מדינת ישראל רואה את כל בעיותיה דרך כוונת הרובה - לימדו אותנו מוריי בתואר הראשון באוניברסיטה העברית, בראשית שנות השבעים. ואכן, כמעט כל נושא בזירה הציבורית הישראלית נבחן באספקלריה צבאית ואפילו לא ביטחונית - תוך התעלמות מהרעיון העיקרי, שביטחון לאומי הוא מצרף של הרבה מרכיבים בחוסן החברה ולא רק סדר-כוחות (סד"כ) הצבא, אמצעי לחימתו, עוצבותיו וכיו"ב.
לצבאנו יש מדינה, שהוא חומס ועושק, כדי לשמור על האינטרסים של הצמרת הביטחונית - במקום לעשות את המוטל לכאורה עליו: להגן על המדינה, על ריבונותה ועל אינטרסיה, ולתמוך צבאית במדיניות, שקבעה ממשלת ישראל. כבר כתבתי לא-אחת, בארבעת העשורים האחרונים, שהצמרת הביטחונית הישראלית אינה מעוניינת לנצח, ואינה מעוניינת להגן על ריבונותה של המדינה. כמו לחלקים גדולים בעלית הישראלית - נמאס לה מזמן מההרפתקה הציונית, ומדינת כל-אוכלוסיה תשרת טוב יותר את רצונה לעשות הרבה לבתיה, ומדינה יהודית אינה יכולה לשפר את הכנסותיהם.
ואנקדוטה מעניינת על הקשר בין חמאה לתותחים: בשנות השבעים החלה תסיסה בשכונת מורשה (מוסררה) בירושלים. למרות ניסיונות אלימים של המשטרה ושל גורמים אחרים לדכא את ה"לא-נחמדים" (במסורת הדיכוי האלים של מחאת ואדי סאליב בסוף שנות החמישים). הממסד אפילו נכשל בכך, ותנועת הפנתרים השחורים הסעירה את הציבור, והפחידה את ראשי מפלגת השלטון דאז. בצר להם, הם קיבלו עצת אחיתופל: הקטינו את תקציב הביטחון, והפנו את החיסכון כביכול לצרכים חברתיים, כדי לסגור את הפה לביקורת. זה נעשה על-ידי שימוש מוגבר במלאי, שנצבר במחסני החירום, בהסכם עם ממשלת ארצות-הברית, שקבע, כי בעת מלחמה תופעל, מהיום הרביעי למלחמה, רכבת אווירית אמריקנית, שתחיש ארצה אפסניה, שצה"ל צריך לצורך גיוס חירום של עוצבות המילואים.
סוף הסיפור ידוע לכל: חכמי המטה הכללי ביצעו ביום הכיפורים תשל"ד גיוס חירום מבלי שהיה במחסני צבאנו די ציוד. בעקבות זאת, אלפי חיילים קרביים לא הגיעו ללחימה, והמתינו במחנות עורפיים עד תום מלחמת יום הכיפורים.
כישלון רועם מאילת ועד באר-שבע ועוד קצת
הדרגה הבכירה ביותר בצבאות דרום אמריקניים ובכוחות המזוינים האמריקניים היא נשיא; ויש הבדל גדול מאוד בין השניים. אצלנו הפוליטיזציה של הצמרת הביטחונית - תחת עלה התאנה "צבא ממלכתי" - נמשכת עוד מימי המדינה-שבדרך. אלא ש
דוד בן-גוריון, יוזם הפוליטיזציה ומבצעה, לא שיער מעולם עד כמה יהיה הצבא הישראלי מסואב ומוכה בפוליטיזציה. והסיאוב התחיל לכאורה ברשות, שבן-גוריון נתן למשה דיין לעשות ככל העולה על רוחו; ואם זו לא הייתה רשות, הרי היה בה סלחנות כלפי "שובבותו" של יקירו. ודיין לא היה יחיד בדורו.
בחלומותיו הגרועים ביותר לא האמין בן-גוריון, שצבאנו ייכשל על כל צעד ושעל, על כל גבעה רמה ובכל עמק רענן ונגד כל אויב אפשרי - ובעיקר, לאחר פרישתו מכס ראש הממשלה ושר הביטחון. כלומר, חמישה עשורים ברציפות.
הכישלון הרועם האחרון - מאילת ועד באר-שבע ועוד קצת - מדהים. הצנזורה הצבאית עושה כמיטב יכולתה על-מנת שלא נדע את האמת ואת הפרטים. פירוט מכאיב מגיש אריה אגוזי ב
מאמרו, "מדינה של שקרים", באתר News1; ודבריו תואמים לדבריי ב
מאמרי "פשיטת רגל" באותו האתר.
סדר-עדיפות
כל אחד יודע, שלא יוכל להגשים את כל רצונו. "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו", אמרו חז"ל (קהלת רבה, פרשה א', פסוק י"ג). לכן, נדרש אדם נבון לקבוע סדרי-עדיפויות. כך, גם חברה. לסדרי-העדיפויות קוראים "מדיניות", והיא נקבעת על-ידי הממשל; ובדמוקרטיה היא נתונה לביקורת הציבור. המדיניות צריכה לקבוע סדרי-עדיפויות ולוחות-זמנים. כלומר, מה ייעשה מתי ועל חשבון מה.
לשם כך, צריכים חופש מידע ועיתונות חופשית ופעילה, שתדווח על מעשי השלטון, ותבקר אותו. כל היסודות הללו חסרים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לדבריה.
תומאס ג'פרסון - הנשיא השלישי של ארצות-הברית - שהכל מייחסים לו את האבהות על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, קבע בסוף המאה השמונה-עשרה את
חופש הביטוי ואת חופש העיתונות בראש מגילת הזכויות (Bill of Rights), שנפתחת בתיקון הראשון. ג'פרסון לא אהב עיתונאים בלשון המעטה. למרות שזלזל בעיתונאים (אמרת-שפר שלו: "קוראי עיתונים יודעים על העולם פחות מכפי שיודעים מי שאינם קוראים אותם כלל") וביושרתם, לדבריו, לעיתונות חופשית יש חשיבות רבה ביותר במדינה דמוקרטית. היא מפרסמת, לפי ג'פרסון, מידע על מעשי הממשל הנבחר ומנתחת אותם, ומאפשרת לציבור לפעול לשנות החלטות.
בראש ובראשונה אין לנו עיתונות חופשית, אלא ניירות מודפסים בעלי סדר-יום פוליטי-כלכלי, שמנצלים את ההגנה החוקתית, שניתנת לעיתונות, כדי לחתור נגד אושיות החברה, נגד אופייה של המדינה ונגד השלטון, שבחרו תושביה בבחירות חופשיות פחות או יותר. כעת המצב חמור עוד יותר, כיוון שהתקשורת משרתת אך ורק את צורכי בעלי ההון - משפחות ספורות - השולטים בה, ומנחים אותה לקדם את עסקיהם על חשבון תפקודיה הציבוריים כ"כלב השמירה על הדמוקרטיה".
אין תמורה לאגרה
הראייה הצרה, דרך הכוונת, החריפה את המחלות השונות, שהמדינה מוכה בהן, עקב טעויות חמורות של אבותיה המייסדים; ויש שאומרים - עקב זדונם, שנבע מצרכים כיתתיים-מפלגתיים, שהביאו אותם להניח יסודות עקומים למדינה ולחברה. כלומר, איני מאלה המתגעגעים למה שהיה פעם, שהיה די רע בלשון המעטה - כנאמר, "אבות אכלו בוסר, ושִנֵי בנים תקהינה" (ירמיהו ל"א, כ"ט; יחזקאל י"ח, ב').
בין השאר:
- רמת החינוך מתדרדרת פלאים; ההשכלה הגבוהה מתנוונת; החינוך הטכנולוגי מתאדה. רחובותינו מתמלאים באנאלפבתים, שמחזיקים בידיהם תעודות רשמיות חסרות-כל-ערך על השכלתם (רק פחות ממחצית מתלמידי התיכון זכאים לתעודות בגרות - למרות הנחתה דרסטית של רמת הבחינות, כדי לשפר את שיעור הזכאים לתעודות בגרות).
- הרפואה הציבורית דלה ומוכת מחסור, וכבר כיום חסרים בה מאות רופאים ואלפי מיטות, כאשר הריבוי הטבעי בארץ מהגבוהים בעולם המערבי (ולא נדבר על רפואת שיניים - תחום מוזנח ביותר בארצנו).
- הטיפול באוכלוסיה המזדקנת רעוע כאשר תוחלת החיים במדינה היא מהגבוהות בעולם.
- אין תחבורה ציבורית ואין תשתית תחבורתית עבורה. כתוצאה מכך, מנותקת הפריפריה ממדינת תל אביב.
- אין השקעה במפעלי תשתית כמו תחנות-כוח ומפעלים להתפלת מים.
- עושקים את ניצולי השואה, הנמצאים עדיין בינינו - עד כי כונו "מנוצלי השואה".
- פערי ההכנסות בחברה הישראלית גדלים לממדים מפלצתיים, שאין כדוגמתם בעולם המערבי.
- הביטחון האישי מתדרדר, ולכל השמועות על קיומה של משטרת ישראל לא נמצאו כל הוכחות.
- מאות אזרחים נהרגים מדי שנה בתאונות דרכים, אלפים נפצעים ונותרים נכים, והקטל בדרכים נמשך.
- כישלון נורא ומתמשך בקליטת העלייה.
וזו רק רשימה חלקית של מדווי הארץ.
כל זאת - כדי לקיים מערכת ביטחון עצומה וגדולה מאוד, החיה ברווחה יתרה מאוד (למרות הנהי הקבוע שהיא משמיעה), על חשבון החברה האזרחית, הסובלת ממחסור, וחלקים ממנה מתנוונים.
משך כשבעה עשורים משקיעה מדינת ישראל בביטחון את כל לשדה, וקיבלה בתמורה מערכת ביטחון כושלת ומסואבת, שאינה מסוגלת להגן על ביטחוננו. לנגד עינינו, היא קורסת חדשות לבקרים מול איומים שונים בחמשת העשורים האחרונים, לפחות, וחוזרת בלי הרף על טעויותיה.
"אשירה נא לידידי ישרת דודי לכרמו" - המשיל הנביא ישעיהו (פרק ה', א'-ד') - "כרם היה לידידי בקרן בן-שמן. ויעזקהו, ויסַקלהו, וייטעהו שורק, וייבן מגדל בתוכו, וגם יקב חצב בו, ויְקו לעשות ענבים ויעש באושים...". וברוב ייאושו, שואל ישעיהו: "מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו, מדוע קיוויתי לעשות ענבים ויעש באושים".
שתיקה יחצנית
חלק מהאשמה נמצא בתקשורת. עוד מימי המדינה-שבדרך מסתירים מאתנו את מחדלי צבאנו ואת כישלונותיו; ומאז נמשכת המסורת - גם בחסות מערכת המשפט. לכן, לא היה לחץ לתקן את הצבא הכושל, שהובס במלחמת ההתשה ובכל חזיתות מלחמת יום הכיפורים (פרט לים); והובס שוב במלחמות לבנון (שהחלו בשנת 1968 ולא כפי שהתקשורת מנסה לרמות את הציבור רק במערכת שלום הגליל, 1982) וגם במלחמה בטרור.
בתחילת שנות התשעים, כשערכתי את "מערכות" - כתב-העת המקצועי של הצבא - פרסם סא"ל יאיר, מג"ד צוערים בבה"ד 1, ביקורת על כישלונות הצבא בביטחון שוטף, שהוא מתמחה בו כבר עשרות שנים. איבדתי את יומני מאז, ואיני יכול לוודא מי היה המחבר - יאיר גולן מהצנחנים, או יאיר נוה מ"גולני". נדמה לי, שזה היה גולן... בכל מקרה, שניהם בכירים מאוד כעת במערכת הכושלת של צבאנו. לכן, חשוב לקרוא את ביקורתו של אותו סא"ל יאיר, שכמובן, לא מצאה שום ביטוי אף פעם בעיתונות - כיוון שכמעט כל הכתבים לענייני צבא הם רכלנים, שמייחצנים את המערכת הצבאית, ומטפחים את מקורותיהם.
ומי שמנסה להביע דעה אחרת - ביקורתית, או חורגת משירת מקהלת היחצנים - נמנעת ממנו הגישה לדעת הקהל. וזו אינה דעת יחיד, אלא מושכל יסוד במרחב הציבורי בארצנו - כפי ש
כותב אריה אגוזי, שהיה עשרות שנים כתב בכיר.
וזה חשוב, כיוון שכך יכולים להתקדם קצינים חסרי כישורים, או כושלים, ולהגיע - בסיוע חבריהם, בני-דמותם, והחשאיות, המלווה את הצבא - לתפקידים בכירים. ראו את
אהוד ברק, שנכשל כבר בהיותו מפקד גדוד מוקטן של טנקים במלחמת יום הכיפורים, והמשיך להתקדם מכישלון לכישלון - עד שהפך לרמטכ"ל כושל ושערורייתי - בחסות תקשורת אוהדת, שסירבה לדון בחוסר-יכולתו, בהיעדר כישוריו ובביצועיו הגרועים. וכשמשה נגבי ניסה לבקרו בפומבי, התברר למשה שחיטטו בתיקו האישי בצבא, כדי למצוא שלדים בארונו. כאילו הוא חייב דיווח לציבור, ולא הרמטכ"ל ברק.
לכאורה, השתיקה היחצנית של התקשורת הישראלית מאפיינת יחסי מקור-עיתונאי. כדי לקבל מידע (חומר הגלם העיקרי של העיתונות), על העיתונאי - ולא רק כתבים לענייני צבא - לספק את צורכיהם של מקורותיו.
אולם, כשקוראים בשיטתיות את הסיקור הביטחוני בתקשורת הישראלית מתבררת מגמה, שנועדה להעצים את אמון הציבור במוסדות הצבא ובעיקר באותם הגנרלים, שמובילים אותנו כצאן לטבח. אפילו מלחמת יום הכיפורים לא שברה את הקו ליותר מדי זמן, והתקשורת הישראלית שבה לסורה - עד מהפך 1977, שבו עלו לשלטון הבלתי-ראויים לטעמה, ועוד העזו לצאת למלחמה בלי אישורם של ברוני התקשורת הישראלית.
הראייה הצרה, דרך הכוונת, מאפיינת לא רק את מקבלי ההחלטות, אלא גם את התקשורת. כל סיפור עלוב על גנרל הופך לכותרת בעיתונות, שהפכה מזמן למקומון של תל אביב; ושאר המדינה וענייניה נחשבים בעיניה כקליפת השום. כפי שהראה אלי אברהם - על הפריפריה מדווחים בתקשורת הישראלית רק סיפורים שליליים, מוזרים, או בהקשר, שבא להעצים את מדינת תל אביב כמשל וכדוגמה לחיים טובים ונכונים.