ג'ון קוברן הוא צייר קנדי שכל חייו היה מאוהב בניו-יורק. הוא פרסם עד כה ארבעה ספרי ציורים של העיר. כשהוא ראה את מתקפת הטרור בטלוויזיה הוא לא יכול היה לשבת בשקט, ומיד טס לניו-יורק והגיע לאזור האסון. אף שהמקום כולו היה מגודר, ג'ון הצליח להתגנב פנימה והתחיל לצייר. הוא צייר במשך חודשים את ההריסות, את הכבאים, את המתנדבים ואת בני המשפחה שקרוביהם נהרגו בפיגוע. הציורים נאספו בספר שנקרא בשם "Healing Hearts", "לבבות מחלימים", ויצא לאור במהדורה מוגבלת למשפחות הנספים. כעת הפך הספר לתערוכה, וזו מוצגת בימים אלו בגלריית סיאמס, עשרות מטרים בלבד ממתחם הגראונד זירו. תערוכה זאת היא אחת מעשרות תערוכות שקשורות לאירועי 11 בספטמבר שנערכות במגוון גלריות ומרחבים קהילתיים בעיר. החל מציורי אקריל שבהם מעורב אפר מהבניינים ועד אוספים של תמונות וקטעי וידאו, ניו-יורק מתמודדת עם הזיכרונות הכואבים דרך האמנות. "הפיגוע הזה יצר פצע עמוק בעיר. אפשר לשים פלסטר על הפצע הזה, אבל הוא כנראה לעולם לא ייעלם", אומר קוברן כשאנחנו נפגשים בפתיחת התערוכה. "11 בספטמבר היה אירוע נוראי, אבל הוא גם הוציא את הטוב והאכפתיות של העיר הזאת. "אחת המתנדבות אמרה לי שההרגשה שלה בחודשים שאחרי הפיגוע הייתה שככה העולם צריך להיות. כמובן שהטוב הזה דועך עם השנים, אבל ברמה העמוקה יותר הגורם המחבר הזה נשאר לתמיד. הוא נמצא ממש מתחת לפני השטח". ניו-יורק עכשיו היא עיר קצת שונה. יש מצלמות בכל מקום, האנשים קצת יותר פרנואידים. ניו-יורקים מרגישים היום שהם מטרה. ברור לכולם שלמרות השיקום המופתי של ניו-יורק, אם דברים כאלו ימשיכו לקרות העיר לא תוכל להמשיך להתקיים כמו שהיא. "כשאני מדבר עם בני המשפחות", אומר קוברן, "ברגע שהם מתחילים לדבר או ברגע שהם אומרים את שמו של הקרוב שנספה, יש אנרגיה חזקה מאוד של עצב ואני לא יכול להגיד שהם השתקמו. מצד שני, הרבה מהם אמרו לי שהם לא רוצים לראות ציורים של ההריסות אלא ציורים של החיים שממשיכים. "בארה"ב יש תרבות קרה וקצת מרוחקת, אנחנו לא עוצרים הכול ולא מגלים סנטימנטליות או מתחילים להשמיע שירים עצובים ברדיו. זה לא חלק מהתרבות שלנו, אבל אנחנו בהחלט מתאבלים. אנחנו שורדים בעזרת אהבה ובעזרת הדבר הזה שנקרא חוש הומור. אחרת כולנו היינו קופצים מגשר ברוקלין".

בשבוע שלפני יום השנה אזור הגראונד זירו מוקף בעיקר תיירים. בכניסה לבניין המשרדים הצמוד למתחם, גבר צעיר כורע ברך על שטיח התפילה שלו. לידו אישה בכיסוי ראש מוסלמי מסורתי מוכרת פלאפל ושווארמה בדוכן נייד. בצד המזרחי של המתחם עומד הארי ג'ון רולנד כשבידו אלבום תמונות של אזור האסון לפני הפיגוע ושל ההרס שבעקבותיו. בקולו הרועם הוא מסביר לעוברים ולשבים את מה שהתרחש באותו היום, כשהוא נוטף זיעה מהתרגשות ומאמץ. "כמה בניינים נפלו בפיגוע?" הוא פונה לזוג תיירים אנגלים. כשאלו משיבים "שניים", הוא מיד יורה: "לא, אל תגידו שניים. בעקבות הפיגוע נפלו בסך הכול שבעה בניינים. וכמה מטוסים התרסקו באותו היום?". גם כאן התשובה "שניים" לא נכונה. "ארבעה מטוסים, שניים בניו-יורק, אחד בפנטגון ואחד בפילדלפיה". הארי מושך אליו קהל גדל וגובר של תיירים. "אל תיתנו להיסטורי להיות מסתורי", הוא מכריז. הארי, כך נראה, הפך למוסד באזור. כל עובדי הביטחון והתחזוקה מכירים אותו. לטענתו הוא לקח על עצמו את המשימה להסביר לאנשים את מה שקרה, כששמע שכלי התקשורת אינם מדווחים על הפרטים במדויק. הוא עצמו עבד במגדל הדרומי, וביום הפיגוע ניצל מכיוון שהיה צריך לקחת את בנו לבית הספר. כך על כל פנים הוא מספר. היום, ההסברה הפכה מבחינתו לעבודה במשרה מלאה. הוא מתפרנס משטרות דולרים שהתיירים דוחפים לבקבוק פלסטיק שתלוי על צווארו. כשהוא אינו מסביר, הוא מצחצח את ציור הנחושת הענקי המתנוסס על קיר תחנת הכיבוי וההצלה שמאחוריו, ציור שמתאר את עבודתם של הכבאים. על-אף שהוא עומד כאן כבר 10 שנים, ברור לכל מי שרואה אותו שהארי מדבר מהלב ושהאירועים נגעו בו בצורה עמוקה מאוד. "את מישראל, אני לא צריך להסביר לך מה זה טרור. זה לא קשור לדת או לאידיאולוגיה, מה שקרה פה זה פשוט רצח, טירוף, הרוע בהתגלמותו", אומר לי הארי. גם ג'ואן טואר, תושב סטטן-איילנד בשנות הארבעים שלו, מכחיש את המניעים האידיאולוגיים של התקיפה. "זה הכול כלכלה. המחבלים רצו לפגוע בנו במקום שיכאיב לנו במידה הרבה ביותר, אז הם בחרו את הבניין שהיה בו הכי הרבה כסף". הוא מנסה להסביר לי את התפיסה שלו כשאנו עומדים יחד על סיפון המעבורת שעושה את דרכה ממנהטן לסטטן-איילנד. "מאז הפגיעה ניו-יורק השתנתה מאוד. פעם היו מצלמות ברחובות ניו-יורק למטרות תחבורה בלבד. היום יש מצלמות אבטחה בכל מקום. אני חושב שעד עכשיו ניו-יורק לא התאוששה מהמכה שהיא חטפה אז". ביום השנה הוא מתכוון להגיע לאזור הפיגוע על-מנת להביע הזדהות עם המשפחות. לדעתו מן הראוי היה שהמסעדות ובתי הקפה יהיו סגורים במשך כל אותו היום, אך הוא מבין שזה לא יקרה מכיוון שאי-אפשר לעצור את מנגנוני הרווח הפעילים של העיר. האירוע המרכזי שמציין את יום השנה הוא טקס צנוע במתחם הגראונד זירו, בהשתתפות בני משפחות הנספים כמו גם הנשיא המכהן ברק אובמה, הנשיא הקודם ג'ורג' בוש, וראשי העיר ניו-יורק בהווה ובזמן התקיפה, מייקל בלומברג ורודי ג'וליאני. בטקס אין נאומים, כדי לא להפוך אותו לבמה לפוליטיקאים, אך קטעי שירה הם חלק ממנו. הטקס כמובן תחת אבטחה כבדה במיוחד, מכיוון שהמארגנים חששו שבעקבות חיסולו של בן-לאדן, ארגון אל-קאעידה או ארגונים אחרים עלולים לנצל את יום השנה על-מנת לבצע פיגוע ראווה כנקמה. במתחם המגורים של בן-לאדן נמצאו תוכניות לפיגוע נקמה ביום השנה העשירי של הפיגוע, אבל גורמי מודיעין אומרים כי נראה שהתוכניות לא התקדמו מעבר לשלב התכנון הראשוני. על כל פנים, המשטרה העלתה את רמת האבטחה ברכבת התחתית ובשדות התעופה, ופרסמה אזהרות שבהן היא מבקשת מהציבור לגלות ערנות מוגברת. אומנם כרגע אין התרעות ממוקדות, אך החשש הוא ממחבלים המוגדרים "זאב בודד", הקשים יותר לאיתור.