ממשלות ישראל בשנים האחרונות, נראות כמנותקות מן החברה הישראלית ומצרכיה. האיום האירני, האיום הפלשתיני, הסכנה להתלקחות אזורית, הפכו כבר מזמן למטבעות לשון שחוקות, המהוות תירוץ להתחמקות מאחת הבעיות הקשות בישראל, החוסן החברתי.
מי שאינו מסוגל לדאוג, בצורה מושכלת ומתוכננת, לחוסנה החברתי של ישראל, גם בעת שאנו נמצאים תחת אתגרים ביטחונים ומדיניים, אינו ראוי לשרת את הציבור כראש ממשלה וכחבר בה.
מחאת האוהלים, היא צעד מבורך. לראשונה מזה שנים, יוצאים צעירים כדי למחות לטובת החברה, בה הם חלק. מחאת האוהלים תושלם עם החלפת השלטון, בקלפי, בשלטון איכותי שיחליף את העסקונה הקיימת.
לשמוע את לבני וחבריה, תוקפים את הממשלה, בדיוק בנקודות, בהן, לא טיפלו הממשלות בהן היו הם חברים, זה מעליב. מעליב את האינטליגנציה שלנו. אך, בה בעת מעורר מחשבה, בדבר אלטרנטיבה.
דרושה רפורמה חברתית מקיפה
חוסנה של ישראל, תלוי לא רק בחוסנה הביטחוני, אלא גם ואולי אף יותר מכך, בחוסנה החברתי. אין מדובר, בצעדים פופוליסטיים ובפטישי 5 קילו, מדובר בשינוי גישה בשינוי דפוסי העבודה של ממשלת ישראל.
ראשית לכל, תכנון לטווח ארוך. לשם כך, דרושים שרים מקצועיים ולא פוליטיקאים שחושבים על הפריימריז הבאים או על הבחירות הבאות לכנסת. לא יעלה על הדעת ששרים ינקטו בצעדים פופוליסטיים קצרי טווח, רק כדי להאדיר את שמם, לעת בחירה. זה רע, זה לא תורם לחברה, זה גוזל משאבים יקרים. חינוך, רווחה, בריאות, ביטחון פנים, דיור בר השגה, .... כל אלה זקוקים לשינוי משמעותי ולטווח ארוך.
הבעיה הגדולה היא שבישראל מקימים "ועדות" שבד"כ לא מקשיבים להמלצותיהם ואת "הרפורמות" מתחילים מן השלב השני, דהיינו, מבלי להגדיר מטרה וודאי שלא כזו, לטווח ארוך.
מחנך אמיתי, אמר בעבר, על "הרפורמות בחינוך" כי: "כולם עושים רפורמות, אך איש אינו טורח להגדיר מטרות". את ההזנחה והיחס הלא ראוי של ממשלות ישראל למערכת החינוך אנו רואים בכישלונות במבחנים הבינלאומיים, בחוסר במהנדסים, שפוגע ביכולת יצוא ההיי-טק של ישראל, בחוסר בעובדים מקצועיים בתעשיה ובתחומים נוספים. חינוך, מחייב השקעה, אך אינו מותרות. לטווח ארוך, זו השקעה משתלמת, אבל את מי זה מעניין, כשמי יודע היכן הוא יהיה בטווח הארוך וודאי שלא הוא יקצור את הפירות?
גם בתחום הרווחה, מדינת ישראל צריכה ויכולה לעשות יותר. לא רק בסיוע לאוכלוסיות חלשות באמצעות קצבאות ויש לזכור כי תמיד תהיה אוכלוסיה שתיזקק לקצבאות, אלא גם בעידוד תעסוקה, גם על-ידי סבסוד שכר עבודה לפרק זמן מסוים (זה עדיף על מתן אבטחת הכנסה בתנאי שמקבליה אינם עובדים).
תחת הסיסמה "אסור לפרוץ את מסגרת התקציב" חוסכת מעצמה הממשלה את הטיפול בבעיות החברתיות. הרשו לי לגלות לכם משהו, לא חייבים לפרוץ את מסגרת התקציב, ניתן לסייע לחברה בכל התחומים הנ"ל, גם באמצעות חלוקה חכמה יותר של עוגת התקציב.