במצב אידיאלי, תחומי העיסוק של המדינה, כפי שהם באים לידי ביטוי בדיון הציבורי התקשורתי ובמדיניות הממשלה, משקפים את סדר העדיפויות וסולם הערכים של העם. זה ברור שהמחאה החברתית המוצלחת להדהים של הימים האחרונים הרחיקה אותנו מן האידיאל הזה יותר מן הרגיל. זאת לא לומר שלא קיימת בעיית דיור שנוגעת לכל שבטי ישראל ומחייבת התייחסות; קצרה יריעתי וידיעתי מלחוות דעה על הפן הכלכלי והטכני של המחאה (ואולי בניגוד למומחים הפיננסיים של שדרות רוטשילד, אני פשוט יודע מספיק כדי להיות צנוע). אך מה שבטוח זה שהשקפת העולם אשר השתלטה על סדר היום הישראלי היא מנת חלקו של מיעוט קטן אך קולני, אשר לדידו על סוגיית הדיור תקום או תיפול הממשלה, כאילו אין לפחות עשרה נושאים דחופים פי כמה אשר רובצים לפתחנו.
לכאורה הפיזור של המחאה על פני המרחב הגיאוגרפי והפוליטי מעיד אחרת. אך למעשה, הימין הואיל להיגרר להפגנות לכל היותר כגורם-ממתן-מבפנים ולא כרוח גבית. ואם לדייק עוד יותר, הוא לא באמת הצטרף למחאה בכלל. משום שהכרה בבעיית הדיור אינה מהווה תמיכה בצד זה או אחר של המאבק, שהרי כל הצדדים מסכימים על קיומה של הבעיה, כולל הממשלה, וקשה להיאבק כשאין במי. הוויכוח הוא לגבי סוג הפתרון ולגבי האמצעים להגשמתו. אם הימין מציע פתרון שונה לחלוטין מזה של דיירי האוהלים בתל אביב, ואם הוא כופר בגלוי במאווייהם המהפכנים, באיזה מובן נותר לומר שהוא עומד לצידם? הדבר לא לגמרי שונה מחבירתו של נוער הגבעות, נניח, אל משתתפי עצרת השלום, כשעל שלטיו בזכות הפיוס כוכבית קטנה: "רק לא בדרך אוסלו". במידה שמדובר במאבק – דהיינו נגד מישהו ולמען משהו מוגדרים - צבע המחאה מעולם לא היה כחול-לבן: הוא היה ונותר אדום.
לא זר לעמנו, הדגל האדום. הוא נישא בגאון בחוצות אירופה על-ידי יהודים רבים במשך כל דרכם אל הכבשנים והגולאגים. בצל התעוררות לאומית בריונית בקרב עמי אירופה וכנגד התעוררות לאומית חיובית של עם ישראל, נאחזו קנאי הסוציאליזם בפרדיגמה המעמדית עיוורת הלאום והמוצא, לאמוֹר, על-אף הכל: עובדי כל האומות, התאחדו. אך אם בכלל ידע העולם איחוד חוצה גבולות ויריבוּיוֹת מרוֹת, היה זה הקונצנזוס שבשתיקה לגבי גורל היהודים – אם מתוך שנאה יוקדת ואם משיקולים מקאיווליסטים קרים - כאשר עמנו נקלע בין הפטיש הגרמני לסדן הבריטי, נוכח היאלמות האמריקנים אשר חמדו את ההון הערבי.
פשע זה "נגד האנושות" (למעשה, על-ידי האנושות ונגד היהודים) לא ערער את מוכנותם של יהודים סוציאליסטים לבטל לא פעם את האיום הפיזי על עמם כתעמולה גרידא, שנועדה לשכך את מרי הפרולטריון. כך הם טענו לפני ולקראת השואה, וכך הם טוענים גם כיום בניסיונם לקדם את הרווחה לראש מעייניה של המדינה, מעל סוגיות החוץ והביטחון.
בארצות הברית מוטיב חוזר בתרבות הפופולרית הוא הצגת מלחמותיה כמזימה אורווליאנית להסחת דעתו של העם על-ידי אויב חיצוני ולהעשרת העשירים על גופות העניים - זו תופעה תרבותית מתקבלת על הדעת, בהתחשב בכך שמלחמותיה של אמריקה רחוקות מן היבשת, והאינטרס הלאומי שביסודן איננו תמיד ישיר וברור. אך כשישנם
הטוענים את אותם הדברים לגבי ישראל, אשר מלחמותיה הן על מפתן הבית והאיומים על קיומה כה מוצהרים וברורים - זה מעלה שאלות.
ושראשוני הסוציאליסטים, אשר חוו עוני מחפיר וניצול אמיתי, גיבשו תמונת עולם מעמדית - זה לא בלתי צפוי ולא בלתי ראוי לסימפטיה, גם אם תפישתם הכלכלית התבררה לימים כמוטעית ומסוכנת. אך כשתושבי מרכז תל אביב ירימו את נס המרי והייאוש, וינאמו
בסערת רגשות על מחיר הקוטג' ועל סטודנטים אשכנזים ב"מצוקה" (!) - זוהי תופעה טעונת ביאור.
מדוע אם כן אנו רואים ייבוא סיסמאות שמאליות מאמריקה ומאירופה לארצנו, ללא כל עריכה או התאמה, כאשר הנסיבות בארצנו שונות בעליל? משום שהשמאל הישראלי מעולם לא נבע ממקום פנימי ואותנטי, אלא הוא במידה רבה חיקוי ילדותי של אתוסים זרים. ההתלהבות וההתלהמות שהשתלטו על שדרות רוטשילד נובעות מסיבות רבות: בעיה כלכלית אמיתית משולהבת על-ידי גורמים פוליטיים אופוזיציוניים, ללא ספק, אך במידה רבה מדובר גם במי שגדלו על מעלליהם של צ'ה גווארה ואבי הופמן ובאופן טבעי מנסים להידמות לגיבוריהם. ניכר שמי שמתייחסים בציניות מקפיאת-דם להיאחזות המתנחלים במולדתנו במחיר כבד של טרור מתמשך, ומי שממקום מושבם בפאבים רועשים ואפופי עשן לועגים למסורת יהודית בת אלפי שנים, בכל זאת צריכים גם הם איזושהי ערכיות בחייהם ורומנטיזציה של מצבם, ולפיכך, כדברי ניטשה, הם מעכירים את השלולית שבה הם חיים על-מנת שתיראה עמוקה. כך לבנון נעשתה לוויאטנם רחוקה, כך הערבים נעשו לכושים מסכנים, וכך ביבי נהפך למארי אנטואנט, והנה – יש לשמאל סיבת קיום, יש למען מה ונגד מי להילחם באומץ ובהקרבה תחת השמש התל אביבית הקופחת, ושוב ברור כשמש העמים מי בני האור ומי בני החושך בחברה הישראלית השסועה.
