טביעת החותם המרכזית של כהן בפעילותה כמנכ"ל אייפקס ישראל הייתה הדחיפה הבלתי פוסקת שלה לרכישת תנובה, שנשלטה עד אז בעיקר בידי בעלי הרפתות, חברי מושבים וקיבוצים. רבים מאותם רפתנים חששו מהעסקה וממסירת השליטה בחברה לידי גורם חיצוני, שהוא תאגיד של בעלי הון. כהן חוזרת ומעידה על עצמה שבמשך שנה וחצי היא כיתתה את רגליה לפגישות אישיות עם כל אחד מבעלי הרפתות ברחבי הארץ שהיו לו אחוזי שליטה בתנובה, כדי לשכנע אותם להסכים לעסקה. גם העיתונות הכלכלית, מצדה, קשרה כתרים לכהן על כך. '
דה מרקר' כתב באותה עת כי "על הדרך המזהירה שבה ניהלה זהבית כהן את המערכה על תנובה עוד ילמדו בבתי ספר למנהל עסקים. היא לא ויתרה על-אף פגישה עם אחרון בעלי המניות, עברה יום-יום ממושב למושב ומקיבוץ לקיבוץ, כדי להרגיע את הרוחות הסוערות ובכל מקום ומקום זכתה מיד לאהדה ולאמון".
מומלץ להאזין ולקרוא את דברי היחצנות הללו באיפוק חשדני. נראה כי השיווק התדמיתי העצמי של זהבית היה הפעם מוגזם-משהו. חישוב פשוט מראה כי אם כך היה הדבר, כהן הייתה צריכה ללכת ליותר מרפת אחת ביום, אם אכן הייתה רוצה במשך שנה וחצי להגיע לפגישות אישיות עם כל אחד מ-620 הרפתנים שמכרו את חלקם לאייפקס; וזאת במקביל לעבודתה האינטנסיבית והשוטפת באותה עת כמנכ"ל אייפקס.
אבל גם אם 'תפסנו' הפעם את כהן מגזימה קצת, אין ספק שהיא חשפה באותו מסע ארוך של שכנוע הרפתנים עוד שתי תכונות אופי משמעותיות: עמלנות סבלנית כשל נמלה, ויכולת שכנוע בלתי נדלית.
ואחרי כל זה, כשהגיעה כהן במארס 2007 לאסיפה הכללית של תנובה שבה עמד על הפרק אישור עסקת המכירה הגדולה, השומר לא נתן לה להיכנס.
"מי את?" שאל אותה. "זהבית כהן, אבל אין לי הזמנה", היא ענתה במבוכה. רק התערבות של הממונים על האירוע אפשרה את הסדרת העניין. עד כדי כך הייתה זהבית כהן אנונימית לציבור. מהאסיפה הזאת היא כבר יצאה כנציגת הבעלים של תנובה.
לדברי גורמים בתנובה ועובדים לשעבר בה, עם השלמת רכישת תנובה בידי קרן אייפקס נדרשו מנהלים בקבוצה להציג את "תוכנית 100 הימים" שבה היה עליהם לפרט כיצד החברות יביאו רווח בפרק זמן של 100 ימים. התוכנית זכתה לכינוי "קוויק וינס" (Quick Wins).
במקביל, חברת הייעוץ 'מקינזי', שנשכרה בידי בעלי תנובה החדשים, קבעה כי לקוטג', לגבינה הצהובה ולגבינה הלבנה יש 'ביקוש קשיח' (כלומר, נאמנות עיוורת של הצרכן), ולכן תנובה יכולה להעלות את המחיר לפחות ב-15 אחוזים מבלי שהביקוש למוצרים ייפגע. בפועל תנובה העלתה את המחירים בשנים האחרונות בשיעור גבוה בהרבה. לדוגמה: מינואר 2008 ועד יוני 2011 העלתה תנובה את מחירו של גביע הקוטג' ב-39 אחוזים, העלאה שלא היה לה שום קשר למחיר חומר הגלם המרכזי – החלב. כשמחיר החלב ירד ב-8.8 אחוזים, בין ינואר 2008 לינואר 2010, מחיר הקוטג' דווקא עלה בשיעור של 29 אחוז.
ד"ר שולה פסח, הכלכלנית הראשית של תנובה, הזהירה את זהבית כהן כי העלאת מחירים קיצונית כזו עלולה "להתפוצץ לחברה בפרצוף", ואולם כהן, שהייתה להוטה להציג לראשי הקרן העולמית קפיצת רווחים משמעותית, לא שעתה לאזהרה.
העיניים הגדולות והתשוקה לרווחים מרשימים ומהירים, שמאפיינות את סגנון ניהולה של כהן, באו לביטוי גם בזרוע השנייה של אייפקס הישראלית – חברת ההשקעות פסגות. גם שם הורתה כהן להקפיץ את דמי הניהול של הלקוחות, צעד שגרר בעקבותיו איבוד לקוחות לא מעטים.
ואז הגיע איציק אלרוב עם יוזמת החרם שלו בפייסבוק ואחריו חברי אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, והשאר כבר נכתב בספר תולדות החרם האפקטיבי הראשון של ציבור הצרכנים הישראלי.