גְּזֶרָה מִשָּׁמַיִם
נִגְזְרָה גְּזֶרָה בָּעִתּוּי וּבַזְמַן
שֶׁהָיְתָה בְּעֵינֵי מֹשֶׁה כְּחָרְבָן
הַכְּאֶב רַב מְאֹד,קָשֶׁה מִנְּשׂוֹא
וְהִתְחַנֵּן אֶל אֵל לְשַׁכֵּךְ כַעֲסוֹ
וְהוֹכִיחַם כְּבַתְּחִלָּה
וַיִּתְעַבֵּר בִּי וַאֲשַׁמְכֶם בִּי תָּלָה
גָּזַר גְּזֶרָה שֶׁלֹּא אָבָה לְבַטְלָהּ
וְעַתָּה כְּשֶׁתָבוֹאוּ לָאָרֶץ בִלְעֲדַי
אַל תַּעֲמִידוּ בְּנִסָּיוֹן אֵל שַׁדַּי
וְצִוָּה אוֹתָם לֶאמוֹר
חֻקִּים וּמִשְפָּטִים יֵשׁ לִשְׁמוֹר
וְאַל תַּעֲשׂוּ כְּמַעֲשֶׂה בַּעַל פֶּעוֹר
כִּי מקְדָּשׁ שֶׁתּבִנוּ בְּבוֹא הַזְּמַן
רֹעַ מַעֲלַלְכֶם יָמִיט עָלָיו חָרְבָּן.
אחריות המנהיג מוחלטת
הדבר הבלתי צפוי מכל הצפיות שצפה משה לקבל מהקב"ה על התפקיד החשוב שמלא משה על-פי אלהים, עד הרגע שהביא את ישראל אל פתח שערי הארץ שהובטחה לאבותינו להם ולנו. גזר עליו למות במדבר ולא לבוא עם העם לארץ. הקב"ה שאמר על משה "נאמן ביתי" למעשה נוהג אתו בְּחֻמְרָה רבה ואפילו בהתאכזרות כלפיו כאשר אמר לו: עלה ראש הפסגה ושא עיניךימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבר הירדן הזה.(ג/כז) כל זה מדוע ? הרי משה לא חטא בחטא הראוי לעונש חמור כזה אם בכלל.. לא מצאנו באף מקום כי משה מבקש מהקב"ה שימחול על חטא שהוא חטא. הוא תמיד בקש מחילה לעם שחטא בעגל במרגלים ובהתנהגות של כפיות טובה ועוד, משה לא עשה אף אחד מהחטאים האלה או אפילו גם לא שמץ של חטא. אבל משה היה מֻדַּע לכך שהוא לוקה בעוון הדור. כמו שאנו רואים נוהגים בימינו להטיל על המנהיג את האחריות על הכשלון שכשלו שריו , מפקדי צבאו ואנשי ממשלו. אין המנהיג יכול להתנער מאחריות. לכן משה משלם את מחיר חטאותיהם של צאן מרעיתו, גם כשברור כשמש כי אי-אפשר להטיל עליו את האחריות על המרי , העוול, הפשע והטפשות של העם שהוא מנהיגו.
לא ניתן להנצל מהמוות
המות של בני האדם איננו גזרה, הוא תהליך שביסוד בריאת האדם ובריאת העולם. האדם בן חלוף והעולם בר קימא. לכן נאמר: דור הולך ודור בא והארץ לעולם עמדת.(קהלת א) אלא שכאן משה איננו מתחנן בפני הקב"ה לתת לו לחיות חיי נצח , מבקש ממנו להכנס לארץ עם העם שהוציאו ממצרים והביאו אל שער הארץ. אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון.(ג/כה) הדו שיח או אפילו המעין ויכוח שמשה מזכיר אותו לעם בדברו אליהם, הוא מעין טיעון שרק משה היה יכול לדבר כך אל הקב"ה באמרו לו: ה' אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גָּדְלְךָ ואת ידך החזקה (ג/כד) כמי שאומר לקב"ה אתה בקשת ממני להנהיג את העם ולא אני נטלתי את ההנהגה לידי בעצמי , אלא אתה הוא שהטלת עלי על כרחי את המנהיגות להוליך את העם אל הארץ הזאת ועכשו אתה שולל ממני את האפשרות להשלים מלאכתי ובכך מקפח את שכרי. כאן נכנס ענין של נטילת חיים של אדם על-ידי אדם, האם רשאי אדם ליטול חיי אדם אחר? הדבר נתון אך ורק לבורא האדם עצמו כי רק אלהים ממית ומחיי . על ענין זה התפלמסו חכמינו ז"ל לאורך הדורות. לא בכדי מדינת ישראל הייתה מבין החלוצות בעולם לבטל גזר דין מות, אשר למעשה זו המתת אדם על-ידי אדם ולא בידי שמים. רעיון זה מתחיל כשהרג משה את המצרי על שהכה "איש עברי מאחיו" (שמות ב/ י"א) למעשה היה צידוק למעשהו של משה, כיון שהמצרי עמד להרוג איש עברי, אלא שגם במקרה שיש לכאורה צידוק להמתת אדם , זה צריך להעשות רק בידי שמים כפי שעולה מתשובת ה' למשה לפי המדרש, כאילו אומר ה' למשה כי הוא משה איננו דומה לאלהים שממית ומחייה , נותן חיים ונוטל חיים. ללמדך עד כמה חכמינו הקפידו בחיי נפשות אפילו סנהדרין שהייתה גוזרת מיתה, בתוקף סמכותה, אחת לשבעים שנה, נקראה: סנהדרין קטלנית.
יחוד אלהים כאלהי ישראל
אנו אומרים וחוזרים ואומרים ה' הוא אלהי כל העמים אלהי השמים והארץ אֱלֹוהַ עליון ואין זולתו אלהים, והנה בפרשת ואתחנן בא הכתוב ואומר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (ו/ד) ובכך אנחנו מיחדים את ה' כאלהי ישראל והוא אחד. באמירה עצמה יש עדות לכך: כיון שהאות ע בסוף שמע מובלטת וגדולה והאות ד בסוף המלה אחד מובלטת וגדולה וכל הן יוצרות את המלה עֵד שרומזת כי בכל פעם שאתה קורא את שמע ישראל אתה מעיד כי הוא אלהי ישראל אחד ויחיד. ויש האומרים כי היחוד של האלהים שבו מדובר, יכול להתקבל גם על דעת בני אדם שאינם ישראל-יהודים , אלא שאמונה זו לבדה לא הופכת אותם לעם לשיכים לעם ישראל-ליהודים. המוסלמים אימצו את יחודו של האלהים, אמצו את החלק הראשון של היחוד שלנו והשמיטו את המלה ישראל. הם אומרים: لا اله الا الله מלים שפרושן הוא: "אֵין אֱלֹהַ זֻלַּת אֱלֹהִים" והוסיפו לאמרה זו את היחוד שלהם : وان محمد رسول الله מלים שפרושן: "וכי מֻחַמַּד שָׁלִיחַ אֱלֹהִים" רבותינו ז"ל אף אמרו במסכת "מְגִילָה": שכל מי שכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. עדיין אין לראות באיסלאם יהודים כי הם ביטלו את האלילות. הם עצמם לא רואים עצמם לפי אמונתם יהודים. אלא שרבותינו אמר: כי הכופר באלילים ובבודה זרה הוא "נקרא יהודי" אבל לא אמרו שהוא יהודי. והייתי מרחיק לכת לבאר את הדבר כך: כיון שיהודי הוא כל מי שהיה חי בממלכת יהודה, אך אחרי חסול הממלכה גורש ממנה, הרי הוא נקרא על הארץ שקלטה אותו "יהודי" על שיכותו לארץ יהודה , כמו שאנחנו כיום אומרים על כל אזרח במדינת ישראל כי הוא ישראלי גם אם הוא איננו עברי במוצאו ואפילו הוא מאמין באלהים כאל יחיד ובמוחמד כשליחו של האלהים. אלא שמיד לאחר קריאת שמע באות שלוש פרשיות אשר אינן משאירות מקום לספק כי אמונתו של עם ישראל באלהיו איננה דומה להתיחסות בני עמים אחרים לאלהים , ביחוד אצל הנצרות שפצלה את אחדותו של האלהים לשילוש קדוש.
חיזוק האמונה בישיבה בארץ כנען
כאמור ספר דברים בא לספר את תולדות עם ישראל החל מהיציאה ממצרים עד ערב הכניסה לארץ ישראל ובמסגרת הרצאתו המתמשכת של משה אל כל בני ישראל הוא חוזר על מאורעות מכריעים בחיי העם, בספרו את הדברים בעיקר לאלה שנולדו במדבר ואשר לא חוו את החוויה של היציאה והנדידה במדבר ובעיקר לא חוו את מעמד הר סיני , שזה בעצם נקודת השיא בהתהוותו של עם ישראל וביחודו. לכן משה אומר שוב ושוב : שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לַעֲשֹׂתָם. (ה/א) ומשה מוצא לנכון לחזור על כל עשרת הדברות שנאמרו לראשונה בחורב על הר סיני בסמוך לאחר היציאה ממצרים. כי על דברות אלו יעמוד הקודקס אשר לפיו ישראל ילך ואשר גם עמים אחרים יאמצו את רוב הדברות. אין ספק שעשרת הדברות מצוטטות על-ידי משה כמעט כפי שנאמרו לראשונה על הר סיני, אך ברור כי הדברים האלה נאמרו לעם ישראל שהסכים לקבל אותם כתורתו, ולכן הם בעלי אופי המכוון לישראל כאשר משה חוזר על הַדִּבֵּר הראשון: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. (ה/ז) הרי בדברים אלה מדובר בישראל שיצאו מצריים ואינם מתאימים לכלל העמים. לולא האמירה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" יכולים היינו לאמר כי עשרת הדברות למעשה ניתנו לכל בני האדם ולאו דוקא לבני ישראל, אלא שהדבר איננו כזה , כי ישראל נבחר כעם שבחר בו האלהים להיות לו לעמו וישראל בחר באלהים כאלהיו דברים אלה באו אחרי הקדימו את נעשה על נשמע, לסלק כל ספק שמא הם מפקפקים בדברי אלהים. אמונה זו הפכה את ישראל לעם סְגֻלָּה הַמְסֻגַּל לקבל את התורה וגם לקיים את מצוותיה. לכן משה חזר והזהיר את ישראל לכשיגיעו לנחלה ולמנוחה עליהם לזכור: הַמִצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אשר צוה ה' אלהיהם לעשות בארץ. כדי שלא יאלץ ישראל חלילה לבכות חרבן שלישי על כן אנו נאמר ונוסיף כאן.
מֵחָרְבָּן וּדְאָבָה אֶל דִּבְרֵי נְחָמָה
לֹא שְׁמִירַת טִינָה וְלֹא נְקָמָה
לֶקַח טוֹֹב נִלְמַד מִכָּאן וּמִשָּׁם
וּנְסַלֵּק מִתּוֹכֶנוּ שִׂנְאַת חִנָּם
וְנִתֵּן עֵצָה מִלֶּב נֶאֱמָן
אַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין וְלִבּוֹ אֵיתָן
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר שֶׁלֹּא יְפַתֶּנּוּ שָׂטָן
אַשְׁרֵי הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ נְכוֹחָה
וּמַטֶּה אָזְנוֹ לְעֵצָה וּלְתּוֹכֶחָה
וְעֵצָה לְכַבּוֹת לְהָבָה
אַשְׁרֵי עוֹשֶׂה עֲבוֹדָתוֹ בְאַהֲבָה
אַשְׁרֵי עוֹשֶׂה מִצְוָתוֹ כִּכְתָּבָהּ
יִמְצָא כּי שִׁמְשׁוֹ עָלָיו זָרַח
וְגַנּוֹ כְּמוֹ בַאֲבִיב לִבְלֵב וּפָרַח
כִּי בְּעֶרֶב שַׁבָּת טָרַח