כאשר בקעת הירדן נפרשת לנגד עיניך, על גבעותיה המבהיקות בשיממונן - היישובים הישראלים לאורך כביש 90 נראים כנאות מדבר, והחלקות הירוקות של מושב תומר כפאטה-מורגנה. כוורותיו רוחשות הדבורים של חיים פינץ', תושב תומר, מעוררות אם כן תהייה כפולה ומכופלת. "השנה רדיתי לראשונה דבש במקום שבו איש לא האמין שאפשר לגדל דבורים", אומר פינץ' בהנאה.
בשטחי הנחלה שלו פזורים שתילי שיחים ועצים שונים שאמורים להינטע בקרוב סביב הכוורות, בשטח של פינץ' ובשטחי הגינון של המושב. פינץ', המתגורר במושב זה כבר 30 שנה, חיפש משהו חדש, שורשי, לאחר שנים של עיסוק בגידור (שבו הוא מתעסק גם היום). "הלכתי לפני שנה ללמוד קורס דבוראות במו"פ האזורי באריאל והקורס היה פשוט מאלף בעיניי. מצאתי את עצמי עם שמונה כוורות בלי שמישהו יחשוב שאפשר לגדל דבורים בקיץ בבקעה, מנסה להצליח איפה שכולם אומרים שאי-אפשר".
הדבורים חרוצות, אבל יש להן דרישות: הן זקוקות למים, לטמפרטורת כוורת קבועה של 35 מעלות, וכמובן - לפרחים. העונה הקשה לדבורים בישראל היא הקיץ דל-הפריחה, ועל אחת כמה וכמה בבקעת הירדן, ועוד בדרום הבקעה, באזור יריחו, שהוא מדברי לחלוטין. "התברר שיש פה משפחות ערביות באזור יריחו בשם 'אבו-אסל' שמגדלות פה דבורים המון שנים", אומר פינץ', "וזה היה סימן שאפשר לייצר פה דבש".
בניגוד לכל המגדלים המביאים נחילי דבורים מזן איטלקי נינוח ורגוע, פינץ' הלך אל שכניו הערבים והביא דבורים מקומיות מהזן הסורי ה'בלאדי', או מזן קרוב לו. "מה שבטוח שהן נורא רגזניות. אם אתה עומד לא נכון מול הכוורת, אתה חוזר הביתה עגלגל...", צוחק פינץ'. "אבל אני הסתדרתי איתן".
האתגר של פינץ' היה כפול. מצד אחד, הוא לא רצה לתת לדבורים סוכר בקיץ במקום הדבש והצוף שאינם; ומצד שני, המיקום המדברי לא אִפשר לכאורה אופציה טבעית. "באזור שלנו גדלים עצי שיזף מצוי, שפורחים בשיא הקיץ, וסביבם נוצר 'שטח מִרעה' לדבורים. מתברר שהדבורים שלי יכולות לא רק לשרוד את הקיץ עם דבש שלהן, אלא גם לייצר דבש בקיץ. אני החלטתי שאני אשאיר להן את הדבש שלהן כמקור מזון, והתחלקתי איתן 50-50. הכול ניסיוני ואני מקווה שיהיה בסדר".