באתי למחאת הדממה החברתית הכואבת את השכול שירד על דרום הארץ. מחאה חברתית שאינה מוכנה להשלים עם הפסקת המאבק הצודק להשתית במדינת ישראל את מה שמגיע לה - חברה, שאדניה הם אדנים של צדק חברתי. באתי למחאת הדממה, הייתי חלק מהפגנה שהצועדים בה שוחחו ביניהם חרש, נשאו לפידים, נרות בתוך בקבוקי פלסטיק, זו מחאה שקראה קריאת תגר על השתקת המאבק להשתית צדק חברתי בנימוק ביטחוני. הייתי חלק מנחשול אדם ארוך, שנע מבית הבימה לעבר הים, נחשול אדם, בו כל אחד מהשותפים לו, מבקש להציל את הסולידריות החברתית מדורשי רעתה. ראויים להערכה פעיליה הרבים של חד"ש, שעטפו את הדגלים והסיסמאות בסרטים שחורים. ציער אותי מאוד, שהיו מספר קבוצות נוספות, שהחליטו להפר את דממת הכאב. החריגה השולית זכתה לכיסוי תקשורתי רחב, כי זו דרכה של תקשורת. הדגלים והסיסמאות, העטופים בסרטים שחורים, נעלמו מעיני, מי שהסנסציה היא עבורו המרכז. הדגלים והסיסמאות העטופים בסרטים שחורים נועדו להזכיר לממשלת ישראל ולעומד בראשה, כי גם בימים קשים אלה הם אחראים לרווחה ולבריאות של החברה, כשם שהם אחראים לביטחון. ראויים המארגנים להערכה על קיום מחאה שקטה עם לפידים ונרות. חשוב היה דווקא בימים אלו לקיים מעגלי דיון בשקט מופתי מתוך כאב והשתתפות עם אלה שהשכול התדפק על דלת ביתם. באתי למחאת הדממה, ובידי הסיסמא "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים" ובלבי תפילה, כמי שמהלך בשדותיו של העשור השמיני לחיי, שעוד אזכה לראות משאלה זו מתממשת וקורמת עור וגידים. אני עוד מקווה לראות איך שני העמים בשתי המדינות עמלים ללא לאות למימוש ערכים של צדק חברתי, מפנים את כל המשאבים למימוש חיים של שלום בין שני העמים. שני עמים נחושים לשים קץ לעמידה על סף התהום של קטל דמים.