אפילו העובדה הנוראה, שמאז תחילת ההתקוממות העממית בסוריה בינואר השנה נרצחו בסוריה בירי של אש חיה ללא אבחנה, על-פי נתוני האו"ם, למעלה מ-2,300 ערבים שוחרי חופש, לא מזיזה להם, לח"כינו הערבים. שום ציוץ של מחאה לא נשמע מפיהם כנגד הטירוף הרצחני של הקצב העלאווי מדמשק, שמנסה בכוח הנשק זה שבעה חודשים לדכא את שאיפת העם הסורי לחופש מרודנות, תוך שפך דמו באמצעות טנקים ושיריוניות קרב, לוחמי קומנדו אכזריים, ספינות טילים ועוד.
וזה לא מפני שמיתרי קולם של ח"כינו הערבים נשחקו. דווקא לא. הם יודעים לצרוח דווקא כשלא צריך. מי יכול היה להחמיץ את קולה הצפצפני של חברת הכנסת חנין זועבי, בת טיפוחיו של המרגל הנמלט
עזמי בשארה, כנגד הרשעים היהודים שהטילו מצור – שלא היה ולא נברא - על בירת החמאס עזה. אבל כשמדובר ברצח שיטתי ואכזרי של אלפים מאחיה - בדמשק, בחמה, בטריפולי ובשאר ערי וכפרי סוריה, בידי שליט שטני שלא יירתע מחיסול עוד אלפים ורבבות מבני עמו (כל עוד לא יעצור אותו מישהו), היא שותקת. תענית דיבור גזרה על עצמה הצדקת מנצרת.
וכך גם שאר 'הצדיקים' הסלקטיביים מן הסיעות הערביות, שצעקנותם אומנותם. אבל הפעם הם נאחזים בשתיקה הנואלת. וזאת חרף העובדה שדווקא לבני העם הסורי, יותר מאשר המצרים, יש סיבה טובה לזעוק ולהתקומם, ויש לח"כים המייצגים את ערביי ישראל סיבה טובה למחות. שהרי
בשאר אסד, שקיבל את השלטון במתנה מאביו העריץ האכזר חאפז אסד, הוא נציג של המיעוט העלאווי בסוריה. זהו מיעוט שמשקלו היחסי באוכלוסיה אפסי, אפילו יותר קטן ממשקלם של ערביי ישראל באוכלוסיית המדינה. העלאווים מהווים רק 7% מכלל העם הסורי, אבל מחזיקים בכל המשרות הבכירות במשק, בממשל, בפוליטיקה ובכוחות הצבא והביטחון, והם, בהנהגת משפחת אסד לדורותיה, הפכו את הסונים הסורים, המהווים 80% מכלל האוכלוסיה, ואת שאר מגזרי האוכלוסיה - הדרוזים והכורדים - לחוטבי העצים ושואבי המים של בעלי הדם העלאווי הכחול.
אל מול הגזענות האמיתית הזו, האפליה הבוטה של הרוב המכריע בידי מיעוט אלים, האלימות המטורפת שגובה כל יום עשרות קרבנות חפים מפשע נוספים, אין להם, לח"כים הערבים, מה לומר. במרוצת שבעת חודשי הטבח האחרונים הם לקו בשיתוק מוחלט, הצטרפו למנזר השתקנים.