אבי התקשר בבוקר לעודד ובמהלך השיחה אמר: "זה כמו גוף בלי נשמה". כמה עוצמה יש באמירה הזו המבטאת יותר מהכל את אובדן האנושיות, את התמוססות הערכים החברתיים. אני משווה את הביטוי לדבריו של אורי אהרנפלד בספרו "שבוי בפקודה!" המצייר את הישרדותו בשבי המצרי באופן דומה. היכולת האנושית להתנתק גוף מנפש, לא לחוש בכאב, לא להיות שם. "גוף בלי נשמה" זה לא רק הינתקות ודרך של התמודדות והישרדות, זה אומר על האופן בו מתנהל האדם. התנהלות מכאנית, אוטומטית משהו ונטולת רגש. בחברה הישראלית יש מפנה דומה. אובדן הערכים הבסיסיים מביא לכך, ויכול כל אדם להסתכל בסביבתו הקרובה (בית, עבודה, חברים) ולנתח אמירה זו.
אני לא הייתי בשבי אויב, אבל חוויתי אותו בקריאה - כואב, מאוכזב ונכלם. אין כעס, יש בושה. וזו מקורה באובדן הנשמה, בהיעדר רגישות וחמלה. בחיפוש אחרי יוקרה,
כבוד ועושר איבדנו את האושר. האושר לא זקוק לכסף, הוא צריך נשמה. ראיתי אנשים עשירים אך לא מאושרים, וראיתי כאלה מאושרים שהעושר אינו דר במעונם.
אז אנחנו קונים היום מוצרים טבעיים, אורגניים כאלה שנמצאים מתחת לאף, ומי שקונה בחנויות הטבע יודע שמחירם בשמיים, אבל זה IN היום. חוזרים לטבע? חוזרים לפשטות? ממש לא. זה טרנד וזה חולף. דווקא הניסיון לחזרה לטבע יש בו משהו שיכול להחזיר את השפיות, אך בעולם שכולו נע סביב הכסף זה לא יקרה. כי מי באמת רוצה לעבוד? עבודה פיזית, חלילה?
וכשגם במקום עבודתך אתה חווה את אובדן הנשמה, את הייחודיות, אתה מתחיל לעבוד כמו גוף בלי נשמה. מי לא מכיר את אלה שעובדים כאילו מקום עבודתם הוא עסק פרטי שלהם, אלה שבעבר קראו להם "נותנים את הנשמה", אלה שהיוו דוגמה למסירות, לחדוות יצירה, לנאמנות לעבודתם - אלה הם הפראיירים התורניים בשפה של היום. ויש רבים מהסוג הטוב, אלה שמקום עבודתם הוא גם ביתם, אלה שלא מחפשים תחנות בדרך, אלה שאינם עוברי-אורח שבאים לפרק זמן קצר, מי כדי לעשות כסף ומי כדי לכתוב בקורות החיים שלו על עוד תחנה בדרך. אלה הם הרוב, זה הציבור, זה העם - אותו עם שרוצה יציבות, ביטחון, לא מחפש לגדול במימדים מפלצתיים ובסך-הכל רוצה לחיות באושר וברווחה.
תחושת אי-הוודאות היא הרסנית. יש כאלה שנהנים לייסר את עמיתיהם (כך הם קוראים לכפיפים, לקולגות, לעובדים) כי זה מאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם. לא תמיד הם פועלים מאינטרסים אישיים, לעתים הם חייבים למישהו, מופעלים על-ידי מישהו. פה אין שקיפות, פה אין הוגנות. פה יש רק אינטרסים שאם נפשפש לעומק נמצא שבסוף מתחבא הכסף. וכולנו נולדים והולכים מהעולם הזה עם מה שיש בנו, לא עם מה שצברנו. גם האדם העשיר ביותר רוצה שיזכרו אותו ולא בזכות ההון שצבר. האישים הדגולים זכורים לנו לא בגלל ממונם אלא בזכות תרומתם. לפני מספר ימים אותר במקדש הודי בעיר נידחת אוצר ששוויו מוערך בעשרות מיליארדי דולרים. ההודים ידועים בעוניים הפיזי אך בעושרם הרוחני. כמה צעירים מכל רחבי העולם נוסעים עד הודו כדי להתחבר לרוחניות. כאילו הרוח שורה רק בהודו. איזה פלא, הרוח שורה בכל מקום. בכל מקום בו נמצאים בני אדם! בכל מקום בו יש חברה וערכים.
ושוב החרדים הפגינו במאה שערים. בהפגנה האחרונה זרקו בלוקים, רבותיי. אלה מביניהם שנעצרו יגידו לשופט שזה היה חצץ כדברי הגשש החיוור. נכון, למה חצץ? אוויר, זרקתם אוויר. אבל איך יסבירו החרדים את הקללות? דברי הנאצה והגידופים? האם אלה דברי קודש? ובעצם ביחסים בין אדם לאדם האם צריך לשאול את עצת הרב? שהרי לכל שאלה תשובה, ציטוט מהמקורות, הסבר שאולי מניח את דעתכם, דעתכם בלבד. ולמה הלך ביבי לרב עובדיה בלילה? האם ברכת הרב היא שהביאה את גלעד הביתה? כנראה שההישרדות הפוליטית חשובה מהכל ולחרדים יש השפעה, עדיין.