האיש, הגוש והאמונים

את הלילה האחרון שלפני השיבה לכפר-עציון, אחרי שסוף-סוף ניתנו כל האישורים, עשה פורת במסע של התנצלויות ובקשת מחילה מצעירי המפד"ל: "מנהיגי המפלגה התנגדו בתוקף להשתתפות של הצעירים בטקס העלייה על הקרקע, ואני הרגשתי שנגרם פה עוול גדול", סיפר חנן. "הצעירים עזרו לנו כל כך הרבה בשלב הנדנוד לשלטונות והמודעות בעיתונים, ועכשיו, ברגע האחרון, שמים אותם בפינה. זה מאוד כאב לי. לכן באותו לילה לקחתי אוטובוס וגם מונית, ונסעתי לדני ורמוס, המזכיר של הצעירים. הוא גר בחולון. באתי אליו הביתה לפייס אותו ומשם התקשרנו לזבולון המר, והזמנתי אותם על דעת עצמי שיבואו ליום העלייה. היה לי חשוב לא להיות כפוי טובה". מאז העלייה על הקרקע ועד אחרית ימיו לא התעייף פורת מלהסביר שכל תולדות הגלות היהודית והגאולה מכווצים בתוך סיפור הגעגועים והשיבה לכפר-עציון: "מה שחשנו אנחנו, קומץ של בחורים במשך ‎19 שנה אל כברת ארץ אחת בדרך אפרת, בית-לחם, אם תיקח ותכפיל זאת פי עשרה - או פי מאה, או פי אלף, או פי מיליון - תקבל את ההרגשה של עם ישראל כולו לארץ ישראל כולה במשך אלפיים שנה". הרפתקת כפר-עציון הקפיאה לשנים רבות את הקריירה הלמדנית שלו. הוא תמיד למד ולימד, ציטט וצוטט, אבל למשך כשלושים שנה התנהלו חייו שלא על-פי סדר היום התקני של בית המדרש. באחת מאיגרותיו לענת כתב: "שנתיים בלבד למדתי בישיבת מרכז הרב. התכוננתי להוסיף וללמוד לפחות כעשר שנים נוספות, אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. מלחמת ששת הימים אשר באה על כולנו בסופה ובסערה, צררה אותי בכנפיה, קטעה באחת את כל התוכניות שטוויתי, והטתה את מסלול חיי מעולם התורה לעולם ההתיישבות". פורת הוזמן להצטרף לחבורה הימנית-שמאלית מפוארת שכוננה את תנועת ארץ ישראל השלמה. אלתרמן, בני מרשק ויצחק טבנקין ישבו שם עם אורי צבי גרינברג, הרב משה לוינגר וישראל הראל. "יחסו של אלתרמן אל סגל החבורה (הדתית) הזאת, היה יחס חם של הערכה והערצה, בעיקר לאלה מהם שעסקו בפועל בהתיישבות", כתב משה שמיר בספרו על המשורר, ונקב גם בשמו של חנן פורת, צעיר החבורה. שפתו של פורת, פועלו וביטחונו הרשימו אותם. רחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא השני, העריצה אותו. הוא היה אחד משני האנשים היחידים שהיא הסכימה להשיב על פניות הטלפון שלהם בשעת מחלתה הקשה בערוב ימיה (השנייה הייתה גאולה כהן). בעיניה הם היו "ממשיכי הציונות האמיתית". גם עיניהם של העיתונאים צדו אותו. שלמה נקדימון כתב עליו ב'ידיעות אחרונות' בשלהי 67': "שליו, שקט ובוטח עמד אתמול צעיר חובש כיפה לפני כמה עשרות עיתונאים ואמר בפשטות: האדמה הזאת היא שלנו, זהו ביתנו". פריצתו אל התודעה הציבורית הייתה בזכות הטלוויזיה. כחצי שנה לפני פציעתו הקשה במלחמת יום הכיפורים, זומן מזכיר כפר-עציון עם סגן-אלוף מתן וילנאי ועם עוד 18 צעירים להשתתף ברב שיח על מצב המדינה בהנחיית מוקי צור. המצלמות אהבו את "הצעיר בעל המבט החולמני וטהור העיניים". שמועת כישוריו וסגולותיו התפשטה אל מחוץ למתחמי הציונות הדתית. רק אחרי סבסטיה הגיעו ימי השנאה. המבט החולמני הפך ל"ארשת ערמומית" בפי התקשורת, ולעיניים הטהורות הוצמד כינוי הגנאי "גלגול". דבקותו של חנן פורת במשנת הגאולה של הרב קוק תרמה רבות לתיאור המשיחי הקנטרני של גוש אמונים. אפילו מנחם בגין השתמש בה פעם כדי להקניט את המתנחלים. השניים נפגשו במקרה באמריקה כשבגין היה בדרך לקמפ-דיוויד, אבל פורת לא העלה על דעתו שראש הממשלה מתכוון לוותר שם על סיני ולא ניסה להניא אותו. הם דיברו על עלייה. פורת האמין בעלייה המונית מרוסיה, כשכל הדמוגרפים הבכירים כבר חישבו לאחור את קיצנו.

סיסמת קיץ תשכ"ז של חנן פורת, "חוזרים הביתה", לא חלה על הר הבית. דווקא בעיצומה של ההתרגשות הגדולה ביום שחרור ירושלים הוא הצטייד בתובנה שהלבבות טרם הוכשרו לגאולה שלמה. גם עמדת הרב צבי יהודה בסוגיית ההר, עמדת נטורי קרתא, עשתה את שלה. חנן פורת נחשף אליה זמן קצר אחרי המלחמה. באחד הבקרים, בסוף שיעור הלכה קצר שנהג להעביר בישיבה אחרי התפילה, פנה פורת לרב בהצעה להתחיל ללמוד את הלכות בית הבחירה. זאת הייתה התרסה מעודנת של תלמיד כלפי רבו. בערב ההודיה בישיבה דיבר הרב על ארץ ישראל, נשבע אמונים לירושלים, הודה לבורא על גאולת הכותל המערבי, אך לא הזכיר במילה אחת את הר הבית. בכל זאת, פורת האמין שעם קצת לחץ ראש הישיבה יתרכך. הוא טעה. הרב יואל בן-נון, אשר נכח באותו מעמד, סיפר לי שלתדהמת כולם הרב השיב בשלילה נחרצת. "עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם", פסק. פורת לא ויתר: "אבל רבנו, הר הבית בידינו, הגיע הזמן ללמוד הלכות בית הבחירה". גם הרב צבי יהודה לא ויתר: "חנן, עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם". אחר כך היה גם סיבוב שלישי של אותה שאלה ואותה תשובה. חנן פורת קיבל את הדין. הפורץ הגדול ליהודה ולשומרון לא עלה להר הבית, אך עלה להרבה מקומות אחרים. כבר במהלך המלחמה היה ברור לו שנפתחה הדרך חזרה לכפר-עציון, ושהוא עצמו ישתייך לחוד החנית של תנועת השיבה לשם, אבל הוא היה טירון מכדי לארגן את מבצע השיבה; לא ידע מה עושים ואיך עושים. עד שיום אחד באמצע הקיץ התייצב אצלו בנץ הנמן ממושב נחלים, ומסר לו שהרב לוינגר שלח אותו לעזור בהחייאת כפר-עציון. "יש לי טנדר ויליס בחוץ, תגיד לאיפה לנסוע", הציע בנץ. כך יצא לדרך מפעל ההתנחלויות ביו"ש, על גבי הטנדר המקרטע של בנץ והאנרגיות האדירות של חנן פורת. תלי תלים של מילים, כתבות, מחקרים וספרים נכתבו כבר על השיבה לכפר-עציון בקיץ תשכ"ז. בתוך שנים מעטות התגלעו גם חילוקי גרסאות של השתלשלות האירועים המדויקת: מה בדיוק אמר ראש הממשלה למשלחת של ילדי הכפר, ומה השיב לו חנן פורת; מי דגל בעלייה בלי הסכמה ממשלתית, ומי התנגד בתוקף. בספרה של עמיה ליבליך, שפורסם 40 שנה אחרי העלייה, מובא תיעוד של התנגשות דרמטית בין חנן פורת לבין חמש מאלמנות תש"ח בכפר. "אתה לא תיקח שוב את הילדים שלנו כדי להרוג אותם", הוכיחה אותו אחת מהן, "מספיק שאיבדנו את הבעלים". הוא שתק. "תענה להן", אושש אותו דב קנוהל, ממייסדי הכפר, ופורת ענה. "אם הבעלים היו נשארים בחיים", אמר לאלמנות, "אני בטוח שהם היו אומרים לנו לחזור". כעבור ארבעים שנה אמרה לו אחת האלמנות שעברה בינתיים את גיל התשעים, לאה שדיאל: "חנן, צדקת".

העשייה הפוליטית של חנן פורת הייתה גדולה בהרבה מזו של הרב עמיטל, וגם הכישלון. מנהיגים מגזריים מסוגו של פורת הפכו במרוצת הזמן למנהיגים כלל-לאומיים, אבל הוא מעולם לא התמנה אפילו לסגן שר. גולת הכותרת של פעילותו הפרלמנטרית הייתה ראשות ועדת החוקה. בנקודת זמן מסוימת בין סבסטיה להינתקות משהו השתבש קשות במסלול הקידום הטבעי שלו. במקום לדלג מכפר-עציון לקריית הממשלה, הוא פרש מהחיים הפוליטיים לעולם הישיבות. אני זוכר היטב את המעמד שבו טבל רגל ראשונה בשלולית הפוליטית, בארבע לפנות בוקר של חודש אלול תשל"ח, שעה קלה אחרי שהכנסת אישרה ברוב סובייטי כמעט את הסכמי קמפ-דייוויד. מכוניות הח"כים והשרים יצאו בשעטה מהבניין. קבוצת מפגיני ימין קטנה עקבה אחריהן במבט דואב מגבעת ההפגנות ממול. אחרי שהמכונית האחרונה התרחקה, והשוטרים התחילו לקפל את המחסומים, התייצב פורת על אי התנועה שבצומת הכניסה למתחם, והשמיע שם הצהרה על הקמת תנועה פוליטית חדשה, חילונית-דתית - תנועת התחיה. זו הייתה תגובתו המיידית לבגידת הליכוד בארץ ישראל. הוא אמר שם שההחלטה שנפלה זה עתה בבניין הסמוך מוכיחה שנאמני שלמות הארץ לא יכולים עוד להסתפק בפעילות חוץ פרלמנטרית. יומיים-שלושה קודם חווה פורת כישלון כואב במיוחד במאמציו לשכנע את המפד"ל, מפלגת האם והאב שלו, להצביע נגד. גדודי השוטרים הוזמנו על-ידי יוסף בורג לאבטח את ישיבת הוועד הפועל של המפלגה בבניין אוהל שם בתל אביב, והם לא נתנו לפורת להיכנס. רק אחרי שיוסק'ה שפירא הרים קול צעקה ("חנן פורת צריך לעמוד בחוץ כעני בפתח?"), ניתן לפורת אישור כניסה. "לא אני פורש מכם, כי אתם פורשים ממני", הוא עוד הספיק להגיד לזבולון המר על המדרגות. גאולה כהן ויובל נאמן, שותפיו לתנועה הפוליטית החדשה, אימצו את השם הקוקיסטי שהציע לה, אך בחרו לה מותג חילוני. הפרסומים שלה עוטרו בתצלום תש"חי של פלמ"חניק יפה תואר שכבר הלך בינתיים לעולמו, יעקב שבתאי. מעניין אם לפרסומאים של התחיה עברה פעם בראש האפשרות להשתמש בתצלום עלומים של מייסד התנועה, אחד הרווקים המבוקשים ביותר בסניפי בני-עקיבא של שנות ה-60 המוקדמות. מצד שני, אין ספק שאילו הועלתה אפשרות כזאת, היא הייתה נתקלת בתגובת חלחלה שלו. חנן פורת היה אחד המנהיגים הענוותנים שהתהלכו כאן בדור האחרון, עניו עד כדי החמצה. תנועת התחיה קיוותה למספר דו ספרתי של מנדטים במרוץ הבתולין שלה בבחירות 1981, אבל בקלפיות היא קצרה רק שלושה מנדטים. בקושי פורת עצמו נכנס לכנסת. אחרי פחות משלוש שנים הוא פרש מהתחיה והקים את אורות. "התחיה לא אזרה כוח לקרוא בשם השם", תקף בעדינות את יובל נאמן וגאולה כהן, "וחסרונה של הקריאה הזו הוא חסרון נורא במהלך הציונות". על-אף שהפרישה מהמפלגה התבטאה גם בהתפטרות אמיצה מהכנסת, צעד כמעט חסר תקדים בנוף הפוליטי הכלנתריסטי שלנו, זה היה צעד בעייתי שמשך אליו זעם ואכזבה מתוך המחנה. ציבור אוהביו לא הבין את פשר הדילוג ממפלגה שהשתבחה בשיתוף פעולה חילוני-דתי למפלגה חרד"לית. "מעשיך הם חילול השם", כך נכתב באחד המברקים שנשלחו אליו לרגל הפרישה ושהוא עצמו הראה לי במרירות מחויכת. "קשה לך לשבת הרבה זמן במקום אחד?" שאלתי אותו. פורת, כמו פורת, העניק לי תשובה אמונית: "אין זגזגים, יש רק קו רצוף של עלייה תוך התמודדות עם המציאות שבה אנו חיים". אחרי ארבע שנים הוא חזר לכנסת, אך שוב לא רווה ממנה יותר מדי נחת. מרכז המפד"ל, באחד הימים המבישים בתולדותיו, הדיח את פורת, סמלו המובהק של דור הכיפות הסרוגות, מרשימת המפלגה לכנסת בבחירות 99'. פורת רץ ברשימת 'האיחוד הלאומי', נבחר, ומיד פרש לטובת צבי הנדל. חנן פורת הוא הפוליטיקאי היחיד בישראל שוויתר פעמיים על כיסא בכנסת. "עייפתי קצת לאחר ‎13 שנים", אמר בנאום הפרידה השני. הוא הבטיח אז שההתפטרות בכנסת איננה פרישה מהחיים הציבוריים, ועמד בדיבורו. פורת המשיך ללמד, לכתוב, ליישב את הארץ ולנסות לעצור נסיגות. אפילו הגידול הסופני שהתגלה אצלו לפני כשנה וחצי לא עצר אותו. עד אמצע הקיץ האחרון המשיך ללמד תורה בכפר-עציון. קולו הנוקב התעוות, גופו החסון בגד בו, אבל רוחו נשארה הרוח הפורתית משכבר הימים. לפני כעשרה חודשים יצא לסיור שטח אחרון עם זמביש באתרי בנייה חדשים ביהודה. בבוקר עוד אמר שאינו מרגיש טוב, ושלא יוכל לבוא, אבל בצהרים בכל זאת עלה על הרכב של מזכ"ל אמנה, כדי להיפרד בצורה מסודרת ממפעל חייו. אכן, מפעל חייו. תוכנית ההתיישבות שחנן פורת הגיש לממשלת בגין ב-1977 הוגשמה במרוצת השנים מאז כמעט אחת לאחת. בלעדיה, הייתה קמה כבר מזמן מדינה פלשתינית. "מה לי התם, מה לי הכא?" אמר לידידו-תלמידו חיים פלק כשהמחלה התעצמה, מכין את עצמו ואת זולתו למעבר מהעולם הזה לעולם שכולו טוב. הוא גם הספיק להקליט באופן מסודר את זיכרונותיו בטרם התערפלה הכרתו לפני כחודש וחצי. בסוף אלול אושפז בהוספיס בהר הצופים, אך בערב ראש השנה הובא חזרה לכפר-עציון כדי לעשות בבית את ימיו האחרונים עלי אדמות, ליד רעייתו רחל ושפעת צאצאיהם. השורות האחרונות בנאומו הפרלמנטרי האחרון ב-1999 ודאי הלמו את הדברים שהיה רוצה להגיד לאלפים שבאו שלשום להיפרד ממנו. הח"כ הפורש איחל אז לכנסת ישראל "שגם בלא נוכחותי ישררו בקרבה אהבת העם, התורה והארץ, לא רק בתוקף חוק, אלא מתוך תחושה פנימית אמיתית, שלמען הבית הזה, הבית השלישי שהקמנו, כולנו שמים את כתפינו, כולנו מבקשים טוב לו. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך".

בן ארבע וחצי בלבד היה חנן פורת כשפונה מגוש עציון הנצור, מקום לידתו כמעט. הוא נולד בכפר-פינס כחנן שפיצר, ובגיל חצי שנה עברו הוריו לגוש. זיכרונותיו משם התערבבו בסיפורי המבוגרים, עד שכבר אי-אפשר היה להפריד ביניהם, אבל בשיחה עם ליבליך טען שזכור לו היטב הרגע שבו שודרה ברשת הקשר בשורת הכניעה של הגוש – "מלכה נפלה". גם מעל דוכן הכנסת הוא גולל פעם את זיכרון הרגעים הקודרים ההם: "היינו ספונים בתוך מנזר רטיסבון בירושלים, והלב פועם בחרדה לשמועות ולבשורות המרות המגיעות מגוש-עציון. וכך, שמענו שם, אנחנו כילדים קטנים והנשים שפונו אל המנזר הזה בירושלים, את הקולות האחרונים הבוקעים מתוך מכשיר הקשר, וגם לאחר מכן, את הפצפוצים של המכשיר, וידענו: דבר-מה נורא קרה. אפשר שכבר אז, כילדים קטנים, גמלה בלבנו ההחלטה, שהעלבון הזה לא יימחה עד שנשוב הביתה". הרב משה לוינגר היה הר"מ של פורת בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה. פעם הוא הטיל עליו להכין שיעור בסוגיה תלמודית, ופורת בחר בנושא של מצוות ישוב ארץ ישראל. אחרי המלחמה הגיעה העת לעבור מהלכה למעשה. בתוך חודשיים-שלושה הצליחו הרב ותלמידו להבקיע את חומות ההיסוס של השלטונות. משה דיין התנגד, לוי אשכול פקפק, אבל פורת, לוינגר והתנועה הטרייה למען ארץ ישראל השלמה כופפו אותם. זו הייתה תנועת מלקחיים משוכללת: מצד אחד נחישות דתית, ומצד השני לחץ מוסרי של חבורת נפילים חילונית מחוגי מפא"י. דווקא החילונים שבחבורה דחפו לעלות גם בלי רשות. הדתיים, חוץ מהרב לוינגר, העדיפו התיישבות ברישיון. "עברה עליי תקופה של מתיחות עצומה ורוח סוערת", סיפר לי פורת כשגביתי ממנו פעם עדות אוטוביוגרפית מסודרת, "היה צריך לדאוג לכל הפרטים הקטנים, לטלפן בלי סוף, לארגן את הציוד, לעבוד עם המוסדות, מה לא. אני לא זוכר תחושה כזאת של מתח בכל העליות שהיו לנו אחר כך. מצד שני הייתה גם השראה גדולה, תחושה שאנחנו מבצעים פה הבקעה היסטורית". הוא היה אז בן 25 בקושי, וכבר התחיל לצבור הכרויות עם שועי ארץ: ראש הממשלה, שר הביטחון, שרי המפד"ל, בכירים בסוכנות. ביטחונו העצמי, כושר הניסוח המופלא ומן הסתם גם יופיו הילכו עליהם קסם, עד שהשיג מה שרצה. לימים, אפילו שמעון פרס לא עמד בפני קסמיו. בקיץ 75' הצליח פורת להשיג ממנו את ההרשאה להקמת עפרה בעיצומו של קיץ מתוח מאוד בין המתנחלים לשלטונות. בלי מכות, בלי קללות, רק בכוח השכנוע של הצעיר הכריזמטי והרומנטיקן מכפר-עציון נפרצה הדרך לשומרון בשיחה בארבע עיניים בלשכת שר הביטחון בתל אביב.

כל ימיו היה חנן ממלכתי, מגה-ממלכתי. בעיני השמאל נתפס כמנהיג של קבוצה פורעת חוק וסדר, כפופה כביכול רק לריבונו של עולם, אך בתוך המחנה פנימה נאבק למען קבלת עול מלכות. המאבקים העיקשים ביותר שניהל נגד השלטונות לא חרגו מכללי המשחק המקובלים בהפגנות סוערות. בתקופות ימית ואוסלו התחייב להגן על ההתנחלויות כ"הגן איש על ביתו", ובאותה נשימה התחייב ש"אני, חנן פורת, אומר במלוא הכרתי: מלחמת אחים בין יהודים – לעולם לא". במשך 20 שנות חייו הראשונות מעבר לקו הירוק, עד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, נהג להתנייד בכבישים בלי נשק. רעיונות כהניסטיים לא חצו את מפתן ביתו. בכל זאת, דווקא לו ייחסו בתקשורת תמיכה בטבח שברוך גולדשטיין טבח במערת המכפלה בפורים תשנ"ד. תמימותו התנגשה באותו יום התנגשות קטלנית בזדון עיתונאי. הוא הגיע לבניין מועצת קריית-ארבע כדי לעודד את מנהיגי המקום השפופים, בירך אותם לעיני המצלמות ב"פורים שמח", ובחדשות הערב כבר הוצג כתומך נלהב בגולדשטיין. גם אנשי שמאל שהכירו אותו מקרוב נפלו בפח העלילה. בדיון במלאת שנה לרצח אמיל גרינצוויג הוא התמרמר בכנסת: "יש איזה סטריאוטיפ מקובל, שעל פיו מי שדוגל בריבונותנו על ארץ ישראל, מי שדוגל בכך שיהודה, שומרון וחבל עזה יהיו חלקים ממדינת ישראל ויהיו תחת ריבונות ישראל, הוא זה שאוכל ערבים לתיאבון לארוחת בוקר, והוא זה שאיננו נרתע מלדבר בגלוי ומלפעול בסתר לגירושה של האוכלוסיה הערבית מארץ ישראל. אין זה משנה מה תאמר ואין זה משנה כמה תדבר וכמה פעמים ייאמרו הדברים פה ומעל במות אחרות, מראש אתה חשוד בכך". תפישת עולמו על יחסי מתנחלים-מדינה גררה אותו לוויכוחים גועשים עם הרב לוינגר עוד בשחר ימיו של מפעלם המשותף. שניהם ידעו להרים קול במעמדים כאלה. בפעם ראשונה הם התנגשו כשממשלת אשכול נתנה אישור עקרוני לעלייה לכפר-עציון, אך ביקשה דחייה של יומיים. פורת הסכים, הרב לוינגר לא כל כך. אחרי דין ודברים הרב התקפל. "חשבתי שצריך לעלות בלי אישורים רק אם כלו כל הקיצין", הסביר לי פעם חנן ושיבח את הרב לוינגר על קבלת הדין. שמונה שנים אחר כך הם התנגשו על-רקע דומה גם בתחנת הרכבת של סבסטיה. "זה היה הוויכוח הקשה ביותר בתולדות גוש אמונים", נזכר חנן בראיון אתי ב-1986. "רֶב מוישה היה נגד פשרת קדומים. הוא אמר שהמתנחלים לא הגיעו לסבסטיה כדי לפתור את הבעיה הפרטית של גרעין אלון-מורה, אלא כדי לשבור את הקונצפציה שאומרת שהשומרון סגור ליהודים. בתגובה אמר פורת ש"העיקר הוא לשבור את הטאבו על ההתיישבות ולא להוריד את הממשלה על ברכיה". "זאת חולשה", כעס הרב, "אתה שובר את המאבק באמצע". בהצבעה דמוקרטית של חברי המזכירות התקבלה דעתו של פורת. בני קצובר, מנחם פליקס ואברום מינץ יישרו איתו קו, והכריעו את הכף. הרב לוינגר קיבל את הדין ויצא החוצה לרקוד עם ההמון שנשא אותו ואת פורת על כפיים. תצלומם המשותף הנציח את רגע ההבקעה של חומות השומרון בידי הציונות הדתית. הרב מחברון והקיבוצניק מכפר-עציון נחקקו בתודעה כגיבורי המעמד. כעבור תשעה חודשים, סתיו 76', הם התחככו שוב. פורת נסע לקריית-ארבע כדי לדבר על לבו של הרב לוינגר להסגיר את עצמו ליד שלטון החוק. כוחות צבא ומשטרה צרו אז על ביתו של הרב, שבו התבצר במשך ימים אחדים אחרי שהפר צו הרחקה מחברון וסירב להתייצב למשפט. שני הצדדים נערכו להתנגשות שחנן ביקש למנוע. הוא הצליח לשכנע את אלוף הפיקוד, יונה אפרת, להסיר לשעה קלה את המצור ("על אחריותי"), אבל לא כל כך הצליח לשכנע את משפחת לוינגר לפתוח לו את הדלת. היא הייתה חסומה בקרשים ובמסמרים. בסוף הוא נכנס דרך החלון. "רֶב מוישה היה בסערת נפש עצומה", שיחזר פורת את המעמד הדרמטי הוא, "אמרתי לו: 'אתה הורס את הכול. בנינו פה מפעל כל כך מתוח, כל כך רגיש, ועכשיו הוא עלול לקרוס'. גם הזכרתי לו שמעולם לא כפרנו במרות של המשטרה ובסמכותה. היא לא תוכל לוותר כשקוראים לאדם להתייצב בבית משפט והוא לא מתייצב. זה מרד". מצד שני הוא ניהל ויכוחים מרים גם עם הרב יהודה עמיטל, שאותו הזמין בעבר לעמוד בראש הישיבה באלון-שבות. כשהרב עמיטל שבר חזק שמאלה אחרי מלחמת לבנון הראשונה, פורת הכריז על מרד גלוי. יום אחד הם גם קיימו עימות פומבי לתלפיות בישיבה באלון-שבות. בכבוד רב ובתקיפות גדולה האשים פורת את הרב עמיטל ב"הרס חינוכי".