על תועבה וגאווה

מעשה שהיה: יושב אני מול דודה שהגיעה לגבורות. הדודה אהובה עד מאוד ומעשים טובים אינספור קשורים בה. השיח הוא על אודות תופעת ההומוסקסואלים ואנוכי מנסה לשכנעה כי מדובר ב"סטייה מנורמה חברתית רצויה". הסברתי במתינות שעל-פי הסדר הנוהג בטבע זכר חובר לנקבה, הזיווג מביא לעולם פרי בטן והעולל גדל בסביבה טבעית ומאוזנת כאשר הוא ניזון מעולמו הגברי של האב ומכל טוב עולמה הנשי של האם. תהליך זה מייצר על-פי רוב נפש בריאה וטבעית עם האיזונים הנדרשים, עם תכונות האופי והאישיות הראויות, וכך על-פי סדרי הטבע גדל ילד בריא ונורמלי בתא משפחתי טבעי. הדודה מישירה אלי מבטה ואומרת: "טוב, אתה יודע שאתה מסובב". בלשון אחרת - אינך נורמלי. ראיתי לנכון לפתוח בסיפור המעשה הנ"ל כדי ללמד על טירוף המערכות בו אנו מצויים. הטבעי הפך למגונה והסוטה מהטבעי הפך לגאה. אינני שונא הומוסקסואלים, אני לא רודף אותם, אינני רוצה ברעתם. למען האמת, אני די מרחם עליהם, שכן הם אינם יכולים ליהנות ממה שהטבע מעניק לכל אדם ובראש אלה הורות טבעית בה האב והאם חובקים את פרי אהבתם המשותפת, מגדלים אותו בידעם כי הוא בשר מבשרם ונהנים מעמל הגידול ולימים מנכדים ומנינים. בהיותם בעלי מום מהבחינה שתוארה לעיל, המדינה צריכה לדאוג להם, להכיר במומם ולדאוג לרווחתם בדומה לבעלי מום אחרים. (כמובן שאינני מדבר על עידוד התופעה, על מתן תמריצים ופרסים...) אינני מומחה לרווחה, אך ברור שיש מה לעשות עבור אוכלוסיה זו על-מנת להקל על סבלה. מכאן הצורך להפריד הפרדה ברורה וגמורה בין הרצוי, קרי הטיפול והעזרה מקום שראוי לעשות כן, לבין היחס הניתן היום ל"קהילה", יחס אותו מטפחת ה"קהילה" עצמה בסיוע גורף של תקשורת נבובה וחולה, חברה הלוקה בריקבון מוסרי וערכי ופוליטיקאים חסרי חוליות המחפשים הון פוליטי מזדמן.