בראשים מכוסים ובציציות מתנפנפות נכנסנו ל"דיוואן", החדר המרכזי שנועד לטקסים מכובדים. חלפנו על פני האבלים שהביטו בנו נדהמים והמומים, לא מבינים מיהם האורחים שממלאים את החלל. עיניהם תרו אחרי סימן שיבהיר מה פשר הביקור של האנשים השונים בתכלית מאלו שפקדו את המקום בימים האחרונים. התקבלנו בחיבוקים ובנשיקות של השייח' אבו-חאדר ג'עברי, והתיישבנו לצד האב שאיבד את בנו. אייל גלמן היה הראשון שדיבר. "ניסינו לעשות כל מה שיכולנו, אבל המצב שלו כבר היה אבוד", ביקש לנחם את אבי הנער. אחרי דקות ספורות של מתח וחוסר בהירות, השייח' ג'עברי הציג אותנו לפני היושבים בחדר, ולאחר הקדמה קצרה שיבח את קצין הביטחון היהודי. "אני מודה לכם מעומק הלב על הנכונות לעזור בעת צרה", אמר. "אנחנו בברית", הפטיר אייל בצורה פשוטה, וזכה להנהון של כבוד מצד הסובבים את השולחן. "הרופאים בישראל אמרו לנו שהשעות הראשונות היו השעות הקריטיות. אם הוא היה מפונה במהירות אפשר היה להציל את חייו", אמר השייח' ג'עברי. "חבל שלא הצלחנו להעביר אותו ברגע הראשון לבית החולים בישראל. לבית החולים הפלשתיני פשוט אין כלים להתמודד עם בעיות כאלו. הוא ישב שם ארבע שעות בלי שאף אחד יסתכל אליו. הוא פשוט שכב, איבד דם ואיבד את הסיכוי לחיות". התובנה הרפואית התחלפה כמעט באופן מיידי לכעס עמוק. "פקידי הרשות הם אלו שהתעקשו לפנות אותו לבית החולים בחברון. הם ידעו שאין להם מה לעשות שם בשביל הילד, אבל בכל זאת התעקשו", אמר בן דודו של המת. "הם מדברים על תיאום מצוין עם הצד הישראלי, אבל כשמדובר בחיי אדם הם מתעקשים על העיקרון שלא להעביר את הפצוע לבית חולים ישראלי, רק בשביל לשמור על כבודה של הרפואה הפלשתינית הדפוקה. בינתיים ילדים משלמים על משחקי הכבוד האלה בחייהם", הרים מעט את קולו וחזר לשתיקה.

כל מי שתשאל בחברון יגיד לך באופן חד-משמעי שהשייח' אבו-חאדר ג'עברי הוא דמות מיוחדת במינה. השייח' שתחתיו חמולה ענפה שמונה כ-35 אלף נפש הוא אולי השריד האחרון מדור ההנהגה הפלשתינית הישנה, זו שמקבלת את כוחה מתוך השטח, מהאחריות לנפשות שעליהן היא מופקדת. או כפי שהגדיר זאת אחד ממשפחת אל-ג'עברי: "אנחנו מנותקים בכוונת מכוון מהגוף הקיקיוני שיצרה ישראל בשם הרשות הפלשתינית". דודו משל במשך שנים ארוכות בעיר חברון, וביתו הגדול והמפואר עדיין משקיף על מערת המכפלה. אחיו וקרובי משפחתו כיהנו בתפקידי ממשל בכירים, חלקם גם במודיעין הפלשתיני ובכוחות הביטחון. "לאט-לאט הבנו שהגוף הזה שנקרא הרשות הפלשתינית הוא גוף חסר יכולת שמונשם מכספים אירופיים. לא מעניין אותו באמת איך יחיה האזרח הפשוט ברחוב", הסביר ל'מקור ראשון' מ', שביקש לשמור את שמו חסוי. "המשפחה שלנו גדולה, וגדלה כל הזמן. יש צרכים בסיסיים כמו הזרמה סדירה של מים לאזורים מסוימים, שבמשך שנים לא נפתרה. את גורמי הממשל הפלשתינים זה לא עניין, ולהפך. הם רק ניסו לטרפד כל מהלך שניסינו לעשות כדי לקדם את האספקה". המקרה שעליו מדבר מ' פורסם 'במקור ראשון' בעבר. במשך שנים סבלו ב'גבעת האבות' שביישוב היהודי בחברון מבעיות מים, והפתרון היחיד שנראה באופק היה העברת צינור מקריית-ארבע לשכונה. הצינור צריך היה לעבור דרך שטח בבעלות ערבי מחברון. על-פי הוראה של גורמים בכירים ברשות הוא סירב לכל סכום שהוצע לו עבור השימוש בקרקע. התערבות של השייח' הולידה חתימה על הסכם בין בעל הקרקע ליישוב היהודי, תוך הבטחה שצינור המים שיעבור לשכונה ישמש גם את תושבי השכונה הערבית הסמוכה. "הרשות הפלשתינית רצתה לעשות שרירים, ולא הפריע לה לעשות את זה על הגב שלנו. המחשבה של השייח' הייתה שונה. במקום ששני הצדדים יפסידו, שני הצדדים עכשיו מרוויחים", אמר מ'. ה'ברית' בין תושבי חברון היהודים לחמולת אל-ג'עברי החלה לפני כארבע שנים, בעת ניסיון הריסת בית הכנסת 'חזון דוד'. קבוצת אנרכיסטים ביקשה להרוס את בית הכנסת שהוקם לזכרם של דוד כהן, תושב ביתר-עילית שנרצח בפיגוע ירי בקיץ 2001 במקום, ויחזקאל מועלם שנרצח בקרבת מקום. בית הכנסת הוקם מול הכניסה המזרחית לקריית-ארבע, על אדמה פרטית של פלשתיני, ולכן נהרס כמה פעמים והוקם שוב ושוב על-ידי התושבים. בניסיון לקבל רשות להרוס את בית הכנסת פנתה קבוצת אנרכיסטים לשייח'ים אבו-חאדר ג'עברי וזידאן ג'עברי בבקשה לקבל ייפוי כוח להרוס את המבנה הבלתי חוקי היושב על אדמה הנמצאת ברשות המשפחה. השייח' אבו-חאדר סירב בתוקף, והבהיר כי בית תפילה לא הורסים. המהלך הפתיע את גורמי השמאל, את הצבא וגם את התושבים היהודים. כתוצאה מהמהלך התקיימה בביתו של השייח' פגישה, ובמהלכה הגיש דובר היישוב היהודי בחברון נעם ארנון תעודת הוקרה לשייח' ואמר לו "טוב שכן קרוב מאח רחוק". השייח' גמל לו בהצהרה מפתיעה עוד יותר ולפיה הוא מבין את הצורך בחיזוק היישוב היהודי בחברון. בניסיון לסייע לתושבי חברון הערבים בעיקר בבעיות רפואיות הוקמה עמותה בשם 'ברית הדרום לשלום', שחברים בה גורמים שונים בעיר, יהודים וערבים. במסגרת העמותה מתקיימת פעילות משותפת ליהודים ולערבים, ובין היתר נעשים ניסיונות לסכל את פעילות האנרכיסטים בחברון. ב'יום הנכבה' האחרון לדוגמה מנעו חברי משפחת אל-ג'עברי מקבוצת אנרכיסטים להתסיס את תושבי העיר חברון, ואף התעמתו איתם פיזית במטרה לחסום את דרכם לעיר. כדי לקדם את הרעיון של יחסי שכנות בין הערבים ליהודים, מקיים השייח' ג'עברי פגישות עם תלמידים ממכינות קדם-צבאיות ומבהיר להם שיש ערבים שמדברים אחרת. עד כה, מאות נערים ונערות - וכמוהם גם אישי ציבור וחברי כנסת לא מעטים - ביקרו את השייח' והתרשמו מכיוון המחשבה ומדרך החיים השונה בתכלית מזאת המוצגת בתקשורת.

"ביום חמישי בשעות הערב המוקדמות, קיבלנו דיווח מהמוקד על פצוע מדקירה בגרון בעקבות ריב חמולות שנמצא בצומת העוקפים, מצפון לקריה", מספר אייל גלמן, אחראי הביטחון של קריית-ארבע. "שמענו את הפרטים והבנו לפי תיאור הפגיעה שיש כאן מקרה חירום שדורש טיפול מהיר ככל האפשר. שלחנו ניידת טיפול נמרץ לצומת, ובמקביל העביר המוקד את הדיווח לחטיבה המרחבית של צה"ל, למִנהל האזרחי ולמגן דוד אדום. הגעתי למקום יחד עם ניידת הטיפול הנמרץ ולא ראינו אף אחד בצומת. המשכנו 300 מטר והמתַנו מתחת לגשר. "לאחר זמן ארוך יחסית הגיע אמבולנס של הסהר האדום. העברנו את הפצוע לניידת שלנו והתחלנו לתת לו טיפול ראשוני. הרופאה הצבאית שהייתה איתנו אמרה שהמצב ממש לא טוב ושצריך לפנות את הפצוע כמה שיותר מהר. התחלנו בתהליך של פינוי, והתקדמנו לכיוון בית החולים הדסה עין-כרם. תוך כדי הפינוי הבהירו לנו מהמנהל האזרחי שאין אישור להעביר אותו למחסום ולהביא אותו לבית החולים". בשלב הזה לא ידעו אנשי צוות הפינוי מקריית-ארבע שהנער הפצוע, נער בן 15 ממשפחת אל-ג'עברי, ניהל ויכוח עם נער אחר ממשפחת זריירה מחברון, ובנסיבות שעדיין לא ברורות נפגע בצורה חמורה ופונה מהמקום על-ידי הסהר האדום לבית החולים אל-אהלי בחברון. המשפחה, שהבינה שאין לבית החולים הכלים לטפל בפצוע, הוציאה אותו משם בכוח כדי לפנות אותו לבית חולים ישראלי. "המנהל האזרחי הבהיר לנו בהמשך שבגלל העובדה שהנער פונה כבר לבית חולים אחר ועבר בדיקות שונות אי-אפשר לתת לו אישור להתאשפז בבית חולים ישראלי", ממשיך גלמן. "הם הורו לנו לחזור עם הפצוע ולהעביר אותו בחזרה לבית החולים הפלשתיני. בגלל המצב הרפואי הקריטי ובגלל ההמלצות שנתנו הגורמים הרפואיים בניידת המשכנו, למרות דברי הגורמים במנהל, בהליך הפינוי, כדי לנסות להציל אותו". מתחקור המקרה עולים פרטים נוספים שגלמן לא ציין. במהלך הפינוי בוצע מרדף של ממש על-ידי האמבולנס הצבאי, שדלק אחרי האמבולנס של קריית-ארבע לאחר שקיבל הוראה מהמנהל להוציא את הפצוע מניידת הטיפול הנמרץ ולהעביר אותו לידי הפלשתינים. גורמים פלשתינים סיפרו ל'מקור ראשון' בהתלהבות כי אנשי הרפואה של הקריה עברו על הנהלים בשביל לנסות להציל את הנער הפלשתיני. "אחרי כמה דקות של נסיעה", מוסיף גלמן, "הודיעו מהמנהל שיש אישור לפנות את הנער לבית החולים סורוקה בבאר-שבע. קיבלנו אישור ממגן דוד אדום שאכן יקבלו אותנו בבית החולים ופינינו אותו לבית החולים. לצערנו, שם נקבע בסופו של דבר מותו. אנחנו מודעים לעובדה שעל-פי הנוהל היבש הצדק היה בידי המנהל, והפינוי צריך היה להיעשות בתיאום, אבל אנחנו הרגשנו שהמצב של הפצוע היה קריטי והיינו צריכים לעשות הכול כדי להציל חיים".

כצפוי, המחיר שהשייח' משלם על ההליכה נגד הזרם הוא מחיר כבד. לא אחת הופצו ברחבי העיר כרוזים נגדו ונגד שיתוף הפעולה עם היהודים, וכן נשמעו איומים על חייו ועל חיי משפחתו. "עכשיו, בעקבות המקרה הזה, האנשים בחברון מתחילים להבין את היחסים שעליהם דיבר השייח'", אומר חוסאם, תושב העיר. "הסיפור על האמבולנס היהודי שהעביר את הנער הפלשתיני ונלחם על חייו מופץ כמו אש בשדה קוצים. זה חזק יותר מכל כרוז או קשקוש שמפיצים גורמים מטעם הרשות הפלשתינית או פעילי שמאל אנרכיסטים. אין ספק שהדוגמה של הערבות ההדדית במסגרת הברית היא שלב נוסף ומהותי ביחסים בין הצדדים". למרות החום הלוהט בחוץ והאוויר הדחוס בפנים, לא ויתרו המארחים על הכיבוד המסורתי. קפה מר עד מוות, ותמרים ממולאים בשקדים. "התמרים נועדו להמתיק קצת את הרגשת המרירות של המשפחה שאיבדה את בנה. השקד שנמצא בתוך התמר תפקידו להפיח תקווה להמשך החיים, הוא מסמל את היכולת לצמוח מחדש", הסביר לנו יוסף, הממונה על אספקת המזון. את יחסי הברית הזאת בין תושבי חברון וקריית-ארבע למשפחת אל-ג'עברי מְתחזקות כמה דמויות שלא מוּנעות מאינטרסים כאלו ואחרים, ולכן גם לא מעוניינות ביחסי ציבור. הן באמת מאמינות שאת בניין היחסים צריך לבנות לבנה אחר לבנה, ולא באמצעות כותרות מפוצצות שלא עומד מאחריהן דבר. מספיק היה לצפות באנשים הסובבים אותנו בשביל להבין את הכבוד ההדדי שנוצר בין הצדדים בעקבות המקרה, ולהבין שגרעין השקד אכן הוציא כמה עלים ירוקים ראשונים של תקווה למשהו אחר. מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה דווקא בעיר חברון נתפסת כנקודת מבחן רצינית גם בעיני גורמים בכירים בממשל הישראלי. גם הם מבינים שיש פה משהו מיוחד שצריך לבחון אותו ברצינות. אחרי שלוש נשיקות וברכה לשלום חזרנו למציאות היומיומית, אבל עם ידיעה ברורה שאפשר גם אחרת.