הסיוע המשפטי חושף ציד קרקפות נגד גברים

כאן המקום לדבר קצת על טבלת התעריפים של עורכי הדין של הסיוע: הם מקבלים כ-800 שקלים עבור לימוד תיק, 500 שקלים עבור ניסוח כתב תביעה, ו-500 שקלים על כל הופעה בבית המשפט. מן הסתם עם תעריפים כאלה, ברור שלעורכי הדין של הסיוע יש אינטרס להנציח סכסוכים, להתסיס, לשקר, לנפח ולהגזים, וכמובן לנתק ילדים מאבותיהם, כי זה מייצר עוד 500 שקלים ועוד 500 שקלים ועוד 500 שקלים. הסיוע המשפטי מעולם לא השכיל לשים גבולות לעורכי הדין שלו. אילו הייתה תקרה מסוג "fixed price” המגבילה את כמות העבודה בה אפשר לחייב את משרד המשפטים, לא היו כל כך הרבה סכסוכים, בקשות ותלונות. כאשר עורכי הדין של הסיוע המשפטי נדרשים להצדיק כלכלית את התיק באמצעות ניפוח הליכים, לא פלא שאי-אפשר לסיים הליכים בבית המשפט למשפחה בצורה אנושית, וההליכים יתמשכו עד שעורכי הדין של הסיוע המשפטי יגבו את ליטרת הדם האחרונה. ראו למשל תביעה שאישרה הלשכה לסיוע משפטי בתל אביב להגשה בבית המשפט למשפחה על סך 500 שקלים בגין הלוואה של בת זוג לא נשואה לבן זוגה. להלוואה לא היה בדל של ראייה בכתב. ההלוואה הסתמכה על הצהרה בעל פה של האישה נגד הגבר, וכאשר נשאלה מתי זה היה, ענתה "לא זוכרת בדיוק, אבל מתישהו בשנת 2006". חשבון פשוט מראה שתביעה "כספית" שכזו מניבה לעורכי הדין בסביבות 3,000 שקלים, כאשר המטרה המוצהרת היא לזכות בפסק דין על סך 500 שקלים. רק האגרה היא בשווי הסכום האמור. נשאלת השאלה איך הצדיקו בסיוע המשפטי את "מבחן סיכויי התביעה" כאשר התשלום לעורכי הדין הוא פי שש ממה שהגברת תגבה, אם תזכה? בתיק הספציפי, הלשכה לסיוע אישרה גם ייצוג לאותה אישה בערעור לבית המשפט המחוזי, כדי לסחוט עוד כ 1,000 שקלים מתקציב המדינה. כך, בעצימת העין שלך חברותיה של שוורץ-אמיגה אישרו הוצאה של 4,000 שקלים לעורך דין כדי לתבוע סך של 500 שקלים. בארגוני הגברים מאמינים כי סיבה נוספת כיצד זה קרה, היא המדיניות החדשה בלשכה לסיוע להטביע את הגבר בים של תביעות, מתוך האמונה שממטרי תביעות ימוטטו את הגבר יותר מהר.

הסיוע המשפטי לא השכיל לנסח קוד אתיקה לעורכי הדין המקוששים 500 שקלים על כל קונפליקט שהם בעצמם מייצרים להכפלת הכנסתם. אילו הייתה שוורץ-אמיגה טורחת לבחון כיצד מנהלים את תיקיהם אותם עורכי הדין שהלשכה לסיוע משפטי עצמה משסה לצאת ולצוד קרקפות גברים במימון המדינה, אולי היה ערך מוסף למאמר שהתחיל בניסיון להאדרה עצמית, ושלא במתכוון חשף את סודות הסיוע המשפטי ברבים. לפיכך נשיא מספר עצות בחינם: בתיקי אלמ"ב יש דרך מאוד פשוטה לחסוך למדינה הרבה כסף, אילו כל אחת שחוששת למקרה אלימות הייתה נדרשת לעבור בדיקת פוליגרף בלשכה לסיוע, או לפחות מודעת לסיכוי שתופנה ע"י הלשכה לפוליגרף, החיסכון למדינה היה אדיר. כמו-כן, ניתן להפנות את הנשים לגישור, ולהתנות את מתן הסיוע בהשלמת מספר ישיבות גישור קצוב, לפני שמשסים את עורכי הדין בגבר, ללא התראה, ומנחיתים עליו שלוש ארבע ואפילו חמש תביעות בבת אחת. מה לגבי תביעה לישוב סכסוך? - תביעה שכזו אינה דורשת ניסוח כתבי בי-דין, ואת העבודה הקשה של משא-ומתן עושים שני ההורים בעצמם, ללא ליבוי יצרים של עורכי דין.

לא ידענו שבסיוע המשפטי עוסקים גם בהפניית נשים למקלטים. זו למעשה חדשה מסעירה. כאשר עשרות אלפי נזקקים צובאים על דלתות הסיוע ומבקשים טיפול מול הביטוח הלאומי, בדיור, הוצל"פ ובבעיות שונות, הסיוע מבזבז משאביו בשיבוץ נשים במקלטים. זוהי עבודה שנעשית ממילא בעמותות הנשים השונות, שגם הן, עד האחרונה שבהן, ממומנות היטב מתקציב המדינה. זוהי עבודה מגדרית לחלוטין שהרי כל המשובצות הן נשים, וסביר להניח שאין גבר אחד שהסיוע שיבץ אותו במקלט. למעשה לא קיים מקלט אחד לגברים, למרות שמי שמאבד את הבית, ברוב המקרים, הוא הגבר באמצעות צווי הרחקה משטרתיים. כך למעשה הוכחה הטענה שהסיוע המשפטי נהפך סניף של נעמת, ויצ"ו ושדולת הנשים, כאשר התקציב שאמור לשרת את כלל הציבור מתועדף לטובת נשים גרושות וחד-הוריות, בחריגה מסמכות, ובניגוד לכללי מנהל תקין. אנו סבורים שכל עוד אין מקלטים לגברים, אסור לרשות ציבורית המתוקצבת ע"י המדינה לעסוק בעבודה מגדרית, לא-משפטית כגון "הפניות למקלטים". אין בחוק הסיוע המשפטי או בתקנות כל הסמכה לעסוק בעבודה שאיננה שירות משפטי, וברור שהפניות למקלטים אינם בגדר "שירות משפטי".

נראה לנו גם שיש לבדוק ולהתריע בפני רשמות בית המשפט למשפחה, המאשרות בקשות לפטור מאגרה מטעם נשים על בסיס תעודת הזכאות לייצוג מהסיוע המשפטי, באותו יום בו הבקשה לפטור מאגרה מוגשת, כי בתעודה כתוב שהזכאית היא האישה, אבל למעשה הכנסותיה לא נבדקו, וכיכול רק הכנסות הקטין נבדקו. באותה מידה עורך דין המגיש בשם מרשתו בקשה לפטור של מרשתו מאגרה, כאשר היא לא באמת עברה את מבחן הזכאות, ומי שכיכול עבר את מבחן הזכאות הם רק הקטינים, הוא בעצם מערים על בית המשפט, ומכשיל אותו, כאשר אותו עו"ד מטעה את בית המשפט לחשוב שהלקוחה אכן זכאית, ולא כך הוא. בדיקה מקפת של כשל זה עשויה להניב למדינת ישראל החזרי שכר טירחה נכבדים בגין אגרות שלא שולמו. מנגד, רשמות בית המשפט למשפחה, למשל, הרשמת תמר סנונית פורר, בוגרת שדולת הנשים, כאשר היא קיבלה בקשה לפטור מאגרה מטעם גבר, היא עיכבה את התיק בלפחות 20 יום, וציוותה על הגבר לשלוח לאישה בדואר רשום את הבקשה לפטור לאישה וגם לפרקליטות לצורך תגובה. הפרקליטות נוהגת להשיב במכתב סטנדרטי כי "מטבע הדברים אין למדינת ישראל מידע בדבר היכולת הכלכלית של המבקש מעבר למפורט בבקשה. כבר נפסק כי לא בכל מקרה יש צורך להזמין את המדינה להביע עמדתה בסוגיית האגרה, בשל העומס המוטל על גורמי המדינה והסרבול בהזמנתה". כך שלמעשה מדובר בבזבוז זמן והטרדת הפרקליטות פעם אחר פעם. אולם רשמת המשפחה לא תוותר על ההזדמנות לתקוע טריז בתביעתו של הגבר ולגרום לעיכובה. האישה, לעומת זאת, מקבלת הזדמנות להכשיל את הבעל בבקשתו לפטור מאגרה, ולטעון את האווירה בטונים שליליים מראש, עוד לפני שנפתחה התביעה באוסף הכפשות נגד הגבר בדרך העקלקלה של הגשת תשובה לבקשה לפטור מאגרה.

לא נאריך דברים בדבר סיכויי תביעה שמגישה אישה בבית המשפט למשפחה בישראל. המצב הוא שלא משנה מה תובעת האישה, בית המשפט בישראל תמיד יקשיב לאישה, ותמיד יפסוק לטובתה. הלשכה לסיוע אינה בוחנת סיכויי תביעה לאור החוק המשפטי היבש, אלא היא עושה זאת לאור המציאות המשפטית היבשה שכל מה שאישה מבקשת, הוא תביעה ברת סיכוי. כיצד יסבירו נשות הסיוע תביעה למזונות עבור קטין אחד על סך של 6,000 שקלים, כאשר תלושי השכר של הגבר מראים 5,000 שקלים? מדוע לא הגבילו את הסיכויים מראש למשהו שבין 1,200 שקלים ל 1,700 שקלים. דוגמה אחרת, כיצד יסבירו נשות הסיוע מתן הגנה משפטית לאישה מפני תביעה להסדרי ראייה על-מנת שהיא תוכל להתנגד להם? האם הגבר לא זכאי להסדרי ראייה? ידוע שעורכי הדין מטעם הסיוע המשפטי מנפחים תביעות מעבר לכל פרופורציה, מגזימים פי 4 או 5 בתביעות המזונות, ממציאים צרכים כספיים שלא היו, מפברקים תלונות ואיומים שלא היו, אינם מצרפים תלושי משכורת, ומסתמכים באופן כמעט עיוור על הצהרות בעל פה של האישה. לעומת זאת, גבר שרושש והתמוטט המבקש סיוע, נתקל בין השאר בסירוב לסיוע, גם בטענה שאין לגבר סיכוי משפטי. לנשים זה לא קורה.

בהמשך הכתבה אנו למדים ש"במגזרים מסוימים אין זה פשוט לנקוט בדרך של צו הרחקה, צו הגנה וכו', שנזקם עשוי לעלות על תועלתם". כאן נאמר לנו מפורשות שהלשכה מפלה בין מגזרים. דין אחד לגברי ה"מגזרים" (ערבים) ודין אחר ליהודים. כלומר, מספרי האלימות בקרב ערביות נמוכים באופן מלאכותי, כי הלשכה לסיוע משפטי איננה נוקטת בצווי הרחקה וצווי הגנה, אבל אם הגבר יהודי מוציאים נגדו כל צו אפשרי תחת השמש. הכותבת אולי שכחה שבשיעורי אזרחות מלמדים שדין אחד לכולם, וגם הפליה מגזרית היא הפליה פסולה. שוכחת הכותבת גם את הנתונים. רוב מקרי האלימות הם דווקא במגזר, ששם עדיין לא נפטרו מפרקטיקות "רצח על כבוד המשפחה". לפחות שני שליש מרציחות נשים ע"י בני זוגם הם על-רקע כבוד המשפחה. השאר הם ברובם ע"י עולים חדשים על-רקע אי הסתגלות למדינת ישראל, או רקע תרבותי זר. אז למדנו שאם אתה גבר יהודי, הסיוע המשפטי ירדוף אחריך עד חורמה, ויפעיל נגדך כל צו אפשרי, ואם אתה מהמגזר, הסיוע המשפטי ירחם עליך.

לגבי "בדיקת הזכאות הכלכלית" של הפונים לקבלת שירותים משפטיים מהסיוע, טוענת שוורץ-אמיגה כי "יש לנו מבחנים חד-משמעיים... לכאורה על-פי החוק אין לנו שיקול דעת... (אבל) אנו מנסים להפעיל שיקול דעת, במסגרת הדין ולסייע לפונים". בפועל, המבחנים אינם חד-משמעיים, והיישום בפועל הוא מפלה ואפילו זדוני. כאשר אישה מגיע לסיוע ומתלוננת על חשש לאלימות, בנו לה מסלול וי.איי.פי., שאיננו כתוב בחוק המסמיך, ומוותרים לה על הגשת מסמכי הזכאות, שכן היא יוצאת באותו יום עם כתב מינוי לעו"ד. ישנם עוד תרגילים לטובת נשים. אישה יכולה להציג תלושי משכורת פיקטיביים. גם כאשר התלוש נראה פיקטיבי על פניו, למשל תלוש על סך 7,400 שקלים מתוכם 3,000 שקלים הם משכורת "נטו", ו 4,400 שקלים הם בגין גילום רכב מסוג "אקזקיוטיב", (ולאותה אישה אין בכלל רכב וגם לא רישיון נהיגה), אותה אישה תתקבל בברכה בשערי הסיוע המשפטי, וימונה לה עו"ד. היה והשקרים יחשפו בבית המשפט, כל שהאישה נדרשת לעשות הוא להצהיר על עבודה "בשחור". ידוע על אישה שטענה שהיא עושה ספונז'ה אצל בני משפחתה, ומקבלת מזומן. לא היה לה בדל של ראייה תומכת. מחישוב שעות העבודה עליה "הצהירה" היה ברור שהיא חורגת מתנאי הזכאות. בכל זאת הסיוע המשפטי המשיך להעניק שירותים משפטיים בחינם. כך בעצם גילינו שלנשים מאוד קל לעקוף את דרישות הוכחת הזכאות, שהרי הלשכה מאפשרת להן להצהיר בעל פה על "הכנסותיהן". כך למשל, גברת מסוימת הגישה לבית המשפט למשפחה תדפיסי עו"ש מבנק ובהם הפקדות של אלפי שקלים בחודש, ולפעמים גם 15,000 שקלים במזומן בחודש, ועדיין נשות הסיוע התעקשו שהיא "חיה מהיד לפה" ועדיין זכאית לסיוע בחינם. במקרה אחר, הגישו עוה"ד מטעם הלשכה לסיוע תביעה למזונות, שגם בה הצהירה האישה שהיא חיה מהיד לפה, ומשכורתה מתחת לשכר מינימום. כנספח לאותה תביעה הוגש עמוד בודד של עסקות חודשיות בישראכרד. עיון חטוף באותו תדפיס גילה שאותה אישה הוציאה בחודש אחד 2,200 שקלים על תוספות שיער, 800 שקלים על קרמים לחיזוק תוספות השיער, רבע מעסקה מפוצלת לארבע בעבור תוספות שיער שנרכשו בחודש שעבר, משקפיים ב-1,300 שקלים, ספא ב 450 שקלים, ופריטי אופנה ב 1,000 שקלים, כאשר הצהירה על משכורת של 3,000 שקלים ושכר דירה של 3,500 שקלים. גם כאן, הסיוע המשפטי לא מצא כל דופי במתן שירותים משפטיים לאישה כזו.

לגבי טיפול בעורכי הדין, אומרת הגברת: "אני מודה שאין אצלנו לעת עתה, מנגנון מסודר לעיבוד התהליכים האלה", והכוונה ליחסי עו"ד-לקוח "כאשר יחסיהם מזמן עברו את גבולות יחסי עו"ד-לקוח". דוח מבקר המדינה בנוגע לאגף לסיוע משפטי מצא כשלים רבים, ששוורץ-אמיגה מתעלמת מהם. רוב הכשלים שהעלתה הבדיקה נוגעים לסדרי העסקתם של עורכי דין העובדים עם לשכות הסיוע, באמצעות חוזי העסקה קבלניים. כשלים נוספים נמצאו בנוגע ליעילות ולשיפור השירות שניתן לציבור הפונים. נכון ליוני 2010 העסיקו לשכות הסיוע 1,170 עורכי דין חיצוניים. אלא שאגף הסיוע לא קבע נהלים לאיתור עורכי דין וקריטריונים לבחירתם, ולא פרסם פומבית מידע רלוונטי לעורכי דין המעוניינים להיכלל במאגר שהוא מנהל. בנוסף, פניותיהם של עורכי דין להיכלל במאגר זה לא זכו להתייחסות בתוך פרק זמן סביר, ולעתים כלל לא זכו להתייחסות. אגף הסיוע לא הגדיר נוהל לרישום עורכי דין במאגר ולהוצאתם מהמאגר של עורכי דין שאינם מתאימים למתן השירות. בנוסף נקבע כי אגף הסיוע לא קבע מדדי הערכה לבחינת תפקודם של עורכי הדין, וכתוצאה מכך פיקוח האגף על עבודתם של עורכי הדין החיצוניים בלשכות הסיוע לקה בחסר. בנוגע לשכרם של עורכי הדין החיצוניים העובדים עם אגף הסיוע, מצא המבקר כי קיימים פערים ניכרים בין שכר הטרחה שמקבלים עורכי דין אלה, לבין שכר הטרחה המשולם עבור אותו שירות לעורכי דין בפרקליטות המדינה ובסנגוריה הציבורית. לכן, קורא המבקר למשרד המשפטים לבחון את השכר המשולם לעורכי הדין החיצוניים. בעניין אחר קובע הדוח כי ניהול הפניות המתקבלות באגף הסיוע אינו נעשה באופן מיטבי, וכתוצאה מכך לא נעשה מספיק לקיצור משך הטיפול בפניות. זאת, לפי הדוח, משום שהאגף אינו יכול להפיק מהמערכות הממוחשבות שלו את המידע הניהולי הנחוץ כדי לבדוק את השלבים השונים של תהליך הטיפול בפונים, לפלחם לפי גורמי הטיפול ולנתח את הסיבות לעיכובים. עוד קובע הדוח כי טיב השירות המסופק לפונים ללשכות באמצעות מענה טלפוני לוקה בחסר. ביקורת נוספת שמובאת בדוח נוגעת להנגשת השירות לציבור הנזקקים. יצוין שהסיוע המשפטי איננו מפרסם דוח פעילות שנתי, כך שכל הנתונים על מעשיו, כמות הכסף שנשפך, ומחקר על האימפקט של חוסר תקרה לתשלומים לעורכי הדין גורם להנצחת סכסוכים, הגשת בקשות מטרידות בפטור מאגרה, ועומס על בתי המשפט.

קומבינה אחרת בלשכה לסיוע משפטי לעקוף את דרישות הזכאות, היא "מבחן הכנסות הקטין" שעל פיו טוענת הלשכה לסיוע משפטי כי הקטין הוא בעצם זה שמבקש את השירות, הן למשמורת והן למזונות. כאשר הגבר מתלונן שהאישה הציגה מסמכים המעידים על העדר זכאות, עונים לו שבעצם הזכאים הם הקטינים, ולקטינים אין גרוש, כך שזה לא משנה מהי זכאות האישה. כאשר שואלים את הסיוע האם הרציונאל עובד גם באופן הפוך, ומכאן שמגיע גם לגבר מינוי חינם בשל העובדה שלילדיו אין הכנסות משל עצמם, והוא מבקש להתגונן מתביעת המשמורת שהונחתה עליו בתביעה צולבת להסדרי ראייה או משמורת, הרי אז פשוט לא עונים לו. ראו למשל מכתב שקיבל אבא מהלשכה לסיוע בתל אביב בתלונה על מתן סיוע לאישה שעל פניו אינה זכאית: "מבדיקה שנערכה, נמצא שילדך הקטין, שהינו מבקש הסיוע בתביעות המשמורת והמזונות עומד במבחן [העדר הכנסה] באשר אין לו הכנסות ואין לו רכוש". כאן נשאלת השאלה, איזו בדיקה נערכה? הביאו את הילד בן הארבע ושאלו אותו איפה הרכוש שלו? ביקשו מהילד להביא תלושי משכורת? ואם הילד מככב בפרסומת למטרנה, למי הולך הכסף? על-פי חוק הסיוע המשפטי, על המבקש להגיש בקשה בכתב. האם אותו קטין בן ארבע הגיש בקשה בכתב? ואם התשובה היא שהאמא הגישה בקשה בשם הילד למשמורת בלעדית אצל האם, הרי שלא ניתן לבצע פעולה משפטית שכזו, (רשימת הקטין כמבקש שירותים משפטיים נגד אביו, אפוטרופוסו), בהעדר הסכמה מהאב, כי הרי כל עוד לא נקבע אחרת, שני ההורים הם האפוטרופסים, ונדרשת הסכמה משותפת. זו ממש עילה לבג"ץ. לאחר שבחנו את הטענה שהקטינים הם מבקשי הסיוע לשירותים משפטיים של משמורת בחסות האם, ניבחן את הטענה שאותם קטינים מבקשים שירותים משפטיים לקבלת מזונות שישולמו לאם. כאן הצביעות וההתחכמות מטפסת שבע מדרגות כלפי מעלה. על-פי "מבחן הכנסות הקטין", גם עופרה שטראוס וזהבית כהן יהיו זכאיות לסיוע משפטי, אם לקטינים שלהם אין הכנסה או רכוש עצמאיים. כמובן שאין לפרשנות מתחכמת זו כל אחיזה בחוק או בתקנות. בשלב זה שעוד לא נפתחו הליכי הגירושין, ושני ההורים הם אפוטרופוסים מלאים, כיצד קובעת הלשכה לסיוע משפטי מראש שהקטין רוצה שדווקא האימא תקבל מזונות? אולי הקטין רוצה להיות אצל האבא ושהאימא תשלם לאבא מזונות? מי קבע או מי יכול לנבא שהמשמורת תישאר דווקא אצל האימא בתום המאבק עם פקידות הסעד של השר משה כחלון? אותו ילד שבשמו מתיימרת הלשכה לסיוע משפטי לתבוע משמורת בלעדית לאם, בגלל שכך האם מבקשת, הוא גם בנו של האב, שגם הוא זכאי לדרוש משמורת בלעדית באותה מידה. מדוע, אם כן, הלשכה מחליטה שדווקא האם זכאית למשמורת? יצוין שעורכי הדין שהלשכה לסיוע מפעילה, מונחים להתנגד לכל קשר עם האב. כאשר עוה"ד של הסיוע תובעים משמורת בלעדית לאם, הם במקביל מסרבים לכל קשר בין האב והילדים, ויש לכך תיעוד. וכך למשל, מממנת הלשכה לסיוע עורכת דין לאישה על-מנת להגן עליה מתביעה להסדרי ראייה, כי אותה אישה החליטה שמסיבות "אידיאולוגיות", לילד אין צורך בשום קשר עם אביו. בתיק הספציפי, הוציאה הלשכה לסיוע משפטי כבר עשרות אלפי שקלים למניעת הקשר ההורי, בתיק שאין בו אפילו טענת אלמ"ב אחת, וההצלחה נמדדת כמובן בכמות הכסף שנשפך: הילד התייתם מאביו כבר שנתיים וחצי, ולא נראה שלמישהו בסיוע המשפטי איכפת שכספי מדינה מממנים ניתוקים של ילדים מאבותיהם. לעומת זאת, כאשר הגבר מבקש שירותים משפטיים, לוקחים ממנו את הטפסים ולא עושים איתם שום דבר. הגבר מחכה עד שהוא ניגש שוב פעם לסיוע. נותנים לו לחכות. אחר כך הוא מקבל מכתב, ומבקשים ממנו לשלוח שוב פעם את תלושי המשכורת. הגבר מחכה. הוא ניגש לשאול שוב פעם מה קורה או שולח מכתב. אז עונים שעוד פעם חסר תלוש מסוים, ושחסרים תלושים חדשים מאז מועד הבקשה. הוא שוב פעם מחכה. ככה בשיטת עינויים סינית, נשות הסיוע מסלקות זכאים ממין זכר, כדי שיוכלו להתמקד במטרת עשייתן המרכזית: סיוע לנשים להתגרש ולרוקן את הגבר מנכסיו.

עוד שיטה להריסת הגבר והשמדתו הכלכלית, אשר שוורץ-אמיגה מספרת לנו היא פתיחת תביעות נזיקין: "אציין שאנו לא עושים די שימוש בתביעות נזיקין". מדבריה ברור שנשות הסיוע המשפטי עסוקות באופן אובססיבי בפיתוח עוד ועוד דרכים להכות בגבר המתגרש, כדי שיתמוטט כמה שיותר מהר. מכאן נובע הרעיון של פיתוח תביעות נזיקין. משתמע מדברי שוורץ-אמיגה, שיש בכוונת הלשכה לסיוע להגיש יותר ויותר תביעות לשון הרע, הפרת הפרטיות, פיצויים בגין אלימות, נגישה או פיצויים בגין בגידה. למעט האחרון, אלה תביעות המקובלות בין אנשים זרים לחלוטין. הרי גבר ואישה החיים ביחד מייצרים יום-יום חיכוכים שגרתיים, שהם חלק בלתי נמנע מהעובדה ששני אנשים ויתרו על עצמאותם והחליטו לקשור גורלם זה בזה. אילו בני זוג היו תובעים זה את זה על כל קללה, עלבון, או העלאת תמונות לפייסבוק או פיקסה, היו יכולים לאסוף מאות אלפי שקלים כפיצויים נזיקיים זה מזה, כאשר כל קללה יכולה להיות שווה 50,000 שקלים פיצויים סטטוטוריים לאירוע. זו הסיבה שבמשפט המקובל (הדין האנגלי) היה חל איסור תביעות נזיקיות מסוגים אלה, בין בני זוג. גם כך, ברוב מקרי הנזיקין נדרשת הוכחת יסוד נפשי (זדון), ומכאן שהגברת השימוש בתביעות נזיקין, כפי שהסיוע המשפטי מתכוון לעשות, פירושה חדירה אינטנסיבית לחיי בני הזוג, הלך רוחם, ופישפוש בשאלות של זדון, מה שימנע פירוק חבילת הנישואין באורח אנושי, יגביר את ליבוי היצרים, ויגביר את פרנסת עורכי הדין.

לגבי הפעלת ה"כוח המשפטי", טוענת שוורץ-אמיגה "אנו תמיד שומרים על כבודו של אדם", וזה פשוט לא נכון. אילו הייתה רואה את התנסחויות עורכי הדין שהיא ממנה בשם נשים למען המטרה המקודשת של ניתוק אבות מילדיהם, הייתה הגברת בולעת לשונה. מדובר בהתבטאויות חסרות רסן, לכלוך וטינופת מגעילים ודוחים ביותר שמטרתם להשמיץ את האבא בכל דרך, בכל מחיר וללא כל אחיזה במציאות. עורכי דין מסוימים במינוי מהסיוע המשפטי מתבטאים ומתנסחים כמו כל ערס ופרחה מצויים. אילו נשות הסיוע המשפטי היו אכן שומרות על כבוד האדם, היו מוצבים בקרות ורסנים נגד התקפות משפטיות ומילוליות של הצד שכנגד, לרבות הצבת גבולות לתביעה על מה שמגיע, ולא על מה שאפשר לתבוע. נשות הסיוע המשפטי לא השכילו להציב גבולות לעורכי הדין הממונים. אלה אינם מתביישים להכפיש, לשקר, לפברק, ולכלך. נשאיר את הלכלוכים בצד, לצורך מאמר זה, אבל נביא פנינה אחת: "הנתבע [לא החזיר הלוואה של 500 שקלים] באי השבת ההלוואה נוהג כבריון ומחליש את הנתבעת מבחינה כלכלית... התובעת זקוקה נואשות לכל סכום כסף השייך לה", וזאת כאשר אותה תובעת הודתה בפני פקידת הסעד שהיא מנהלת בית זונות, וידוע שכל משמרת מניבה אלפי שקלים במזומן, והיא אף הודתה בכך בפני פקידת הסעד. בהקשרים אלה טוענת שוורץ-אמיגה גם כי "תמיד חובת המסירות והנאמנות ללקוח היא זו העומדת לנגד עיינו", "אנו מחוייבים לייצג כל אדם ככל שהוא עומד בתנאים לקבלת סיוע", וגם "אין לנו אג'נדה, אסור לנו כעובדי מדינה... לפעול ביתר שאת לקדם נושא זה או אחר". אלה הצהרות סתמיות, מן הפה ולחוץ, כאשר בפועל אנו רואים שהלשכה לסיוע משפטי נהפכה עוד תחנה להשלטת הנארטיב הפמיניסטי הרדיקלי/ספרטיסטי/הדוניסטי (או בעברית פמיניזם צבוע), לפיו כל הנשים הם קורבנות ההגמוניה הגברית, ויש להיזעק למלחמת הנשים חסרות הישע בגברים ה"מדכאים" ו"עושקים" אותן. אין שחר לטענות של שוורץ-אמיגה. הסיוע המשפטי איננו מסור ונאמן אך ורק ללקוחותיו. הסיוע המשפטי מקדם אג'נדות חברתיות פמיניסטיות ועוסק בעידוד גירושין ופירוק משפחות. הסיוע איננו מייצג כל אדם העומד בתנאי הזכאות. נשים מקבלות "דילוג" על שלבי הזכאות, בעוד גברים נידחים ב"לך ושוב", "הטפסים לא התקבלו", "נכתוב לך" או שפשוט לא עונים להם. ראינו גם שהסיוע המשפטי כן פועל ביתר זאת לקידום נושאם הקשורים להעדפת נשים בבתי המשפט למשפחה. כך למשל באותו גיליון כתב עת בו מפרסמת אמיגה שוורץ, כתב עמיתה מהלשכה לסיוע בחיפה, אמנון גבעוני, מאמר שטנה אנטי גברי, בו הוא מתעקש להנציח את חזקת הגיל הרך, חזקה שהיא על פניה פיקציה משפטית מפלה ולא שוויונית. כך ראינו שמאחורי הסיסמאות והקלישאות עומדת צביעות, אטימות ורשע לב.

תכסיסנות הסיוע המשפטי לטובת נשים נחשפה לראשונה במאמרה של עו"ד קארן שוורץ-אמיגה, סגנית הממונה על האגף לסיוע משפטי וראש הלשכה לסיוע משפטי (בפועל) למחוזות תל אביב והמרכז, משרד המשפטים. במאמרה "כל המציל נפש אחת: הייצוג על-ידי האגף לסיוע משפטי במקרי אלימות במשפחה ובהליכים נלווים – היבטים פרקטים" מציירת לנו הגברת תמונה ורודה כאילו הסיוע המשפטי עושה עבודת קודש למען אוכלוסיות מוחלשות בארץ. למעשה מדובר בסניף של ויצ"ו, נעמת ושדולת הנשים, תחת קורת גג אחת, שנועד לרסק כלכלית ונפשית 13,000 גברים מתגרשים כל שנה, ולפחות כ-400 גברים קורבנות גניבת זרע. על-מנת לרצות את המממן הראשי - משרד המשפטים, מידי פעם, ובלית ברירה, מסכימים בסיוע לייצג גבר, וגם זאת לאחר מסכת עינויים, תירוצים וסחבת, והרבה פעמים אחרי שהסיוע המשפטי גרם להתרוששות הגבר. מאמר מסוג האדרה עצמית, הרעפת מחמאות עצמיות וארגוניות, מתאים לעלון הקומסומולים ברוסיה הסובייטית. הרושם שנוצר מהמאמר הוא כי את מירצן של נשות הסיוע המשפטי, הן משקיעות בשיסוי נשים להעליל על בעליהן, לרוקנם מנכסיהם ולנתקם מילדיהם. ממש צייד קרקפות. בימים אלה, ימי רביזיה, שינוי וחרטה פומבית מצד כל השותפים לחזירות הכלכלית, ולקידום אג'נדות דורסניות (פמיניזם רדיקלי-צבוע, למשל), מן הראוי שהגב' שוורץ-אמיגה הייתה מתוודה על חטאי הסיוע המשפטי, וקוראת לחברותיה בסיוע המשפטי להודות על האמת, ולהתחרט. האמת היא שבסיוע המשפטי כל אישה, וכל שקר נשי מתקבל בברכה ובזרועות פתוחות. לפחות בהנרייטה סולד 4, ת"א פרוס מרבד קסמים המוביל נשים ישירות לטיפול וי.AP חינם אין כסף.

לגבי "איתור הפתרון ההולם", אומרת אמיגה שוורץ, "לעיתים הרצון להשיג תקדים חשוב שישפיע מכאן ואילך אינו תואם את שיקולי טובת הפונה הספציפי, וזו דילמה לא פשוטה". כלומר, אנו למדים שהסיוע המשפטי עסוק באופן אקטיבי בעיצוב הפסיקה כפי שנראה לגברות המנהלות אותו, והן למעשה חורגות מגדר הסמכתן. למעשה, הן פועלות לשנות את החוק הקיים באמצעות דחיפת תיקים מיוחדים שייצרו תקדימים. במילים אחרות, החוק המצוי איננו מספיק טוב בעיניהן, פועלות כדי להסיט את החקיקה באמצעות יצירת תקדימים. למותר לציין שיש להניח שכל התקדימים הם לטובת נשים, לרעת גברים ועל חשבון גברים, (כי רוב הלקוחות הן נשים, הואיל ודלתות הסיוע נעולות בפני גברים הלכה למעשה) ולמרות כל זאת, אין לגברת בעיה להודות שהדבר אסור עליהן, מעצם היותם זרוע של המדינה, ועל כן אסור להן לגלות משוא פנים לטובת אוכלוסיה אחת או אחרת. הכותבת פשוט שוכחת ששינוי החוק מסור לכנסת, ולא לנשות הסיוע המשפטי באמצעות "דחיפת תקדימים". כך למדנו שבעצם הלשכה לסיוע, המאוישת ברובה ע"י נשים, ומשרתת ברובה נשים, מקדמת בדרכה היא את האג'נדה של הריסוק הכלכלי והנפשי של גברים גרושים בישראל באמצעות "תיקים תקדימיים". למותר לציין ש"תיק תקדימי", אין בו סיכויים משפטיים טובים, לאור הדין הקיים, ולכן, זו ממש חריגה מהסמכויות המקוריות שהוקנו ללשכת הסיוע. קראנו גם את נוסח חוק הסיוע המשפטי והתקנות. לא מצאנו שם בדל של ראייה להסמכת הסיוע המשפטי לפעול לקידום אג'נדה כזו או אחרת, לטובת מין כזה או מין אחר, או לייצר תקדימים כאלה או אחרים, כאשר הסיוע המשפטי הוא זרוע של המדינה, ואין לסיוע המשפטי הנחיות מהשר האחראי לחוק, מהי האג'נדה הראויה לכלל אזרחי המדינה, להבדיל מהאג'נדה האישית של עובדי הסיוע המשפטי או פרופיל לקוחותיו.

מאמרה של שוורץ-אמיגה מעיד על הסתאבותו של מנגנון שהחל כנראה מתוך כוונות טובות, אבל השתלטו עליו נשים עם אג'נדה מגדרית. בכספי המדינה משתמש אורגן של המדינה כדי ללבות יצרים, לעודד גירושין, להתסיס, לקדם אג'נדות, לנהוג בהפליה על בסיס מין, ולרסק בכל דרך אפשרית את יכולתם של גברים גרושים ופרודים, ואבות לילדים להתקיים כלכלית, ולשמור על קשר עם ילדיהם. לא פלא שכ-200-150 אבות גרושים מתאבדים. האבסורד הוא שבדרך נופלים גם חללים שהם נשים: הסבתא מצד האבא מנותקת שנים מנכדיה, ולפחות במשך השנים שלוקח להמתין לתסקיר ולמרכז קשר, ועד היציאה ממרכז קשר. אותה סבתא גם יכולה להיות קורבן של לחץ עקיף כאשר היא תביעה, הממומנת ע"י המדינה, בגין "הברחת נכסים" של הבן שלה, ללא בדל של ראייה, רק כדי להפעיל לחץ על הגבר להתקפל מהר. אנו מציעים לנשות הסיוע המשפטי להפסיק את ההפליה המגדרית, להפסיק את ההפליה בין גברי המגזר והגברים היהודים, לחדול לחלוטין מעיסוק בנושאים לא משפטיים שאינם בגדר ההסמכה על-פי חוק ל"מתן שירותים משפטיים". כמו-כן, לקיים מייד סקר, להציג בקרה על איכות עבודתם של עורכי הדין, ולהנהיג תקרה מקסימלית לתשלומים. והכי חשוב, לבטל מיידית את הפרשנות המעוותת לחוק, לפיה הקטינים הם מבקשי הסיוע, כאשר עובדתית ומשפטית זה פשוט לא נכון.

אמנם יש בסיוע המשפטי גברים המיוצגים, אולם בדרך כלל הסיוע ניתן בגלל שהסיוע המשפטי בעצמו דרדר את הגבר לעוני ודלפונות, וגם אז "מוציאים לו את המיץ", לפני שנותנים סיוע. לעומת זאת, הגב' שוורץ-אמיגה מספרת ש"כאשר מדובר בחשש לאלימות במשפחה, אנו מדלגים על שרשרת השלבים הראשונים, והפונה, (ברוב המקרים אישה) נכנסת לראיון מיידי, ובמידת הצורך מקבלת בו במקום כתב מינוי לעורך דין". כלומר, אישה צריכה בסך הכול להיכנס לסיוע המשפטי ולהגיד את מילות הקסם "אני חוששת", והופה, יש מינוי, יש עורך דין והחיים יפים. אותנו מקומם הסטנדרט של "חשש לאלימות". מה זה אומר "חשש"? איפה ההוכחות, הראיות, ואיך קורה שלכל אישה גרושה יש "חשש לאלימות"? התשובה ברורה: "חשש" פירושו ייצוג בחינם. כיצד קורה שכל אישה שמתגרשת פתאום יש לה חשש לאלימות? לפעמים החשש נוצר לאחר למעלה מעשר שנות נישואין ללא אף תלונה במשטרה, וגם אז ניתן סיוע. כיצד העובדה שיום לפני שהאישה החליטה להתגרש לא היו מקרי אלימות מדווחים, מתועדים או רשומים במקום כלשהו, ולפתע כל מתגרשת חוששת שמחר רוצחים אותה, מבלי שהיה חשש קודם? בהקשר זה יצוין שיש לפחות כ-400 גברים קורבנות גניבת זרע כל שנה בישראל. גם גברים אלה חוטפים תלונות על אלימות במשפחה, למרות שמדובר בגברים שמעולם לא חיו עם האישה, לא גילו בה עניין כלשהו, פרט ליחסי מין, ואותה אישה היא הדבר האחרון שמעניין אותם. לפתע גם אותה גברת שגנבה זרע, שבן זוגה ליחסי המין לא גילה בה עניין לחתונה, ואז היא נכנסת ללשכה לסיוע משפטי, ממציאה סיפור על חשש לאלימות במשפחה שלא קיימת, וגם היא מקבלת יחס וי.איי.פי ושירותים בחינם, בלי כל קשר להכנסותיה.

תחת הכותרת "פרקטיקת ראיון" מספרת לנו הכותבת, בזהירות, אבל מבלי להסתיר, שבעצם בסיוע המשפטי מעודדים נשים להגיש תביעות מעמד אישי, גם אם הן בכלל לא ביקשו לעשות זאת: "למשל, פונה המגיעה לראיון בעניין חובות, ענייני הוצאה לפועל ונושים, עורך הדין ישאל אותה בראיון על מקור החובות. במקרים רבים עולה כי בן הזוג הכריח את האישה לחתום על צ'קים וכיו"ב. במקרים אלו עורך הדין יברר בזהירות את המצב, ובמקרים המתאימים אף יפתח תיק מעמד אישי". לא מצאנו בחוק הסיוע או התקנות הסמכה לשדל נשים לקבל שירותים משפטיים בנושאים שלא הייתה לגביהם פנייה בכתב מראש לקבלת שירותים משפטיים. כאשר הלשכה לסיוע משפטי מודה שאנשיה דולים מנשים הפונות לטיפול מסוים שלא בדיני אישות, (חובות, הוצל"פ או המל"ל) פרטים לצורך שידול להגשת תביעות גירושין, ואז משדלים אותן להגיש תביעות גירושין, הרי זו חריגה מסמכות, וקידום אג'נדה של עידוד מוסד הגירושין והחד-הוריות על חשבון שיקום המשפחה, מבלי שיש לכך קונסנזוס בעם. על-פי סעיף 3 לחוק הסיוע המשפטי, המבקש שירות יגיש בקשה בכתב לקבלת שירות. אם מבקשת לא הגישה בקשה ספציפית לתיק בדיני אישות, הסיוע המשפטי אינו מוסמך לשדל את הפונים להגיש בקשות לסיוע אשר יזומות ע"י הסיוע עצמו.

אם לא די בכך, מלמדת אותנו הכותבת שוורץ-אמיגה כי היא וחברותיה דוגלות בטיפולים נפשיים כפויים לגברים, שלדעתה "בתי המשפט לא עושים שימוש מספיק בסעיף 2א רבתי לחוק מניעת אלימות במשפחה", ושהיא פועלת "במקביל לניסיון להעלות את המודעות בקרב שופטים". על-פי חוק הסיוע המשפטי אין זה בכלל מתפקידן של נשות הסיוע להעלות מודעות לאפשרות לשלוח גברים ל"טיפולים נפשיים". על-פי חוק האלמ"ב, טיפולים נפשיים הם בסמכות פקידת סעד (סע' 6), ולא בסמכות הסיוע. מי שחושב שהטיפולים בהם מדובר אינם כפויים, טועה. אומנם חוק האלמ"ב, סע' 2א(2) דורש כי בית המשפט יוודא ש"המחוייב על-פי צו ההגנה מתאים לטיפול, מסכים ומבין את תנאיו ואת מהותו של הטיפול", אולם לשון החוק מעידה על סתירה פנימית. מחד, החוק נוקט במילה ה"מחוייב", ומאידך יש לוודא שהמחוייב מסכים לתנאי הטיפול וממהותו. עדיין, השופטת תמיד יכולה לאלץ הסכמה באמצעות איומים בעונשים שונים, ומניעת קשר עם הילדים, או סתם להכתיב לפרוטוקול או לכתוב בפתקית שהנתבע הסכים והבין את תנאי הטיפול ומהותו. כפי שהרוח נושבת במסדרונות הסיוע המשפטי, כאשר הם מצהירים שם שבכוונתם לשלוח יותר ויותר גברים לטיפולים נפשיים, כנראה שהם מתכוונים לכך, ועל כן יש לעצור, ובמהרה, את ציד הקרקפות והשיגעון הפושה במסדרונות הלשכה לסיוע משפטי, ולבקש מהשר יעקב נאמן לרסן את ההפליה, הבזבוז והחריגה מסמכות.