדעיכה הפיזיולוגית והמנטלית, קרי, "הזיקנה הסיעודית", הייתה ונשארה על-פי רוב נוכחת בשמונה השנים האחרונות לחיים או אף פחות מכך, ולכן היחס בין עגלות הנכים לאוכלוסיה אינו צריך להשתנות... כשאנו רואים היום בן 100 ויותר במצבו הסופני, ניתן להניח ברמה גבוהה מאוד של וודאות שהיה דווקא בריא כשהיה בן 90 שנה "בלבד", בניגוד לאותן תחזיות סטריאוטיפיות. מדובר, אם כן, בהחמצה גורפת של התהליכים המתרחשים ושל שינויים דרמטיים במושגי התרבות שלנו ובתא המשפחתי. סטטיסטית, לבני 40 כיום יש יותר הורים, כמותית, מילדים - אך מי שיחפש לכך תיעוד בספרות המחקרית יגלה מבוכה, "חורי הבנה", היעדר מסקנות או תחזיות ראויות כלשהן.

ובכן, מה? האם עלינו להשליך לפח האשפה את כל המחקרים המושקעים והתיאוריות הפסיכולוגיות הקשורות להבנת הבגרות והזיקנה שנכתבו בעשרות השנים האחרונות? בוודאי שלא. אלא שעלינו לברור בזהירות ובחשדנות את אותן תיאוריות המתייחסות לשלבי הגיל באופן מוחלט. מאלה, רצוי לעקר את המרכיב הגילאי הקבוע, בשל ההבנה של השינוי הרציף בתוחלת החיים. אישית, אני מעדיף תיאוריות פסיכולוגיות שהמרכיב הגילאי הקבוע שבהן אינו מרכזי. וכאלה לא חסרות, קיימת שורת מחקרים של חוקרים שבחרו להתעלם מהגיל הכרונולוגי. תחילתם בשנות ה-90 והמשכם עד ימינו ממש. הם מייצגים גישות שונות של הפסיכולוגיה ההתפתחותית. הבולט שבהם הוא מחקרו של הפסיכולוג פול באלט, שבחן את טווח החיים כולו כמסגרת תיאורטית להסברת תהליכים בקצה החיים שיאפשרו הזדקנות טובה ואיכותית. ב"מחקר ההזדקנות של ברלין" טבעו באלט וחבריו את המונח "זיקנה מוצלחת", המשמש את הספרות הגרונטולוגית העכשווית. בין העקרונות נמצא לא מעט כאלה שיהיה לנו קל מאוד להזדהות עימם, למשל זה שמדגיש את הרחבת השוני בין בני האדם דווקא בגיל המבוגר. זאת בניגוד למחקרים קדומים יותר שחתרו לנסח את המאפיינים הטיפוסיים האוניברסליים, מטשטשי השונות. בגישה של "ההזדקנות המוצלחת" קיימים כבר הקשרים חדשים, אבחנות של הזדקנות פתולוגית וניסיון לתת תשובה לשאלה מה יהפוך את הזיקנה למוצלחת. קיימת הבנה לכך שידע רפואי המתקדם ותנאי מחיה חיוביים, מאפשרים לשמר מצב בריאותי ותחזוקתי של הגוף - אפילו כאשר כבר יש תחלואה כרונית - ושכל אלה קשורים קשר אמיץ גם למצב הנפשי. מחקרים שאימצו את הגישה הזו הראו כיצד לפתע מצליחים זקנים (מבחינת הגדרת גיל) לחפות על אובדנים, לפצות על שינוי לרעה במאזן ההישגים שלהם ולשמר היבטים פסיכולוגיים חשובים כמו תחושות שליטה בחייהם ובריאות נפשית.

חוקרת חשובה אחרת, שלטעמי הגיעה הכי קרוב לעיסוק בשינוי המציאות הבסיסית ובהשלכותיה של העובדה שהעלייה בתוחלת החיים נעה, היא החוקרת לאורה קרסטנסן. היא סוגרת מעגל מחקרי וקובעת תיאוריות מוצקות. קרסטנסן בעצם דיווחה לעולם שבגיל מבוגר, בהתאם לנטיות האישיותיות, אנחנו מנהיגים סלקציה במשאבים הרגשיים וחווים ירידה בקשרים החברתיים שלנו, הכול במטרה לשלוט במצב ובסביבה, להעניק פיצוי על אובדנים רגשיים וליצור אופטימיזציה של העולם לעת זיקנה. היא גם התייחסה ל"ציפייה למוות" כמשהו שמכתיב בחירות חברתיות ואחרות של הזקן, בהתאם לציפייה הסובייקטיבית שלו לגבי העתיד שעוד נותר לו. קשה להפריז בחשיבות הקביעה הזו. קרסטנסן בעצם קבעה כי אנשים מבוגרים בוחרים מטרות בהתאם להנחתם לגבי העתיד שנותר להם - אם הוא מוגבל או חסר גבולות - ובהתאם לכך הם מתכננים את המשך חייהם, דבר שמשפיע על אורכם ועל שביעות רצונם מהם! שימו לב: אלה שרואים את הזמן שנותר כאינסופי או נרחב בוחרים מטרות שיוצרות מעצם מהותן אופטימיזציה של העתיד, כגון רכישת ידע או יצירת קשרים חדשים מועילים. יש לכך השלכות ברורות על הצבת מטרות כמו קריירה חדשה או בניית תחום עניין חדש בחיים, ויש לכך השלכות מוכחות על אורך חייהם. לעומתם, אלה שתופסים את הזמן כמוגבל, מעין שעון חול שאוזל במהירות, יתמקדו יותר בהנצחת עצמם ובמטרות מיידיות שיספקו להם תועלת בטווח הקצר. תפיסתם לגבי העתיד הופכת במידה לא מבוטלת לנבואה שמגשימה את עצמה: הם מתנתקים אט אט מקשריהם החברתיים, נמנעים מרכישת ידע ואינם מסמנים עוד מטרות שבעצם מהותן יש אופטימיזציה כלשהי של העתיד לבוא. מעניין שתיאוריה זו נמצאה תקפה גם לגבי אנשים צעירים. במחקר נמצא, כי גם כאשר אנשים צעירים חושבים שיש להם פרק זמן מוגבל, הם נוטשים מטרות מורכבות של רכישת ידע או תוכניות של קריירה ונוטים לחפש בעיקר קירבה רגשית. ואילו אנשים מבוגרים המאמצים תחושה של זמן בלתי מוגבל, מרחיבים את ההעדפות שלהם ואלה הופכות מגוונות ומורכבות יותר. מחקרים אחדים על חולי איידס עם תוחלת חיים צפויה קצרה הוכיחו אף הם את הטענה מרחיקת הלכת הזו. ולשורה תחתונה: חשיבותה של התיאוריה הזו היא בכך שנבין כי התייחסותנו לחיינו וסימון המטרות העתידיות של כל אחד מאיתנו קשורים קשר ישיר לתפיסתנו לגבי הזמן; לא הגיל הוא הגורם לשינוי במטרות אלא השינוי שחל במוחנו, ביחס לפרספקטיבת הזמן. אנשים שונים יבחרו מטרות שונות בחיים לפי האופן השונה שבו הם תופסים את תמונת העתיד שלהם. המסקנה מכך היא לא פחות מאשר מהפכנית: את או אתה, הקוראים ספר זה - בהנחה שעד-כה הייתם ספקנים לגבי זמן החיים שעוד נותרו לכם - ומשתכנעים שבהחלט יש לכם סיבה להאמין כי נותרו לכם שנות חיים רבות - יש להניח שמטרותיכם בחיים ישתנו, על בסיס השינוי בפרספקטיבת הזמן העתידי שלכם. במילים אחרות, ההיחשפות למידע הזה יכולה להיות בעלת משקל מכריע בהארכת חיים של אדם, והיעדרות המידע הזה עלולה להיות אלמנט מקצר תוחלת חיים. בעוד שנים לא רבות, כשנגלה כולנו שתוחלת החיים הממוצעת והרלוונטית שונה וגבוהה יותר, אין ספק שננהג מבחינה אישית אחרת ונפעל לקידום מטרותינו בחיים באופן שונה.

הראשון שהחל לאפיין ישירות את ההזדקנות כקבוצה גילאית וכתחום מדעי חדש ונפרד הוא אריק אריקסון. ב-1950 כתב על אודות ההזדקנות כתהליך התפתחותי, תוך יישום הרחבה של תיאוריית ההתפתחות השלבית של פרויד על כל טווח החיים. בראשונה, לפני כ-50 שנה בלבד, צצו לפתע מספיק זקנים פעילים והמפה של תקופות החיים ותוחלת החיים החלה לגלות סימני עצבנות. כתוצאה מכך החל עיסוק בהיבטים שנתפסו כקריטיים (ונחשבים היום טריוויאליים למדי) כגון ההתקרבות אל המוות, המניעה את האדם להתייחס לחייו בצורה אינטגרטיבית, רצונו של הזקן להסתכל על עברו, להנציח את חייו, התפקוד בצל הירידה בתפקודים הפיזיים והקוגניטיביים, אבחון ובדיקת הכישורים של הזקן וכדומה. אריקסון פתח, אם כן, במקבילה של חמשת השלבים של פרויד, אבל הוסיף משלו: "בגרות צעירה" ובגרות מאוחרת, ואחר-כך לזיקנה. את הזיקנה תיאר כתקופה שבה השלב המשברי נע בין "אינטגרציה" ל"ייאוש", והיה גם ניצוץ של תקווה - אימוץ דפוס חיובי אפשרי של "התמודדות עם סופיות החיים". כשסיכם את משנתו לפני פחות מ-30 שנה, חיבר המחשה התפתחותית של מחזוריות החיים, שאותה הציג בסדר הפוך, מזיקנה לילדוּת. התיאוריה של אריקסון זכתה להצלחה בין השאר כיוון שהתאימה לתחושה האינטואיטיבית של רבים. לדוגמה, העולם אימץ די בקלות את הסטריאוטיפ שהודבק לקשישים, שהם כביכול חוזרים במובנים רבים לינקותם. בערך באותה תקופה, הגיח לאוויר העולם מדע צעיר נוסף בשם גרונטולוגיה, ששאב אליו חוקרים מתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והעבודה הסוציאלית. בהתפתחות המדעית של חוקרי דיסציפלינה זו, תזה רדפה אנטיתזה, ותהיות לגבי הזקנים והבנת הזיקנה מעולם לא נראו קשות וסותרות יותר. תיאוריית ההינתקות, אם כן, ראתה בזקנים הפורשים אנשים המשלימים עם גילם ומרוצים מהשתחררות שלהם מהחובות ומהאחריות לטובת הצעירים מהם. מייד קמה מולה תיאוריה נגדית - "תיאוריית הפעילות" - שקבעה נחרצות כי נטייתם הטבעית של זקנים היא דווקא לשמר רמת פעילות ומעורבות בסביבה ככל שניתן, וכי בעידוד הפרישה הכפויה, הזקנים מנסים לאמץ תפקידים ותחומי עניין חדשים. הפער בין התיאוריות הצריך מחקר אמפירי רחב היקף שידגים את הלך המחשבות של אוכלוסיית הזקנים הנורמלית, כבסיס לצבירת ידע. מעתה, תופעות הזיקנה שנחקרו היו פחות בעלות אופי רפואי מובהק ונטו יותר לתחום הגרונטולוגיה על היבטיו החברתיים. הרעיון שאתגר את החוקרים היה לקשר בין תופעות ההזדקנות לכלל התהליכים ההתפתחותיים של כל טווח החיים הבוגר. אלא שהבחינה האישיותית של המזדקנים כמקשה אחת נועדה לכישלון: השונות בין בני האדם הולכת וגוברת עם הזמן. אם בבסיס חקר הזיקנה טמון גיל כרונולוגי כלשהו, הרי שהזקנים עצמם חווים מעבר דיפרנציאלי מבגרות לבגרות מתקדמת יותר בטווח רחב מאוד של גילאים, בין גיל 60 ל-90, ורק אז עוברים לזיקנה. במילים אחרות, חלק מהמחקר הגרונטולוגי הנוכחי מסיק מסקנות בדיוק כאילו היינו מנסים להגיע להכללות על אודות התפתחות אישיותית שבה חלק מהנבדקים הם בגילאי 15 ואחרים בני 45. קיימות דוגמאות רבות נוספות למחקרים הנחשבים עדיין כתקפים, למרות שהם מלאי סתירות ופערים. גולד, בסקר עמדות משנת 1978, גילה שאדם בוגר עובר סדרה של שינויים צפויים מראש, שבהם התפתחות ובגרות מותנים בהפרכת הנחות מוטעות שהוטמעו בו בילדותו. הנחות אלה יוצרות בנו אשליה של ביטחון מוחלט בהורינו ובעולם שבו גדלנו. שלב העזיבה של הילדים את הוריהם, בגילאי 22-16, כרוך למשל בהפרכת המחשבה של גיל הנעורים שלפיה "לעולם לא אשתייך ולא אהיה דומה לעולם של הוריי", ושלב הבגרות הצעירה, 28-22, כרוך בהפרכה של ההנחה ההפוכה, שלפיה "אם אלך בדרך הוריי זה דווקא יפתור את כל הבעיות". בשלבי ההמשך, בגילאי 34-28, מופיעה ההפרכה של התחושה שאין רע בעולם או שלא קיים מוות, ולאחר-מכן, בגילאי 45-35, מגיע האדם לשלב שכולו ניסיון להציג מערכת אמונות דינמית שיש לאדם על עצמו ועל עולמו. מערכת אמונות זו מתגבשת בשלבים ההתפתחותיים השונים ואלה משחררים בהדרגה את האדם מאשליות הילדות על עולם מוגן וברור, ומניעים אותו לעבר תפיסת עולם מורכבת וספקנית יותר. בסוף הדרך, הפרט יגיע לתחושה שהוא שייך לעצמו: "I own myself". הכל נשמע מסודר, טוב ויפה, אולם לא רק הזיקנה, אלא כל שלבי הגיל, "ברחו" במהלך שנים לא רבות גם לחוקר חשוב זה. לדוגמה, גיל עזיבת ההורים (המושפע גם הוא, תתפלאו, מהתחושה של התרחקות הציפייה למוות) כבר התקדם ביותר משש שנים בממוצע.

לפני 45 שנה כתב ז'ק אליוט מאמר שהתפרסם ב"פסיכואנליזה", מגזין פסיכולוגי מקצועי נודע, שכותרתו הייתה: "המוות ומשבר אמצע החיים". מאמר זה קיבע במשך שנים רבות את הרעיון שאמצע החיים הוא בסביבות גיל 40. החישוב, לפי אליוט, היה פשוט: החיים הבוגרים, הפעילים והיצירתיים מתרחשים בין גיל 20 לגיל 60 (מועד הפרישה האוניברסלי), ולכן החצי, קרי האמצע, הוא 40. המושג הופנם ואיש לא טרח להפריכו. עדיין מתפרסמים מעת לעת ספרים ופרשנויות לאורו, כאילו דבר לא השתנה בתחום תוחלת החיים הממוצעת. וכך אנו קוראים ושומעים גם היום דקלומים מוכרים על "משבר אמצע החיים" ו"משבר גיל 40" ושלל תיאוריות על הגבר "המזדקן" שמתגרש וממהר להינשא מחדש על-מנת להביא עוד צאצאים וכן הלאה. בתחום הזה אין ספק שהפסיכולוגים סובלים מתסמונת ההצתה המאוחרת. כדאי שמישהו יעיר אותם שם ויספר להם ש"האמצע" ברח להם מזמן, הוא עלול להופיע בחיי מושאי המחקר שלהם בדמות משבר שיפתיע אותם מאוד, 20 או 30 שנה מאוחר יותר. החיים ארוכים יותר, היציאה לנישואים ולחיי בוגר מאוחרים יותר מבעבר הקרוב, כל זה הופך את הגיל 40 לפוטנציאל מחקרי אולי ל"משבר השליש הראשון" ולא מעבר לכך. ברור שהביקורת נגד אליוט היא סוג של חוכמה בדיעבד; הוא אינו אשם, הוא עקב בנאמנות אחר ביוגרפיה של יוצרים חשובים עד גיל 37, שלדידו, על-סמך הנתונים שהיו בידו, היה הגיל המשברי. וזאת מול כאלה שחזרו ליצור אחרי גיל 44, כשהקריירה שלהם הייתה מיוצבת, מחוזקת ושונה בכל מיני מאפיינים. הקריירה השנייה של בני האדם, במה שנכנה מעתה "תוחלת החיים הישנה", הייתה שונה באופייה מהקריירה הראשונה, ומכאן הסיק החוקר שיש נקודת משבר באמצע החיים. לגישתו, זה מה שהסביר הבדלים מהותיים בין יוצרים צעירים שהוא מתארם כ"פיזיים וספונטאניים", כדוגמת מוצרט, לבין אלה שעברו את ה-40, שיצירתם הראתה כי כבר היו פחות ספונטניים, ופחות אופטימיים. אליוט מדגים את טענתו המרכזית בבחינה השוואתית של יצירות שייקספיר: בתחילת יצירתו, כך טען, כתב מחזות ליריים משעשעים כמו "חלום ליל קיץ", ובאחרית יצירתו כתב טרגדיות כמו "אותלו", "המלך ליר" ו"מקבת". וכן עם המלחין היוצר ורדי, שלא כתב אופרות קומיות במחצית חייו השנייה.

חוקרת זיקנה חשובה ומוערכת אחרת, ברניס נויגרטן, הטביעה אף היא את חותמה על המחקר בתחום, בהסבר משלה לבלבול ששרר בין התיאוריות השונות. נויגרטן גרסה שמה שנתפס כמבנה פנימי של שלבים התפתחותיים אינו אלא הפנמה של ציפיות חברתיות לגבי ההתנהגות הראויה בכל גיל. אם יש לחברה ציפיות שאנשים בטווח גילאים מסוים יפרנסו את עצמם, יתחתנו, יולידו ילדים, יגיעו לפסגת הקריירה שלהם ויפרשו לגמלאות, אזי הציפיות הן אלו שמכוונות את האנשים במסלול החיים שלהם, תוך שהם מנסים לעמוד במשימה המאפיינת כל גיל נקוב. מי שלא עומד בציפיות חורג ממסגרת הזמן שהוקצבה לו, ואז הוא בכלל off time. נויגרטן הדגימה את טענתה בהביאה מקרה של צעירה בשנות ה-20 לחייה שאינה עומדת בציפיות, אינה מתחתנת ויוצרת אי שקט ומבוכה בקרב בני משפחתה ומכריה. ההורים נתקפים פאניקה ועושים כל מאמץ לשדך לה חתן במטרה להחזיר אותה למצב של on time. נויגרטן איתרה לא פחות משמונה טיפוסי הזדקנות שאותם שייכה לארבעה סוגי אישיות: טיפוס אינטגרטיבי, הגנתי, פאסיבי-תלותי ובלתי אינטגרטיבי. שבויה בפרדיגמה של הגדרת גיל הזיקנה כפי היה נהוג בזמנה, לא היה לה החופש המחשבתי להבין שחלק מאותם "טיפוסי זקנים" הינם אכן קשישים, וחלקם פשוט אינם זקנים כלל... ובכל זאת, היא עצמה העלתה בשנות ה-80 את הסברה שלפיה עד גיל 50 בני האדם חושבים על הזמן שעבר עליהם ואילו אז הם משנים פרספקטיבה אל "הזמן שנותר לי לחיות". ובכך היה יותר משמץ של רמז לכך שנויגרטן החלה להיות מודעת לעובדה שהחברה נעה לכיוון של שחרור מנורמות של גיל. היא לא יכלה לדעת, לפני 20 שנה בלבד, שדוגמאות שלה ושל עמיתיה ייסתרו ושגיל הנישואים הממוצע יעלה בעולם המערבי ויתרכז בעשור השלישי לחיי האדם. בזמן כתיבת שורות אלה, מצאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל שבשנה החולפת 42% מהנשים בתל אביב שמלאו להן 30 עדיין אינן נשואות. נויגרטן חשה בתחילתו של שינוי. היא לא ראתה בהתנגשות בין נטיותיו הטבעיות של הפרט והקצב הפנימי שלו לבין לוח הזמנים החברתי משהו שלילי, ושמחה לציין שהחברה המערבית נעשית יותר ויותר משוחררת מנורמות של גיל, ומאפשרת נישואים מחדש, הורות מאוחרת, קריירה שנייה ואף גמישות בפרישה.

חוקרים נוספים שניסו לאשש את התיאוריה המשברית עסקו גם בחרדות מפני המוות שצצו בגילאים אלה. הם קשרו את החרדות למשבר אמצע החיים ולתודעת המוות שהחלה לחלחל למוחם של הנחקרים ה"קשישים", בני 40 פלוס. אלא ששוב, אנו חכמים בדיעבד ויודעים לומר, כי חרדת מוות של אדם בריא בן 40 היא עניין מאוד סובייקטיבי. כך, למשל, ניתן לשער שאותה החרדה ממה שהתפתח בתפיסתם הסובייקטיבית של הנבדקים ב"אמצע חייהם" הייתה כנראה מתפוגגת לו היו מגלים להם אז את הסוד שתוחלת חייהם הולכת ומתארכת בסדרי גודל משמעותיים ביותר. בשנות ה-60 כבר היה ברור שזיגמונד פרויד (שנפטר בגיל 85) טעה כשהתייחס לגילו המופלג - יחסית לתחילת המאה ה-20 - כחריג שכלל אין טעם לחקור בו. אולם דווקא לאבי הפסיכואנליזה היו סיבות מקלות: ראשית, התיאוריה ההתפתחותית שלו על השלבים האוראלי, האנאלי, פאלי, הלטנטי והגניטאלי והתיאוריה המבנית שלו עוסקות בתהליכים המעצבים ומקבעים את אופיו של האדם עד גיל חמש לערך ולא לאחר-מכן. שנית, קשה לבוא בטענות אל גאון מסוג פרויד, שמציע תיאוריה כוללת המתעלמת מקבוצת אוכלוסיה ששיעורה בזמנו היה פחות מ-3%. אבל גם לו רצה פרויד להתמודד עם קבוצות הגילאים כולן, עדיין היה עליו לעסוק בשלוש קבוצות הגיל המוכרות שהיו קיימות בתקופתו. ראיה נוספת למה שהיה מקובל באותה תקופה מספק קרל גוסטב יונג, מבכירי תלמידיו (ויריביו) של פרויד. יונג דיבר גם על הבגרות שבאה אחרי הילדות ונקב בגיל 40 בערך כגיל שבו ה"ארכיטיפ" של השאיפה לשלמות מגיע לדומיננטיות והאדם הופך ל"פרסונה". לעומת זאת, בזיקנה שבאה לאחר-מכן מתפתחים חלקים מנוגדים באישיות הגברית והנשית, ובמעין מהלך של דעיכה או שקיעה הזקנים פוסעים לעבר הלא מודע. עם כל הכבוד ליונג ולתיאורטיקנים חשובים רבים אחרים שפעלו עד שנות ה-60, כיום די ברור שעיסוק פסיכולוגי המתמקד רק בשלוש קבוצות הגיל - ילדות, בגרות וזיקנה - אינו מהווה תשובה מספקת לטווח הבעיות הנפשיות הקיימות בתקופות שונות של החיים. זאת עשויה להיות טעות של ממש להמשיך ולהתייחס למצבה הנפשי של קבוצת הגילאים מהבגרות והלאה כמקשה אחת, תוך התעלמות מקבוצת הביניים החדשה, המבודלת והדומיננטית. ניתן כמובן להמשיך ולהעריך את הפילוסופיה ואת הפסיכולוגיה של יונג ושל חבריו בהקשר לזקנים "האמיתיים", אך לא בהקשר לשכבה גילאית שכלל לא הייתה קיימת בזמנו.