יאיר לפיד לפוליטיקה: בקשות לשנה הבאה

רוץ, יאיר, רוץ. זה כל שאנחנו מבקשים בפרוש השנה החדשה. לא שמורגש כאן איזה מחסור מיוחד בפוליטיקאים המשתייכים למרכז-השפוי, הליברל-דמוקרטי, שונא-החרדים, ערבים, מתנחלים (ועכשיו יש להוסיף, גם טייקונים) בדיוק במידה הנכונה. אבל אם זה מה שנדרש כדי לגאול אותנו ממסע התעמולה המביך שמנהל האיש-והג'ל בפריים-טיים של ערוץ 2, אז שיהיה. למי שעוד זוכר לו חסד-נעורים, קשה שלא להצטער על עלייתו ונפילתו הטרגית של יאיר לפיד. מה נשאר מהימים של עופר השרמנטי ב"שירת הסירנה"? איך קרה שהאיש שכתב יצירת מופת דקדנטית כמו "גרה בשנקין", תרגם בכישרון רב את דילן, ואף העז להשמיע מדי פעם דעה שנויה במחלוקת, הפך לטיפוס הדביק מ"אולפן שישי", שמבלה את מיטב זמנו בריקוד על שולחנות ב-"גנקי"? טוב, טרגדיה היא מילה קצת חזקה בהקשר הזה. יאיר אף פעם לא היה ג'ון לנון. ליהיא איננה יוקו. וכנראה שכשהזוג המלכותי יזכה לשחק את תפקיד רונלד וננסי רייגן בהיסטוריה של מדינת ישראל, לא יקום הפסיכי שיקפוץ עליהם בצווחות "אני הולדן קולפיד!". אבל הגיע הזמן לשים סוף לפארסה הזו, שבמסגרתה מגיש מהדורת החדשות המרכזית של ערב שבת עסוק בליטוף אינטנסיבי של הזקפה הלאומית. בשביל מה יש לנו פוליטיקאים? (אורי ערן)

בהתחלה זה היה אולי נחמד. "פרויקט Y" היה חצי בדיחה, ל"השגריר" היה פאסון ציוני, ו"החפרפרת" בכלל נראית היום כמו מותחן אינטלקטואלי. אבל מאז הריאליטי שטף את המדינה והטביע את כולנו ברפש. כל פורמט זכה לעשרות ואריאציות, ספין-אופים וספיישלים; כל אזרח קטן מהרחוב הפך לכוכב גדול מהוילה; כל סלב דרג ג' הפך לסלב דרג ג' במעקב 24/7; כל שיחת סלון פרטית וחלולה, הדהדה באלפי שיחות סלון אחרות; וכל אלירז שדה הפך למולטי-טאלנט. מה כבר איבדנו בדרך? לא הרבה. רק את הכבוד העצמי, את התוכן האיכותי, ואולי גם דור שלם של ילדים שמתחנך לרגלי ריגושים זולים, בורות חסרת בושה וריקנות שאין לה קץ. הגיע הזמן שמישהו יקח את כל מופעי האקסהיביציוניזם המביכים האלה ויצעק להם בקול "תשכרו חדר!", ועדיף אחד פרטי, בלי מצלמות רעבתניות ובלי הפקה פולשנית. או לכל הפחות, שמישהו יגלה אותם לערוץ נישה משלהם, ויפנה לנו את הפריים טיים לחומרים קצת יותר אינטליגנטיים מקנוניות נכלוליות בהישרדות ושיחות בריכה בהאח הגדול. אם יורשה לי לצטט את אבו מאזן: די, די, די. (ניב שטנדל)

בשנים האחרונות החלו רשתות הכבלים, HBO בראשן, לנתק את עצמן בכוח מאמריקה התאגידית, המתחסדת, השמרנית והמיושנת (מי אמר "סיבת התה"?) והחלו לנצנץ עם סצנות סקס בוטות, עירום פרונטלי ואפילו גמד שובב עם פה מלוכלך. מאימפריית הפשע, הפמליה, מילדרד פירס, דם אמיתי, העשב של השכן, משחקי הכס, קליפורניקיישן, רומא, שושלת טיודור - כולן מציגות איברי גוף חשופים, מתנדנדים וחטובים, עלילה איכותית והפקה ברמה גבוהה כאילו לסמן לצופים "בואו בגלל הרזומה של אלן בול, תשארו בגלל הציצים של סוקי סטקאוס". וכאן בדיוק הבעיה. למרות שאני שמחה עם כל האיברים העירומים הללו שמתרוצצים על המסך, זמן האוויר מוקדש כולו כרובו דווקא לחלק הנשי במשוואה. מה עם קצת שיוויון מגדרי? מה עם לראות חלקים יותר אינטימיים מלבד הריבועים של אשטון קוצ'ר, התחת של אדריאן גרנייה או צל חולף של גבריותו של דויד דוכובני? הרי אפילו אלכסנדר סקארגרד, גבר נורדי הבנוי לתלפיות ונוהג להסתובב עירום גם באמצע סופת שלגים, סיפר בראיון כי מאלצים אותו לשים גרב בצילומים. ואני אומרת - די לגרב. די להתחסדות. אם אתם מראים ואגינות כחלק מהתפתחות העלילה, אפשר לזרוק לשם גם כמה בולבולים לאמינות. קחו דוגמה מאורי פפר שמסתובב בחמידות אין קץ בסצנות של 2.3 בשבוע ומראה לגויים מיהו באמת הפטיש היהודי. (אור בר שלום)

כמו להסתכל על הילד שעכשיו נולד לך ולומר שהוא כבר לא ילך לצבא, כי עד אז יהיה שלום, ככה אפשר גם לקוות, לבקש ולייחל שהשנה הקרובה הערוץ הראשון יתחיל לתפקד כערוץ ממלכתי ראוי. הציפייה הזאת אפילו הרבה פחות ריאלית, כי במקרה של הערוץ הראשון, אין שום מעצמה בינלאומית עם אינטרסים באזור, אלא רק ידיים בוחשות ללא הרף של פוליטיקאים ובעלי עניין. ובכל זאת, אפשר לייחל, שבשנה הקרובה הכספים יופנו להפקות, ולא למשכורות, שלוח השידורים לא יהיה מורכב כולו מראשים מדברים של פוליטיקאים, שערכי ההפקה יתעדכנו לעשור השני של המאה ה-21 ושהשידור הממלכתי יתחיל להחזיר לציבור שמממן אותו. אפשר רק לייחל ולחלום כמה אפשרויות עבודה ייפתחו בפני אנשי תעשיית הטלוויזיה והקולנוע המקומיים אם לפחות שליש מתקציב רשות יופנה להפקות חיצוניות. זה מגיע להם, זה מגיע גם לנו. (זיו יצחקי)