הרטוריקה האנטישמית בוועידה רשמית של האו"ם (כגון כרזת "דברים טובים שהיו קורים אילו היטלר היה מנצח"), אלימות כלפי פעילים יהודים שהשתתפו בוועידה, והקריאות המסיתות לפעולה היו מפתיעות. אבל ההפתעה הגדולה יותר - בייחוד בוועידה שמטרתה להילחם בגזענות - היא הפרטים שהושמטו מהמסמך. לא הייתה שום קריאה להבנות הדדיות בין ישראלים לפלשתינים, לא דרישה לצעדים לקידום דו-קיום, ולא הטמעה של תוכניות - עסקיות, תרבותיות או אחרות - שיובילו לשינויים מעשיים באופן שבו ישראלים ופלשתינים תופשים אלה את אלה ויקדמו את פתרון הסכסוך. בדומה לכך, לא הייתה שום קריאה ליצירת תשתית או לנקיטת צעדים מוחשיים שיעזרו להקמת מדינה פלשתינית שתחיה בשלום לצד מדינת ישראל. המיקוד היחידי היה באסטרטגיות ובדרכי פעולה לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. אירועי החודש הקרוב ימשיכו את מורשת זו - במקום פעילות פרו-פלשתינית, התמקדות מוחלטת בפעילות אנטי-ישראלית תוך כדי ניצול עקרונות זכויות האדם. וגם עכשיו, כמו אז, ארגונים לא-ממשלתיים מובילים את המגמה הזו. לדוגמה, "אל-חק", ארגון "זכויות אדם" פלשתיני היושב ברמאללה, הודה כי מטרותיו הן בעיקר מתקפות פוליטיות נגד ישראל, ולא הכרה במדינה פלשתינית. ב"דוח משפטי" על יוזמות אלו, אל-חק כותב: "הנושא שעומד על כף המאזניים בהקשר של 'יוזמת ספטמבר' הוא לא מדינה כשלעצמה, אלא אסטרטגיה לחיזוק המעמד הפלשתיני בסדר המשפטי הבינלאומי... על-ידי הגשת תביעות בינלאומיות". יחד עם אל-חק, ארגונים לא-ממשלתיים אחרים המקדמים אג'נדה אנטי-ישראלית, כמו המרכז הפלשתיני לזכויות אדם (PCHR), שיכללו אסטרטגיה זו. הם הקדישו סכומי כסף גדולים שהתקבלו מממשלות זרות על-מנת לקדם תביעות שווא נגד בכירים ישראלים באשמת "פשעי מלחמה". התומכים הקולניים ביותר של אסטרטגיית דרבן, כוללים בין היתר את ארגון "בדיל", ארגון פלשתיני לקידום זכות השיבה, ואת "סביל", ארגון פלשתיני-נוצרי. שני הארגונים משתמשים בדימויים אנטישמיים בפעילותם, מקדמים באופן תדיר את הפתרון של "מדינה אחת" ודוחים את ההצעות השונות לפתרון שתי המדינות, כגון מפת הדרכים או יוזמת השלום הערבית. אך רטוריקה זו אינה בלעדית לארגונים הלא-ממשלתיים. במאמר דעה אנטי-ישראלי (בניגוד לגישה פרו-פלשתינית) שפורסם ב-16 במאי בניו-יורק טיימס, פרש יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, את משנתו: "הפנייה הפלשתינית לאו"ם תסלול את הדרך לבינאום של הקונפליקט בערוצים המשפטיים. היא גם תסלול את הדרך בשבילנו לקדם תלונות נגד ישראל באו"ם, גופי זכויות אדם ובית הדין הבינלאומי [בהאג]". ב-27 באוגוסט הכריז עבאס בשיחה עם אנשי דת ברמאללה שלעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית. וכמובן, לא ניתן להתעלם מאמירתו של השר לענייני אסירים, עיסא קראקע, שפורסמה ב-28 באוגוסט ובה הוא טוען כי "ישראל היא המרכז הגדול ביותר בעולם לסחר באיברים, בגלל הסחר המתמשך בחלקי גופות של פלשתינים המוחזקים על-ידי הממשלה הישראלית" - אסטרטגיית דרבן הגדירה את דרכי הפעולה והמטרות שעבאס, שריו וארגונים כמו אל-חק מבקשים להשיג במסגרת "יוזמת ספטמבר". הם מעוניינים בעיקר בדמוניזציה של ישראל, בבידודה ובהנצחת הקונפליקט.

כל האלמנטים השונים של אסטרטגיית דרבן חולקים מטרה משותפת - השמדת ישראל. מארגונים המקדמים חרם, משיכת השקעות וסנקציות (BDS), עד לאלו המפזרים האשמות שקריות בדבר "אפרטהייד" ו"טיהור אתני" שישראל מבצעת. על-מנת להפוך את המגמה הזו, אסטרטגיית דרבן חייבת לפנות את מקומה לעידן חדש. במקום משטים, דוח גולדסטון, לוחמה משפטית ו-BDS - שלא היו קיימים לולא ארגונים אלו - מוטב יהיה לו הארגונים יערכו ועידות בינלאומיות המקדמות את פתרון שתי המדינות ואת ערכי זכויות האדם בצורה הוגנת ולא מוטה. אחד מעקרונות הליבה של מאמצים אלו חייב להיות ההכרה בזכותה של ישראל להתקיים. לפני עשר שנים, ארגונים לא-ממשלתיים ניצלו לרעה את מסגרת העבודה של האו"ם והחמיצו הזדמנות לקידום שלום וזכויות אדם אוניברסליות. הכרזה המבוססת על עקרונות אלו יכלה לייצר סביבה שבה המילים "זכויות אדם" אינן שקולות לשאיפה לחיסולה של מדינת ישראל. אך כמובן, דבר מזה לא התרחש. ההפך הוא הנכון - האשמות שווא, ניסיונות דה-לגיטימציה, אנטישמיות והרחקת האפשרות לשלום הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהרטוריקה היומיומית של ארגונים אלו, כמו גם מתבטאת בהצהרות הפומביות של בכירי הרשות הפלשתינית ובדרכי הפעולה שלהם. כתוצאה מכך, החודש, ספטמבר 2011, יתרחשו שני אירועים שיגרמו לפתרון שתי המדינות להיראות רחוק אף יותר ממה שהוא היה בשנת 2001.