אם רוצים לשלב מחאת אוהלים, חיי חברה בטבע, וצעדות למיניהן עם הילוך אפקטיבי שגם יקצר את זמן ההמתנה הכמעט בלתי אפשרי לקבלת תשומת לב הממשלה ושל העומד בראשה, חייבים להתחיל במעשים. ב-1 בספטמבר לא שולחים את הילדים שלנו לבתי הספר והגנים. בינינו, הכל לטובה. גם הם לא יפסידו שם מי יודע מה חינוך, גם נדבר עימם על המחאה במדינה דמוקרטית והכי חשוב, נאותת לממשלה שאנחנו נחושים להילחם עד הסוף. הכוונה היא להבהיר לנתניהו שנהיה מוכנים להשבית את מערכת החינוך אפילו לשנה שלמה!!.

ישאלו הסקפטים: ואם זה לא יזיז לביבי?

מבחינתי הייתי עובר לשלב ב' (השבתת העבודה בישראל) אבל עם כל האפקטיביות הדרסטית של פעולה זו, אני בטוח שהעם הזה לא יירתם למשימה. חבל, אבל עובדה. אז מה עושים?. ממשיכים את השבתת מערכת החינוך, ושלא יהיה ספק: הממשלה לא תיתן לסיטואציה קשה כזו להימשך הרבה. כאן יתחילו הדיבורים, שיחות קירבה, גישושים למציאת פתרונות. לצורך כך לא צריך צוות של 60 מומחים... גם לא של 20... וגם לא של מומחה אחד. מספיקה הנהגה אמיצה שמבקשת לייצג את העם הזה שנמאס לו, ושהיא נחושה לקבל תוצאות, חלקן מיידיות. יש בידי לא מעט הצעות לדרישה מהממשלה, אבל לא צריך. כדאי שתאמינו בדבר חזק יותר: אם הממשלה תרצה לבוא לקראת העם הצודק, היא תעשה זאת בשיא המהירות והנחישות. לא צריך להמציא ולרשום דרישות. ממשלה שתרצה "שקט תעשייתי" תציע הצעות קונקרטיות מכאן ועד הודעה חדשה. מה שיישאר זה רק לבחור. את הבחירה נשאיר בידי מנהיגי המחאה (שייבחרו בקפידה לפני צאתם לשיחות עם רה"מ) ויבוא לציון גואל, גם אם זמני. רק עם תוכנית ברורה של מחאה לוחצת, ניתן לשנות את מציאות הזעקה מתוך השלטים, לשינוי מהותי בשטח.