סיפורו של פרופ' דן שכטמן, זוכה פרס הנובל בכימיה, יזכה מתישהו לסרט - אמונה של איש אחד ניצחה את מצעד המפקפקים. מדינה שלמה צהלה והתרגשה איתו השבוע - עוד זוכה פרס נובל נוסף לארון הישראלי - העשירי במספר, ארבעה מהם בכימיה, ושניים בכלכלה (כולם בעשור האחרון), וכמובן ש"י עגנון הגדול. על פרס נובל לשלום כמה מילים בהמשך. זהו מספר מדהים ובלתי נתפש, בוודאי ביחס לגודל האוכלוסיה.
תנצרו היטב את רגעי השמחה וה"גאווה ישראלית" - צפויים לנו עוד מעטים מהם בשנים הקרובות - אך כולם בנויים על השקעות העבר. התגלית של של פרופ' שכטמן התרחשה לפני כמעט 30 שנה. זהו פרק זמן טיפוסי במדעים עד להכרה בדמות פרס נובל. גם פריצות הדרך במחקריה של זוכת פרס נובל נוספת בכימיה,
עדה יונת, התרחשו בשנות ה-80. הצלחות אלו, יותר משהן מעידות על מצב האקדמיה בישראל היום, מלמדות אותנו על מצבה בעבר.
מושג מוכר מתחום ניתוח חברות עסקיות הוא "יכולות ליבה" (core competence) - אלו הם התחומים שבהם הארגון מצטיין ומהם הוא
משיג יתרון תחרותי - ובפשטות - מה הארגון יודע לעשות הכי טוב. חכמת העסקים גורסת שעל הארגון לשמר בתוכו את יכולות הליבה, ולהשקיע ולפתח אותן.
עם כל הכבוד לגילויי הגז ולפוספסטים, המשאב החשוב בישראל הוא ההון האנושי. גם בתחום הזה - נודה על האמת - איננו גאוני שיווק אמריקנים בנוסח סטיב ג'ובס או מצטיינים גדולים בניהול, ארגון וסדר. כוחנו במוחנו - ובעיקר בתחומי הטכנולוגיה והמדע.
כלל ידוע הוא שכאשר עומדים במקום למעשה נעים לאחור. "העשור האבוד" - כך מגדירים ראשי האקדמיה את העשור הקודם שבו, לדבריהם, ההשקעה הממשלתית במחקר ובהשכלה גבוהה ירדה באופן משמעותי. באותה נשימה הם מברכים את שר האוצר על שיפור שחל בתחום בשנתיים האחרונות. ולמי שתוהה לגבי מצב היתרון היחסי של ישראל ביחס לשכנותיה - הנה כמה נתונים מדאיגים. לפני כ-15 שנים שיעור פרסום המאמרים המדעיים בישראל היה זהה לזה של כל מדינות ערב גם יחד ופי 10 מאלו של אירן. כיום, מדינות ערב מפרסמות פי 4 מישראל, ומאירן פי שניים. החברה הישראלית הולכת ומאבדת את היתרון היחסי.
