תקופת הלימוד בישיבה, מחולקת לשלושה סמסטרים, המכונים "זמנים". בין "זמן" אחד לשני, ישנם ימי פגרה אשר קרויים "בין הזמנים". ימים אלו חלים בין י"א תשרי ועד ראש חודש חשוון, בין י' מנחם אב ועד ראש חודש אלול, ובמשך כל חודש ניסן. בימים אלה, תלמידי הישיבות יוצאים לנוח בביתם או לנפוש באתרים שונים, לאחר חודשים רבים של לימוד מפרך.
אולם, מבחינה הלכתית, תרבות הפנאי נתפשת כביטול של זמן יקר ערך. הדבר מודגש גם בעת תפילות שחרית וערבית, בהן אנו קוראים את קריאת שמע בה מצוינות המילים הבאות: "ודיברת בם - בדברי תורה - בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו', 7). על כן, גדולי התורה וראשי הישיבות, נוהגים להזהיר את תלמידיהם לפני יציאתם לחופשת "בין הזמנים" פן יכלו את זמנם לבטלה, ומספרים לתלמידיהם סיפורי מוסר על צדיקים, שגם בתור לרופא שקדו על תורתם, או על אדמו"רים שלא הספיקו לשנן פסוקים גם בלכתם ברחוב. בהקשר זה, מסופר על אחד מתלמידיו של
האדמו"ר מגור הרב אברהם מרדכי אלתר, שביקש כי ימליץ לו על ספר מוסר.
הצביע האדמו"ר על שעונו ואמר "זה הגדול בספרי המוסר - כל רגע שהולך לאיבוד אינו חוזר לעולם".
כמו-כן, ידוע המעשה המופיע בגמרא במסכת מנחות (דף צ"ט עמ' ב'), על התנא בן דימא, ששאל את רבי ישמעאל האם מותר לו ללמוד "חכמה יוונית"- שם נרדף להשכלה כללית - מכיוון שסיים ללמוד את כל התורה. על כך ענה לו רבי ישמעאל: "קרא עליו המקרא הזה 'והגית בו יומם ולילה'- צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יוונית". כלומר, לדברי רבי ישמעאל, השכלה כללית כמוה כתרבות הפנאי, והיא מותרת רק מחוץ למסגרת עשרים וארבע שעות היממה, שכמובן אינה קיימת...
חשוב לציין, כי הגמרא לא אומרת כי אדם אשר לא למד תורה ביטל את זמנו, אלא מגדירה זאת בצורה חריפה יותר - "ביטול תורה". כלומר - התורה עצמה מתבטלת. זאת מכיוון שישנה כמות של תורה שצריכה להופיע בעולם, וכאשר אין עושים זאת - גם אם לומדים הרבה תורה בזמן אחר - נוצר חיסרון בהופעתה. במסכת אבות (פרק ו' משנה ב') נכתב כי "בכל יום ויום בת-קול יוצאת מהר חורב ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". דהיינו, התורה תובעת את עלבונה כאשר איננה תופסת את המקום הראוי לה - במקום להיות הערך המרכזי והחשוב שעל פיו סובבים השיקולים וההחלטות, היא נדחקת לקרן זוית.
ומה בנוגע לנשים? כידוע, הן פטורות ממצוות לימוד תורה. האם ניתן להסיק מכך שהן חופשיות לעשות ככל העולה על רוחן בשעות הפנאי שלהן? על כך משיב התנא רבי אליעזר: "אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה עליה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה". הוסיף ואמר רבי שמעון בן גמליאל:"המדיר את אשתו מלעשות מלאכה - יוציא וייתן כתובתה שהבטלה מביאה לידי שיעמום" (כתובות, דף ה' עמ' א').
כלומר, לדעת חכמינו ז"ל, ישנן השלכות שליליות לזמן פנוי גם בקרב הנשים. גם בימינו אנו, המנהיגות החרדית מביעה את התנגדותה הנמרצת לביטול זמן. הרב הגאון אליעזר שך זצ"ל, והגאונים הרבנים יוסף שלום אלישיב ואהרון לייב שטיינמן שליט"א - מנהיגי הקהילה החרדית - ליטאית - התבטאו רבות בגנות הנופש. דברים ברוח זו מובעים גם בעיתונות היומית החרדית - "יתד נאמן" - של הזרם הליטאי, ו"המודיע" - של הזרם החסידי (בעיקר של חסידות גור).
בפרוס חודש אב, תחילת תקופת "בין הזמנים", התפרסמו בחוצות העיר פשקווילים המזהירים את הציבור לבל ישחית את פגרת הלימודים. אולם, כל אלה מתקשים עדיין למנוע את ההתפתחות המהירה של תרבות הפנאי והבילוי במגזר החרדי. על כן, יש להמשיך ולעשות כל הניתן על-מנת לדרבן את התלמידים לנצל זמן זה למנוחה בריאה וכשרה בבית, תוך כדי הקדשת מספר שעות ביום ללימוד תורה.