חודש ספטמבר נראה בעיני חלקים גדולים בציבור ובעיקר בקרב מקבלי ההחלטות כתחילתו של אסון מדיני. התייצבותן של רוב אומות העולם לצד הדורשים הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' נתפשת על-ידי רבים כמהלך שירחיק אותנו מאפשרות (קלושה ככל שתהיה) משלום עם הפלשתינים והעלול להביא לבידוד בינלאומי קשה ולחרם בלתי פורמאלי של ארגוני עובדים ומרכיבים בקהילייה העסקית הבינלאומית על תוצרת ישראל.
בחמישה בספטמבר אמור להתקיים בישראל אירוע המהווה תשובה, קטנה בהיקפה, לאירועי ספטמבר השחור. מדובר בוועידה בינלאומית לשיתוף פעולה אזורי בראשותו של המשנה לראש הממשלה,
סילבן שלום.
כמי שמסייע בעצה למארגני הוועידה, נזכרתי בשנת 1999.
אהוד ברק זכה בניצחון סוחף בבחירות והרכיב ממשלה.
שמעון פרס, ענק מדיני כבר אז ועוד הרבה קודם לכן, ביקש מברק לעמוד בראש משרד ממשלתי חדש - המשרד לפיתוח אזורי. רבים הרימו גבה. ראו בכך מפלט עלוב לפוליטיקאי שסיים דרכו. אך פרס כמו פרס. מי שהאמין מאז ומתמיד כי שינוי המצב המדיני באזורנו צריך להתבסס בעיקר על המרכיב הכלכלי. על שיתופי פעולה בכל תחומי החיים. מה שקרוי בשפת הרחוב: חיי היום-יום. כך יזם את הגדר הטובה בגבול לבנון עוד בשנות ה-80', שהביאה לשיא את שיתוף הפעולה בין ישראל לשכנתה מצפון. שיתוף פעולה שהחזיק מעמד על להשתלטות הטרוריסטית הפלשתינית על דרומה של לבנון. וכך עם הקמת מרכז פרס לשלום.
המשרד פרס כנפיים. פרויקטים רבים התחילו לנוע קדימה. הבעיות היו רבות. הסקפטיות והפסימיות שלטו. מערכת הביטחון לא תמיד שיתפה פעולה, אך ניתן היה לראות ניצנים של תקווה. פלשתינים וישראלים, ירדנים וישראלים, מצרים וישראלים, ישבו זה לצד זה ועסקו בקידום יוזמות כלכליות ואחרות שנוגעות לחיי היום-יום של עמי האזור, כאילו התהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינים הושלם. גם בימים מאוחרים של מתח מדיני גדול בינינו לבין הפלשתינים (אינתיפאדות, חיסולים ממוקדים וכיו"ב) נמשך המאמץ לשתף פעולה לתועלת כל הצדדים.
ועידת החמישה בספטמבר נועדה להציג בפני העולם בכלל ועמי האזור בפרט את העובדה כי
למרות המצב המדיני והאילוצים החיצוניים, מתקיים שיתוף פעולה בתחומי הביטחון, המסחר ותעסוקת עובדים פלשתינים בישראל. כמו-כן, הכוונה להראות כי גם עתה מתבצעים מספר פרויקטים חשובים שנשמרים בעצימות נמוכה כדי להיות קצה חוט לפיתוחם בעתיד.
שיתוף הפעולה האזורי אינו בא במקום משא-ומתן מדיני אלא במקביל לו, ורצוי במנותק ממנו.
שיתוף הפעולה הוא הכרח המציאות ללא קשר למצב הפוליטי בעיקר בתחומי החירום, הסביבה, המים, החשמל והבריאות לצרכי המחיה השוטפים, וזאת מעצם התקיימותם של העמים בתא שטח קטן וצפוף. מדובר במהלכים שאינם מותרות אלא צורך קיומי חיוני לעתיד של כולנו. כורח המציאות מול הצרכים ונוכח הבעיות שאינן מתחשבות בגבולות. המזיקים בערבה אינם מבקשים ויזה במעברי גבול, מחלות מידבקות אינן מציגות דרכונים במשטרת הגבולות, נחלים אינם זורמים על-פי תוואי גבול בינלאומיים ומי תהום אינם מזדהמים על-פי מפות מדיניות. הכלכלה היא הבסיס לשיתוף פעולה פורה. זה קיים באזורי סכסוך אחרים ויכול לפעול גם כאן. מדובר ב-win win ברור.
ההסכמים הישראלים-מצרים וישראלים-ירדנים על אזורי סחר חופשי עם ארה"ב, תרמו תרומה משמעותית לכלכלות מצרים וירדן, הגדילו את ייצואן לארה"ב באופן דרמטי ויצרו אינספור מקומות עבודה למדינות אלו המשוועות לתעסוקה.
פרויקט תעלת הימים שעבר אינספור שינויים קורם עור וגידים בעצם ימים אלו. אומנם במתכונת שונה. מצומצמת יותר. אבל סיכוייה לצאת לדרך גדלו לאור ממצאי הבנק העולמי. כאן מדובר בעבודה משותפת של ישראלים, ירדנים ופלשתינים בפרויקט שמטרתו לספק מי שתייה לתושבים. התגייסות הכבאים הפלשתינים לכיבוי השריפה בכרמל גם היא עדות לחיוניות שיתוף הפעולה האזורי.
ועידת החמישה בספטמבר יכולה לשמש קרן אור ולהציג את רצוננו בעבודה משותפת עם שכנינו, ואולי חשוב מכך - להביא לידיעת תושבי האזור - כולם - את תרומת הפרויקטים המתבצעים בעצם ימים אלו לביטחונם, לרווחתם ולשגשוגם.