הערב הגדול של המחליפים

ככל שההתרגשות מתמתנת, וישיבת הממשלה מתארכת, מתחילות להעלות השאלות הקשות סביב רשימת האסירים. תקיף מכולם אמנון אברמוביץ', שמדבר על "מחיר חסר תקדים" ו"הסכם כניעה שלא היה כמוהו". רוני דניאל, לעומתו, כנציג מערכת הביטחון, מאשר את העסקה, ומוסיף את חלקו של הרמטכ"ל, שנתניהו שכח לציין באופן אישי בנאומו. ביום חג שכזה, מעטים מתנדבים להפר את השמחה. דני דיין, יו"ר מועצת ישע, קורא לא לשחרר רוצחים; בנצי בן שהם, שאחותו נרצחה בפיגוע, עומד מול משרד רה"מ עם שלט מחאה. אבל הקולות האלה נבלעים בחיבוקים, בריקודים ובדמעות השמחה שבאוהל המחאה ומחוצה לו, וההתרגשות זולגת גם לאולפנים המרוחקים. "כמה חיכינו לכותרת הזו", מציין בהתרגשות אך באיפוק דני קושמרו. מלבד נתניהו ומשפחת שליט, יש עוד שני כוכבים בערב הזה, ששמותיהם מוזכרים שוב ושוב. הראשון הוא יורם כהן, ראש השב"כ, שהפך בן רגע לאיש שכל התיק נופל עליו, לטוב ולרע, ולא משנה מה מספר ביבי למצלמות. השני הוא עובדיה יוסף. מסתבר שלאחרונה הוא זימן אליו את בוגי יעלון, כדי לשמוע גם קולות המתנגדים לעסקה (שליט נאור הוא הרב עובדיה שלנו), וכעת הוא מזמן גם את נועם שליט, כדי לסטור על לחיו ולאחל שגלעד גם יתחתן השנה. בהפסקת הפרסומות בערוץ 10 עולה הפרומו לסרטו של אלון בן דוד על רון ארד, שישודר במוצאי שבת בתזמון מוצלח. אחרי האזהרות הרבות, לפחות נחסך מגלעד גורלו של רון. ובימים כאלה, שבהם כבר לא ברור למה פורקו האוהלים, ומי יקבל אותנו מחר במיון חס וחלילה - יסכימו אפילו מתנגדי העסקה שזו בשורה טובה לחג.

אל האוהל מצטרפים גם האח יואל וחברתו יערה. התרגלנו לראות אותם בימים הקשים, בזמנים הסוערים, בצעקות ובפרובוקציות. ועכשיו זה נראה אחרת. מתח גדול עומד באוהל ההומה, המצלמות לא מפסיקות להבזיק על פני בני המשפחה, הפעילים לא מפסיקים ליפול על צוואריהם. ההמולה הזו וודאי לא קלה להם, גם אם כבר התרגלו אליה. לשכת ראש הממשלה משחררת מידע במתינות, אפילו בקמצנות, כמו מבקשת למשוך את הרגע המוצלח שלה ככל האפשר. לאט לאט יוצאים עוד פרטים על הדרך בה נרקמה העסקה, על ראש הממשלה שהזמין לביתו את נועם כדי לבשר לו על כך, כשאביבה וצבי על ספיקר. בימים בהם ראש הממשלה נמצא, כרגיל, על המוקד - פעם אלה התרגילים של ליברמן, פעם דוח טרכטנברג, פעם התפטרות המתמחים - לא מתכוונים בלשכה לפספס את ההזדמנות לשדר מנהיגות. "מנהיגות נבחנת ביכולת לקבל החלטות קשות", מסביר הפרשן. סליחה, זה היה ביבי בנאומו לאומה, מלמד זכות על עצמו. וביום כזה, אפילו שאול מופז מוכן לברך את "ההחלטה האמיצה" (ולהזכיר, באותה נשימה, שהוא המליץ לקבל אותה כבר מזמן). ערוצים 2 ו-10 יוצאים להפסקות פרסומות כמעט מתואמות, ואלה הרגעים של הערוץ הראשון ללכוד את הצופים. הוא עושה את זה לא רע בכלל. ראשית, שני המגישים הראשיים שלו התייצבו לעבודה כרגיל. שנית, נעים לגלות שהוא עדיין יודע לעבוד, גם אם בפן הטכני הוא מדשדש מאחור. כך, למשל, ממהרים ב"מבט" לרוץ עם רשימה מפחידה של אסירים מסוכנים שעשויים להיות משוחררים בעסקה, ומאוחר יותר לדווח על כמה שמות מפחידים שנעדרים ממנה. יואב לימור, שנראה בתחילה מוטרד מאוד - "450 רוצחים", "הגרועים באסירים", "כולנו נצטמרר" - הופך קצת יותר רגוע, אבל הערב הזה עוד טומן תהפוכות בחובו. אמיר בר שלום, באוהל, מציע כמה אבחנות מושכלות בדיעבד - הורדת הפרופיל במטה המאבק בימים האחרונים, התנצלותו של שר הביטחון בפני מצרים על הרג השוטרים. עודד שחר כבר מכין את הפאנל המיוחד של "פוליטיקה". בערוץ הראשון נבנים מרגעים כאלה.

אפשר היה לראות באולפני החדשות עד כמה הם לא היו מוכנים לזה. הם כבר התארגנו, כמו כולנו, לצאת לחופשות החג. תמר איש שלום קיבלה את השידור הדרמטי הראשון שלה. דני קושמרו תכנן מהדורה מקוצרת לפני שהוא רץ לאפטר-פארטי של יונית ועידו, וקיבל "משדר מאוד מיוחד" אל תוך הלילה. כל כתבי חברת החדשות שלקחו יום חופש לטובת החתונה קיבלו ביפרים היסטריים. צ'יקו מנשה לא הספיק להתגלח. אהוד יערי בלט בהיעדרו לאורך דקות ארוכות (כנראה החזיק את החופה). איילה חסון ביקשה שיעזבו אותה כדי שתוכל לענות לטלפונים ולהתעדכן. כתבים קיבלו אליהם את השידור בלי התרעה מוקדמת. הבלגן חגג. טוב, אפשר להבין. לא כל יום מחזירים כאן חייל הביתה. שידורי הטלוויזיה נטרפים כצפוי. בערוץ 10 היה אמור להיות משודר משחק כדורסל זניח שעובר לערוץ הספורט, שכבר משדר משחק זניח של נבחרת ישראל, שכנראה ננטש כעת גם על-ידי אחרוני צופיו (כמוני). בערוץ 2 תוכנן עוד פרק של "צבא העם", הסדרה של חיים יבין. ביום כזה, כל העם צבא, עומד מחובק וצוהל מאחורי משפחת שליט. רק בערוץ הראשון לא צריך לשנות כלום. אצלם ממילא סדר היום חדשותי - מ"הערב עם גאולה", דרך "מבט" ו"פוליטיקה" ועד "מהיום למחר", הם לא צריכים לשנות בבהילות שידורים. הם ממילא עמוק בחדשות. אני מזפזפ לראות אם הערוצים הזרים מתרגשים כמונו. לא ממש. את האמריקנים מעסיקה יותר פרשה שבכל יום אחר הייתה מעסיקה גם אותנו, והערב בקושי זוכה לאזכור - תפיסתם של שני אזרחים שנשלחו ע"י ממשלת אירן לפגוע בשגרירות ישראל בוושינגטון וביעדים נוספים. רק הצרפתים מגלים אמפתיה. זה בטח בגלל האזרחות של גלעד. ביום הזה, שאין בו הרבה מה להראות, מראים את מה שיש. ומה שיש הם בעיקר התמונות המרגשות מאוהל המחאה, שם אפשר לראות סוף סוף את אביבה שליט מחייכת. מאוחר יותר חוזר לאוהל נועם. הוא מבקש רגע לנשום אוויר, אבל העיתונאים לא מוותרים על האפשרות לשאול שאלות, גם אם התשובות עליהן ידועות מראש. נראה שרק תמר איש שלום, מרחוק, מבינה שצריך להניח לאיש, והיא מציעה לעשות כן, ולתת למשפחה קצת מנוחה. סמנו לה וי בסעיף הרגישות, ועוד וי בסעיף המחליפה של מיקי.