התמהיל שנוצר כאן בחיינו הציבוריים השבוע (השמחה על שחרורו של גלעד שליט ולעומתה העתירה לבג"ץ נגד עסקת השחרור), אולי הוא בעצם כל-כך יהודי, ישראלי ומוסרי. אם תרצו רמז, יש במגילת קהלת (שיש נוהגים לקוראה בסוכות): "עת לבכות ועת לשחוק". ארבע המילים הללו, הן חלק משמונה פסוקים שמונים מצב ואירועים שונים בחיי אדם, שלכל אחד יש זמן מיוחד. כל אחד וזמנו הוא. ואולם, כל זוג מחובר ב-ו' החיבור, מה שאולי יכול ללמד אותנו שיש מקום גם לחיבורים, גם אם הם לא מובנים וקשים לעיכול. אולי אפשר באותה עת גם לבכות וגם לשחוק. אולי זה אפשרי ואולי זה אפילו הכרחי.
לעניות דעתי אפשר למצוא בפרשיית השחרור והמחיר, כמה וכמה נקודות אור, גם בשביל אלה שהסיטואציה כל-כך מקשה עליהם רגשית וגם שכלית. ראשונות לצער ולקושי הן כמובן המשפחות השכולות, שרואות את רוצחי יקיריהן חופשיים. נסו לדמיין את הרוצח המתועב עובר ליד אותו המקום שבו הוא רצח ומצטלם בפוזת ניצחון, מעבר לבעיה המוסרית והביטחונית שבשחרור הרוצחים.
נקודת האור הראשונה היא עצם יציאתו של גלעד שליט מהשבי. החזרה שלו הביתה היא קודם כל שמחה, לפני ואחרי כל החשבונות. וזה נכון לכולנו. גם לאלה שבמשך כל תקופת השבי חזרו וטענו טענות נאמנות ואמיתיות. בדרך כלל סימנו אותם כאנשי ימין, וחלק מהם גם מוכרים כיהודים שומרי שבת ומתפללים שלוש תפילות בכל יום. ודווקא האנשים הללו הקפידו במשך חמש השנים האחרונות, בכל שבת ושבת, להוסיף בתפילתם בבית הכנסת בקשה, תפילה מיוחדת להצלתו ולשחרורו של "גלעד בן אביבה" (כך הוא הנוסח היהודי המקובל בתפילות על חולים - מזכירים את שם החולה ושם אמו). ובנוסף לכך מדי פעם השתתפו אנשים מהסוג הזה בתפילות המוניות למען שחרורו.
אמר לי חבר: "לא היה מישהו שהתפללו למענו כל-כך הרבה בשנים האחרונות. לאור כל התפילות הרבות, מסתבר שכל המתפללים, למרות המחיר הנורא שהם כל-כך התנגדו לו, ברור שהתגשמות התפילות, מהווה נקודת אור חמה ומבהיקה. בסיום כל תפילה אומר שליח הציבור (בארמית): 'תתקבלנה תפילותיהם ובקשותיהם של כל בית ישראל לפני אבינו שבשמיים'. אז הנה, התפילה הזאת התקבלה. אור לנו".
נקודת האור השנייה: השחרור עצמו כמובן שמשמח כל יהודי כאן. אז הנה יש לנו אירוע משמח (!) שמאחד את כולנו. לצערנו, כבר המון זמן שדווקא סביב אירועים מצערים אנחנו מצליחים להתאחד. והנה כאן אנחנו מצליחים להיות מחוברים מכל הכיוונים כשחיוך על הפנים (גם אם נלווה לו כאב).
ועוד אור: אבל אקדים ואומר, שאת האור הזה מצאתי ממש בקצה האפל של מנהרה חשוכה מאוד. רשימת המחבלים המשתחררים הציפה על פני השטח, ולא רק למשפחות השכולות, רציחות ופיגועים אינספור. אני חושב שקשה למצוא את המילים המתאימות לתאר כל מקרה רצח בפני עצמו. הן מצד הרשעות שהתגלמה בכל אחד מהם והן מצד מה שעבר על קרובים הנרצחים. אבל יחד עם זה (והיד קצת רועדת עם הקלדת המילים הבאות), ואולי דווקא עם העמידה מול הרשימה המרוכזת הזאת של כל הרוע הזה, אפשר להכריז בקול גדול:
הטרור הזה לא הכניע ולא שבר אותנו. נכון, שכל משפחה שכזאת, עולמה חרב עליה. אבל נקודת האור שמצליחה להבליח כאן דרך כל הטרוריזם הזה היא – אנחנו מנצחים. הטרור הזה שמנסה להרוס אותנו מוראלית (כי לנצח את צה"ל באמת, גם הם יודעים שאין להם יכולת), לא הולך לו. אנחנו יותר חזקים. בוכים ומתגברים. דווקא המנה הגדושה הזאת שמונחת כעת לפתחנו בחשיפה החוזרת לכל סיפורי הזוועה, מוכיחה את זה. אולי מסכנים אנחנו שגם אור כזה יש לנו, אבל גם זה מצטרף למסכת האור.