ספרו של הלל ברזל המאה החצויה - ממודרניזם לפוסטמודרניזם
1 פותח סדרה חדשה בניסיון לאפיין את המאה העשרים תוך התבוננות ביצירות מופת רבות, בעיקר סיפורת, שנכתבו על-ידי יוצרים בולטים. הקו המאפיין המרכזי הנבחר ע"י הלל ברזל לפתיחת סדרה זו - "מטא-ריאליזם וריאליזם". הכרך השני יוקדש ל"תפנית הפלורליסטית, האני והאחר", והכרך השלישי יוקדש ל"היפר-ריאליזם", כפי שציין בהקדמה לספר. הספר נכתב מנקודת מבט היסטוריוסופית וכולל דוגמאות של יצירות בולטות רבות מן הספרות העברית ומן הספרות הכללית.
הספר פותח בניסיון לאפיין את רוח התקופה מתוך פרספקטיבה רחבה מאוד הכוללת תחומים רבים: היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, פסיכולוגיה, אמנות ומדע. האירועים ההיסטוריים: שתי מלחמות העולם טבעו טביעות ניכרות בכל התחומים הנ"ל ובפרט ביצירות הספרותיות הנותנות שיקוף לכל התהליכים ותמורות היסוד של המאה העשרים.
המודרניזם של המאה העשרים נחלק, לפי ברזל, לשלושה סוגים: הרנסנסי, המחדש, אך יחד עם זאת נאמן לערכי המורשת מן העבר, הניטשיאני המבשר את הופעת "האדם העליון", שביטויו הקיצוני התבטא בהופעת הנאציזם והאימתני - תוצאה של הרצון לעוצמה ולצבירת כוח ללא גבול. מהפכות שנועדו להרוס את ערכי העולם הישן ולהביא ישע למעמד הפועלים, אך במקום ישע הביאו לחורבן ולרצח המונים בשל תאוותנות שלטון ועוצמה שאינה יודעת שובעה.
ברזל הראה בספרו רחב היריעה (709 עמ') את ביטויה של רוח התקופה ביצירות ספרותיות רבות מן הספרות העברית ומספרות עולם. בחרתי לדון בסיפורי תימן בהם דן ברזל בספר החדש "המאה החצויה - ממודרניזם לפוסמודרניזם - מטא-ריאליזם וריאליזם".
שני סופרים חשובים, שתיארו את קהילת יהודי תימן ביצירותיהם, כלל פרופ' ברזל בספר הראשון בטרילוגיה: "מטא-ריאליזם וריאליזם": חיים הזז, ומרדכי טביב. את שני הרומנים החשובים שלו, הקדיש חיים הזז ליהדות תימן: יעיש ו"היושבת בגני". מרדכי טביב, יוצא יהדות תימן (יליד הארץ) הקדיש לא מעט סיפורים ליהדות זו בתוכה צמח, וממנה ספג את לשונו העשירה ויכולתו התיאורית.
לקרוא את הסיפורים זו חוויה עילאית, ולקרוא את כתיבתו המעמיקה של ברזל על הסיפורים זו חוויה המזמנת לקורא התבוננות תלת-ממדית ביצירות הספרותיות. דרך היצירות על יהדות תימן התחברתי מחדש לעולם המורשת, ודרך הניתוח הנפלא של הלל ברזל התחברתי אל עולם המחקר הספרותי, באופן שפתח שערי התבוננות מחודשת ביצירות המוכרות.
בשל חוסר היכולת לדון בכל סיפורי תימן בהם דן ברזל בשל כמותם הרבה בחרתי להתמקד ביצירה אחת של חיים הזז וביצירה אחת של מרדכי טביב בראי ביקורתו של הלל ברזל. הרומן "יעיש", רחב היריעה (969 עמ') של חיים הזז נפתח בתיאור היעלמותו של האב, כשיעיש, היה כבן שנה. האם העגונה גידלה לבדה בתנאי עוני מחפירים את שמונת ילדיה. בזה אחר זה פקדו אותה האסונות, ומכל ילדיה נותרו סאלם והבן הצעיר ביותר יעיש, שמשמעותו "יחיה".
יעיש הילד הפרא, שנהג לעשות מעשי קונדס ולחולל צרות רבות לאמו ולאחיו, היה ילד מחונן. הוא זכה ללמוד בחדר בזכות יחיא טיירי שלקח אותו תחת חסותו, ומרגע שהניח תפילין שנתן לו יחיא טיירי הוא עובר תהליך של חניכה. מסעו לארץ-ישראל בסיום הרומן משלים את מסעו הרוחני ומהווה את נקודת השיא של חייו - את התגשמות חלומו הציוני-המשיחי. סיגופיו ומסעותיו במרומים, הכוללים שיחות עם מלאכים, מסתיימים ברגע שרגליו דורכות על אדמת ארץ-ישראל. יעיש היה פייטן, זמר ורקדן במשתאות ובחתונות ובה בעת סגפן ולמדן.
כדי לחוש את הלשון הייחודית של הספר, האותנטית ליהודי תימן ואת למדנותם הבלתי נלאית, מובאים כאן שני קטעים קצרים שידגימו אנקדוטות חשובות, שציין ברזל בספרו "המאה החצויה".
הקטע הראשון מתאר את התאהבותו של יעיש פגישתו הראשונה עם הנערה לוּלווה, והקטע השני הוא דיאלוג בין יחיא טיירי, מי שפרש חסותו על יעיש, ובין סאלם, אחיו של יעיש: "יעיש קבע עיניו לארץ והיה יושב כזקוק בזיקים ולבו פורח כציפור ונפשו נשמטת ממנו.
'אני מכירה אותך, שאתה תמיד נמצא עם הזקנים בבית-הכנסת, אשריך ואשרי חלקך!' - הפכה הקטנה פניה אצל יעיש... יעיש ישב מרושל ומעולף, לבו מפעמו וגופו מורתח ונמשך אליה, ועיניו קבועות בארץ, ופניו משתנות לכמה גוונים, ואין יכול לזקוף ראשו מפניה..." (עמ' 104 - 105).
2
מאותו יום מתמודד יעיש עם החלומות וההזיות אודותיה שמטריפות את דעתו, כאילו פגע בו ברק. הוא מרבה בתעניות כדי לטהר את נפשו מיצר הרע. לבטיו והגיוניו כובשים את לב הקורא ומטלטלים אותו:
"הרבה צער נצטער בימים ההם והרבה לבטים לבט, ונמאס בעצמו מכל העולם הזה כמנהגו וכברייתו, מכל אותן סעודות מרובות, שהוא מצוי בהן ומכל אותם משתאות שמרקד בהם, מן היצר הרע המייגעו בהרהורים ובחלומות רעים, ומן המרדות שבלב ומן החרטות והתשובה שעושה בכל פעם ואין נענה" (שם, עמ' 140).
ההזדמנות להינשא לאהובתו לולווה חומקת ממנו, כאשר אשת אחיו נעמה מסתכסכת עם אמה של לולווה, והוא שוקע בשברון לב ומתענה בסיגופים, בתעניות רבות ובבילוי רב בבית הכנסת מעבר לשעות התפילה. על-רקע זה הוא מסתכסך פעמים רבות עם אחיו סאלם, שבחנותו הוא עובד כצורף ובביתו הוא גר מאז פטירת אמם.
הלל ברזל דן בלשון הייחודית לקהילת יהודי תימן, המרבים לשבץ ביטויים ושנינות מלשון המקורות. כדי לעמוד על הלשון הייחודית האוטנטית, ששם הזז בפי דמויותיו, מצוטט כאן דיאלוג שבין יחיא טיירי ובין סאלם בנושא הסגרת אחיו יעיש לבית הדין בשל סגפנותו:
"לאחר החגים חזר יחיא טיירי והטריח פסיעותיו אצל סאלם, לתוך בית מלאכתו בשוק, משנתן לו שלום ושאלו לו: 'מַא עִנדָךּ יא וַלַאדי'? נטרד עמו בעסקי יעיש והתחיל לומר לפניו דברי כיבושים.
- יא וַלַדי, - אמר לו - אתה יודע, אחיך כבר הגיע ל'תִפַּח' (לבגרות), ומה אתה מחמיץ המצוה ומניח אותו שישאר ככה, שרוי בלא טובה וברכה? האם לא אסור לך? לוּ אח אין לו, והוא לעצמו - בִּשְׁלָמָא - אבל כל זמן שהוא עומד ברשותך ועוסק עמך במלאכה ויושב עמך בביתך, זה אסור לך שתהא ישן מן המצוה ותעלים עינך ממנו. חובה היא עליך יא וַלַדי, המצוה היא עליך.
- ומה אני אעשה לו? - התחיל סאלם משיב לו דברים - הוא חצי משוגע, תמיד הוא בצומות ובתעניו---ת! אין לי פה לדבר עמו. די לי שאני שותק ומצטער ביני לבין עצמי בחשאי.
- מה הוא הצער הזה שאתה משתבח ואומר מצטער בו? - קפץ עליו יחיא בזעף - שהוא מענה את נפשו בצום? אדרבא, רק אתה מרויח מזה כמה סעודות וכמה הוצאות... היאך נעשית עליו כאכזרי ולא ריחמת עליו, שאתה רצת לבית הדין וגרמת לו שם רע... ועל מה ביקשו לנדות אותו?... הוא מסכן, אך ורק עוסק במלאכת שמים ונותן נפשו על המצוות! בוודאי כך נגזר עליו, שיהא מענה את נפשו, ואתה, מה אכפת לך?
- כ—ן? לא אכפת לי? - עמד סאלם כנגדו ואמר בפנים של ניצוח ובפנים של תימה - הוא לא מפריע לי?
- הוא לא מפריע לך בשום דבר, - פסק לו הזקן ואמר - אלא אתה כמעט מפריע לו! ואם לך הוא מפריע, לשם יתברך הוא לא מפריע...
- אבל זה מפריע לי - הרכין סאלם קולו ואמר בפנים נמוכות - שאני רואה אותו ככה, הפנים שלו ירקרקות והליכתו משונית, ואז אני פוחד עליו.
- לא אכפת לך מזה ואל תפחד עליו, שמלאכתו היא מלאכת שמים, וכבר מעשיו מודיעים אותו. אתה רק תן לבך, שלא תהא עמו כקין ששנא להבל אחיו ולא כישמעאל ששנא ליצחק ולא כעשיו ששנא ליעקב ולא כשבטים ששנאו ליוסף, אלא כמשה וכאהרון שהיו אוהבים זה לזה, ועליהם הכתוב אומר: 'מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'. אתה רק השתדל לשמור ולהשיא לו אשה. אסור לו שיישאר רווק. זה פיקוח נפש, ובפרט שהוא תלמיד חכם..." (שם, עמ' 96-97).
אחרי ההתבשמות מהלשון האופיינית ליהודי תימן שקבע הזז בפי גיבוריו, מן הראוי להתבשם מכּמה אנקדוטות של הלל ברזל על סיפורי תימן, ובפרט על הסיפור "יעיש".
הספר הזה המאה החצויה - ממודרניזם לפוסט מודרניזם, הראשון בסדרה, כפי שציין הלל ברזל בהקדמה לספר, מציג מגמה מטא-ריאליסטית, שהנוסח שלה הוא בפריצת גבולותיה של מציאות המתנהלת על יסודות של חמלה ואהבה וכִיבוד עקרונות הצדק הטבעי, כפי שבא לידי ביטוי בקטע המצוטט לעיל. יחיא טיירי מגלה חמלה כלפי יעיש בכל שלב של חייו ומשמש לו מורה דרך במסעו הרוחני.
הרומן "יעיש" העוסק בחלק נרחב ממנו בקבלה, מציג מגמה מטא-ריאליסטית. ברזל מעדיף את המושג "סיפורת מטא-ריאליסטית" על פני המושג סיפורת סוריאליסטית, כי הסוריאליזם, לדבריו, מבליט את הזיקה של היצירה האמנותית לשפת החלום; מן החלום אין אנו מצפים לסדר מקובל בזמן ובמקום או לנסיבתיות בהשתלשלות המאורעות. יצירות מטא-ריאליסטיות, לעומת זאת, עשויות להקפיד על צמידות למטרה ועל תכליתיות יתירה במעשה הגיבורים. כמו-כן הסוריאליזם מרבה להדגיש את משקלו של ה'לא-מודע' בעיצוב הסמלים שביצירה, בעוד שהמטא-ריאליזם תולה את המקור הראשי של הסמלים בספירת-על.
3
כמו"כ, מוסיף ברזל ומציין, כי הסיפור המטא-ריאליסטי תובע לעצמו מהימנות על סמך עובדות, כפי שהזז בונה את סיפורו התימני, שמות מדויקים ואוטנטיים לקהילה התימנית, תאריכים ברורים, מקומות ועובדות ההולמות את ההיסטוריה של קהילת יהודי תימן. הרובד העלום הקשור בעיסוקו של יעיש בקבלה ובשיטוטו בעולמות של מלאכים, משתלב עם פניה הגלויות של היצירה המטא-ריאליסטית. המטאפיזי והפיזי משמשים בו בצוותא, כפי שמאפיין הלל ברזל את הסיפור המטא-ריאליסטי בדברי המבוא. הריקוד של יעיש אינו ריקוד פיזי גרידא, הרקדן-המקובל מתלכד עם ספירות עליונות בעת הריקוד, וכך גם יעיש.
מאפיין חשוב נוסף אותו מציין ברזל בדברי המבוא הוא החידתיות של הסיפור המטא-ריאליסטי. גם בגמר הקריאה עדין נשאר הצורך בחיפוש אחר הפשר. כך ברומן "יעיש". תעלומת השיחות של יעיש עם המלאכים ומסעותיו בהיכלות המרומים נותרות עלומות, חידת עיוורונו בהיתקלו עם השרף (המלאך)וחידת החלמתו, חידת קולו של יחייא טיירי המת, הבוקע מגרונו, כמו-גם חידת הסיום בהגיעו לארץ-ישראל - דרכו לעולמות אלו נחסמת, והקורא נותר בחוסר פשר לתעלומות אלו.
ההשערה ביחס לחידת אי-יכולתו להתקשר יותר עם מלאכים, מרגע שדרכו כפות רגליו על אדמת א"י היא, שכל שיטוטיו בעולמות העליונים כשהיה בתימן הובילו אותו לפתרון תכלית חייו, להגשמת חזונו וייעודו להגיע לארץ ישראל, ומשהגיע לתכלית זו, אין לו צורך יותר במסעותיו המטאפיזיים. זוהי אפשרות פענוח של החידה ע"י הקורא, שהרי המחבר לא חושף את פתרונה.
חידה נוספת בסיום היא חידת היעלמותו של הזקן, שליווה אותם בספינה. היעלמותו המסתורית מרמזת על דמותו האגדית. יעיש שואל את אשתו, אם ראתה אותו, והיא משיבה "לא ראיתי , יא רג'אל", ובהמשך צריחת השחף מרמזת לכך, שהזקן אכן אינו דמות ארצית: "איש לא השיב לו, אלא שחף בלבד צרח, מעין קולו של הזקן צריחה יתומה וחדה " (יעיש, חלק ד', עמ' 229).
הרומן סוגר מעגל עם הפתיחה. אביו הנעלם של יעיש נודד בעולם מתוך תכלית להגיע לארץ-ישראל. הסיום אנלוגי לפתיחת הרומן, יעיש יוצא במסע נדודים, שבסופו הוא מגיע לארץ-ישראל. יעיש מתקן במסעו את הטעון תיקון, ובשונה מאביו, הנוטש את משפחתו מאחוריו ומותיר את אשתו עגונה ומטופלת בשמונה ילדים, יעיש בניגוד לו, נוטל עמו את אשתו תגא ואת בנם ודואג לכל מחסורם.
כמו"כ ביחס לדמות האב לא ברור, אם אכן הצליח להגשים את היעד, ואם אכן הגיע לארץ-ישראל. הווה אומר, יש אומנם אנלוגיה בין הפתיחה ובין הסיום, בין האב ובין הבן, אך יש גם תיקון של הבן יעיש בשני מישורים: המוסריות כלפי המשפחה והגשמת החזון הארץ-ישראלי.
הלל ברזל מציין, כי יש בסיפור הפתיחה על אביו הנעלם של יעיש "גרעין של מעשה אליגורי מכין... הזז טובע בקלסתר האב את חותמו של היהודי הנודד וצר בו קו ייחודי של הגיבור התימני המגשים, שכן פניו של הנודד נשואות לעבר הארץ הקדושה". (מבוא, עמ' 59-60).
ללא ספק ההשקפה המעשית של יהודי תימן, להגשמת החזון הארץ-ישראלי, שקמו ועלו ארצה על-אף הקשיים הרבים בדרכם, על-אף כל הסיכונים בעלייה זו שקדמה לקום המדינה בעשרות שנים, גישה מעשית זאת היא שקסמה לחיים הזז, שהשקפתו עולה בקנה אחד עם הציונות המעשית. ובלשונו של ברזל: "תפיסתו ההיסטוריוסופית מושתתת על קריאה להגשמה במעשים". (עמ' 473).
הדו-שיח לעיל בין יחיה טיירי ובין סאלם, אחיו של יעיש, יכול להמחיש מאפיין לשוני נוסף בסיפורי תימן של הזז, עליו עומד הלל ברזל בספרו: השיח של יהודי תימן בסיפורי הזז מתאפיין בחריפותו ובגילוי הלב שלו. הוא אינו הולך סחור-סחור ואינו מצטעצע בנימוסי שווא ומתאפיין בישירותו ובאותנטיות שלו, אומר ברזל (עמ' 475).
מאפיין נוסף של חטיבת סיפורי תימן של הזז, מציין הלל ברזל בספרו החדשני, הוא הנטורליזם. אולם לא נמצא כאן חיפוש של שכבות חברתיות עשוקות האופייני לנטורליזם, אלא מזיגה של גבוה ונמוך, שמהווה שיקוף אותנטי למכלול החיים של קהילת יהודי תימן. "המזיגה בין חזיונות לנטורליזם משתנה מיצירה ליצירה, היא איננה שרירותית", קובע ברזל, "העדה התימנית, כשהיא בדפוסיה המסורתיים, מתעצבת באמצעותו של גיבור ראשי המטייל במרומים, כל אימת שהוא חפץ, אבל גם הוא מוקף פיתוי ויצר" (עמ' 476).
בדברי המבוא כלל ברזל התייחסות לעיסוקם של יהודי תימן בקבלה. יעיש הוא דמות ייצוגית לקהילה למדנית זו: "יעיש הוא האספקלריה של דמות-אב המלכדת בתוכה מכלול של תכונות המייצגות קיבוץ יהודי שלם בתקופה נתונה. היסודות המטא-ריאליים אינם מצטמצמים לנופי חייו של יעיש. סוד חיזיון ההתגלות הראשונה שלו מתחלק בינו ובין מרי אלצארום." (עמ' 59).
סודות ההתהלכות במרומים, כמו גם הצופן הלשוני הקבליסטי שמור וידוע ליעיש. מעשיו של יעיש מטילים אימה על אנשי העיר, אך גם יראה ואמונה שביכולתו לרפא חולים, והם מציקים לו בבקשה שיתפלל עליהם ואף יתן להם קמיעות וסגולות לשיפור מצבם. הרומן 'יעיש' מציין הלל ברזל, "הוא אולי הרומן השוזר לתוכו יותר מכל יצירה חילונית אחרת בספרות העברית החדשה יסודות מן הקבלה" (שם, שם).
הלל ברזל בכוח ההבעה המופלא שלו מדגיש את כוח ההבעה של הרומן הנותן, למעשה, שיקוף אותנטי ללשונם השנונה המתובלת במקורות של קהילת יהודי תימן. וכך כותב ברזל בדברי המבוא: "למרות ההזדקקות לסממני מסתורין וסמל יש לראות ב'יעיש' מפגן כוח הבעה של הריאליסט. 'הקבלה' מתוארת בשל מקומה בחיי התימנים, שכן היא חלק מן הממשות שחייב לתאר, כל מי שרוצה בתמונת החיים של עדה זו בשלמותה. הזז מכיר בעוצמת כוחה של ראיית העולם הקבלית-המשיחית ומושפע מן השגב שבה, אולם זיקתו אליה היא זיקת חוץ.
ההגשמה (של יעיש) היא חלק מההיסטוריוסופיה שבה מאמין גם המחבר, העלייה לארץ-ישראל עושה את יעיש בן בית במחיצת גיבוריו המגשימים של הזז. אולם מראות שָׁדַי הם חלק ממציאות של מספר... הזז מופיע כבעל יכולת של התבוננות מבפנים היודע להראות את גוני הקודש המופלאים והמדויקים, כאילו היה שותף בפועל לחוזה החזיונות" (מבוא, עמ' 60).
ראוי לשים לב לכוח ההתבוננות של המבקר הספרותי, הלל ברזל, ביצירה, בחומריה, בדמויות, בלשון, ובהתבוננותו ביכולת של המחבר ליצור כל זאת. ניסוחיו המדויקים, המבחינים של הלל ברזל יורדים לעומקם של התיאורים ולסגוליותם וקובעים את מקומה של היצירה ושל המחבר במקום הראוי לה על מפת הספרות העברית.
ברזל מבחין באהבתו של הזז לדמויות התימניות בסיפוריו: "הוא אוהב את בעלי התריסין, מרי יוסף, מרי יחיא, מרי פנחס ומרי סלימאן, משום שהוא עצמו כאחד מהם. אשף המלים, בעל השליטה הכל יכולה על התיבות, צלילן ומשמעותן, היכול לפרקן תוך וחוץ, להשתעשע במרכיביהן ולגלות את כוחם לברכה ולקללה, אי-אפשר לו שלא להתפעל מן המריין התימניים. לא גישה מוסרנית צרה מוליכה את המספר אל בעלי התריסין... הגשר המחבר את הזז אל יעיש וסעיד, מרי פנחס ומרי סולימאן אינו טמון בהערכתם המוסרית אלא בהתפעלות מהניב שבפיהם... את הגיבורים הוא תופס מתוכם, מתוך סגוליות נפשם. אורחות ההבעה הן המפתח לעולמם של הגיבורים. ניבו המיוחד של עולם זה הוא המושך בכוח רב את המספר, המכיר את המלים בגדולתן." (עמ' 468).
יעיש, מציין הלל ברזל, הוא ממשיך מורשתם של אבותיו ומוריו המקובלים, רבי ישראל נג'ארה ורבי שלום שבזי. יעיש מייצג את עידן הפיוט הקבלי המזוקק אצל יהדות תימן.
אפשר להמשיך ולדון ביצירה ההיקפית המופלאה של הזז ובסיפורי תימן האחרים שלו ("בעלי תריסין", "גלגל החוזר", "ואבי נער" ואחרים), ובהתבוננות המחכימה של הלל ברזל ביצירתו של הזז, אולם כדי לשמור את היריעה גם לסופר התימני, מרדכי טביב, ה"קיצוץ בנטיעות" הכרחי.
דמויות מקהילת יוצאי תימן עושות דרכן באופן טבעי אל יצירת הסופר, מרדכי טביב, בין אם מדובר בתקופה של טרום עלייה ובין אם מדובר בתקופת התיישבותם בארץ. על-אף שטביב נולד בארץ, הוא מוגדר בספרו של הלל ברזל כסופר ארץ-ישראלי דו-נופי, כיצחק שנהר, כיוסף אריכא וכיהושע בר-יוסף. זאת משום ספיגתו את ההווי היהודי התימני וכתיבתו על יהדות תימן המעוגנת במורשת התימנית ובניב התימני. שכן מרדכי טביב למד בחדר מגיל 3-4. עיקר הכתיבה של טביב ושל המשוררים הדו-נופיים האחרים אותם כלל בדיונו הלל ברזל, מכוונת לתאר את השתרשותה של קהילות היהודים השונות שעלו ארצה. ברזל מבחין בשונותם מסופרי דור הפלמ"ח בהתרחקות לשונם מן העגה הצברית. העגה בה משתמש טביב הולמת את דמויותיו, התימניות ברובן, שלא אימצו לעצמם את עגה צברית.
ברזל קובע, כי אצל טביב בא הניב התימני להגביה את לשון המדברים, והראייה שהוא מביא לחיזוק דבריו היא מתוך הסיפור הנפלא של טביב "כינורו של יוסי": "אפילו אישה פשוטה, כמו ידידה... משוחחת מתוך עושר לשוני ורוחני תודות לניב העדתי" (חלק ה': עמ' 599), כך כותב ברזל.
לא השתכנעתי שטביב, באמצעות הניב התימני, התכוון להגביה את דמויותיו. אני נוטה לחשוב, מתוך הכרותי העמוקה עם קהילה זו, שטביב נתן פשוט שיקוף אותנטי לדמותה של האישה התימנייה מעולם הריאליה. גם נשים פשוטות דיברו כך, כי זו השפה שספגו, והיא אותנטית וטבעית להן. בכל מקרה, זה לא משנה את התוצאה, עליה דיבור הלל ברזל, דמות של אישה פשוטה מוגבהת בשל הניב התימני שבפיה.
"אף על-פי שטביב נאחז בהווי של עדה, הרי עניינו המכריע הוא בציורו של ה'אני' בן העדה. כבר נאמר כי טביב, במיוחד בשני הרומנים, יותר משהוא בא לתאר את השבט המיוחד, הוא בא לגולל את פרשת חייו של האני המספר" (עמ' 600).
כתיבתו של טביב מתאפיינת כריאליסטית-נטורליסטית ע"י הלל ברזל. נטייתו לסמלים מצטרפת למתכונת הכתיבה הריאליסטית הנטורליסטית, הוא מוסיף ומציין. כך למשל, כינורו של יוסי, כנשמתו הטהורה, מתייצב כהיפוכם של החיים במלוא אכזריותם, שבהם נערף ראשו של הבן היחיד של ידידה. ברזל הבחין בנטייתו של טביב למצבים קיצוניים, כמו מותו של יוסי המתואר בעריפת ראש. גם תיאורה של ידידה, כיעורה הקיצוני, עובי קווי מתאר גופה והדחייה שהיא מעוררת בלב בעלה, ואף בלב המספר, נוטים אל הקצה.
מצבים קיצוניים באים לידי ביטוי גם בסיפורים הפנימיים, הסיפורים שמספרות הדמויות השונות, כמו הסיפור על סעדה השוטה, שמנקרת את עיני הילד שהתנכל לה, השייח' המוסלמי המנסה להוציא שדים מהילדה באמצעות מכוות אש וצליפות שוט ופוגע בה לצמיתות וכדומה.
אכזריות פוקדת גם את ידידה הגיבורה מידי בעלה השיכור האלים, אולם היא נחלצת ממנו ומצליחה לקבל גט ולגדל את בנה תוך דאגה לכל מחסורו. הכינור מהווה מטונימיה לאהבה הרבה שהאם עוטפת בה את הבן. לאחר מותו היא דואגת לתקן את הכינור ולהפקידו במועדון החברים כיד זכרון, לפי מצוותו של הבן בחלום. כמו-כן היא דואגת, שהמספר יעלה את סיפורו של בנה יוסי על הכתב.
הרובד הנמוך משמש בערבוביה בסיפור עם הרובד הגבוה. הלל ברזל מציין שלושה מישורים בסיפור, שמחלצים את הסיפור מעולם הריאליה:
מישור החלום - אמה של ידידה מתבשרת על ההיריון של בתה בחלום, יוסי המת ממשיך לפקוד את אמו בחלום ולהעביר לה מסרים. השיחים שבגן-הנשמות מחליפים את השיחים ברחוב ובחצר של ידידה. החלומות, לדברי ברזל, "מעתיקים את העולם מן הספירה הנמוכה לספירה הגבוהה המטאפיזית".
מישור הסמל - הכינור, שמעלה בדמיוננו את כינור המלך דוד, מציב יד זיכרון להנצחת הבן, תיקון הכינור מסמל את תיקון הנשמה, כמו גם כתיבת סיפור חייו.
מישור המוסכמות - מישור המוסכמות מקבל ביטוי ע"י גיוס ערכי הקודש, אמירת קדיש, נר נשמה, כתיבת ספר תורה לעילוי נשמת המת וכיו"ב.
את הפנייה אל המטאפיזי אפשר להדגים בקטע הקצר, המתאר את הגיגיה של ידידה: "אותו מרום הציץ אליי מבין בדי האילן, והוא רחוק כל-כך, ופניו מפיקים זיו של ריבואות כוכביו, ושלווה קרה וזרה, שאין עמה ולא כלום לאפילה זו של פרבר שלמטה הימנו, ממותחת עליו. והרי טבע הדבר כך, כל מי שהוא שרוי בתוך האורה אינו רואה למי ששרוי באפילה".
המתח שבין הקטבים, הנמוך והגבוה, בחיי הגיבורה ידידה בסיפור "כינורו של יוסי" לטביב, מהווה דוגמה אחת מני רבות לקו המאפיין יצירות רבות של המאה העשרים - פנייה אל המטאפיזי. הריאלי והמטא-ריאלי שני מישורים המזינים זה את זה.
בכל הסיפורים המעלים את סיפורה של קהילת יהודי תימן, בגולה וביישוב העברי בארץ, חומרי התשתית מן הריאליה היומיומית מותאמים בד-בבד לעולם המטא-ריאלי. מגמה זו, אותה תיאר ברזל בספרו המאה החצויה - ממודרניזם לפוסטמודרניזם מקיפה יוצרים רבים של התקופה הנדונה, והיא מהווה את החלק הראשון בטרילוגיה של ברזל. שתי המגמות הנוספות שציין - פלורליזם והיפריאליזם - ישלימו את שני החלקים האחרים בטרילוגיה.
