המפגש שלנו מתקיים יום למחרת הגשת מסקנות ועדת טרכטנברג שאמורה הייתה להביא, בין השאר, גם פתרונות למשבר הדיור. פלמר, שכבר מבין דבר או שניים בתחום הדיור, לא מסתיר את אכזבתו ממסקנות הוועדה. "אנחנו מזהים החמצה גדולה בהבנה של תחום הדיור בכל מה שקשור לעתיד המדינה. הגאונות של איינשטיין הייתה שהוא הצליח בנוסחה קצרה מאוד לתת מענה רחב מאוד. אם רוצים לפתור נושאים שקשורים לצעירים, לפתרונות דיור, לשמירה על חבלי ארץ ועל גבולות, הנגב והגליל נוגעים בכל התחומים הללו. הטענה שלנו היא שאם רוצים למקד את הכסף, הדיור הוא ההשקעה המרכזית. בדוח של טרכטנברג וגם בחוק הווד"לים יש פספוס של הבנת השטח. חלק מהפתרונות שניתנים היום רק הולכים לחזק את הבעיה ולא לעזור לה. קח למשל את חוק הווד"לים. זה אומנם ייצור עוד תב"עות, אבל הבעיה אינה של חוסר בתוכניות מתאר אלא של תכנון מפורט ושל קדם מימון לפיתוח השטח ובזה לא נגעו". פלמר מתאר את הבעיות המרכזיות בתחום הדיור, כפי שהוא ואנשיו חווים אותן במאמציהם להביא אנשים לפריפריה. "הזמן שעובר מאז שמשפחה מקבלת החלטה לעבור לנגב או לגליל ועד שהיא יכולה לבצע את זה עומד היום על יותר מחמש שנים. במדינת ישראל השיטה כיום היא שעד שאין שיווק אין תכנון מפורט. השיטה הזאת לא מותאמת למציאות והיא מפספסת את ההזדמנות. אומרים לזוג שרכש עכשיו מגרש שאם יהיו שמונים משפחות שירכשו מגרשים יתחילו בתכנון מפורט. תכנון כזה לוקח בין שנה וחצי לשנתיים. כשנגמר התכנון עובדים בין שנה וחצי לשנתיים על תשתיות, וזה במקרה הטוב כשאין בעיה עם הקבלנים. אחר כך בונים את הבית, במקרה הטוב, במשך כשנה, וכך כבר הגענו לחמש שנים. למה שזוג שכבר קיבל החלטה ייכנס לתהליך ארוך כזה?"

מה האלטרנטיבה שאתם מציעים?

"אנחנו אומרים שאם היה דיור זמין, כמויות הרוכשים היו הרבה יותר גדולות. יש היום אלפי יחידות דיור שיש להן תוכניות מתאר. קח 1,500 מתוכן, כנס לתכנון מפורט ותפתח אותן עוד לפני הרכישות. המדינה נמצאת במקום שיש לה יותר כסף מבעבר, אנשים מוכנים לשלם היום יותר ורוב הכסף שמושקע חוזר למדינה כך או אחרת. לא מדובר פה במענקים אלא במקדמי מימון שיכולים ליצור שרשרת של הצלחות. יש חברות היי-טק שמתכוונות להגיע לפריפריה ויש להן בעיית כוח אדם כי לאנשים אין איפה לגור. הטענה שלנו היא שהדיור קודם לכול. המדינה משקיעה מעל 70 מיליארד שקל בפריפריה בתחבורה, במעבר של בסיסי צה"ל, במענקים ובתעסוקה, אבל ליד הסכום הזה אין סכום שהופך את היישובים ליותר זמינים ומזמינים. טרכטנברג לא מתייחס גם לבניית מוסדות הציבור. ראש מועצת מיתר אמר לי רק אתמול שהוא יכול לשווק עוד 800 יחידות דיור והן ייתפסו בשנייה, ולמה הוא לא משווק? כי אין לו מספיק פעוטונים, גנים, בתי ספר ומוסדות ציבור. רשויות לא יוצאות לשיווק כי המדינה כבר לא מממנת את בניית מוסדות הציבור". בתנועה לא הסתפקו בביקורת אלא הגישו נייר עמדה לממונה על תחום הדיור בוועדת טרכטנברג. התגובה שקיבלו מאנשי הוועדה הייתה שהכיוון של הוועדה הוא שונה.

אולי טרכטנברג מכוון יותר לפתרון הבעיות במרכז הארץ.

"יכול להיות שספציפית טרכטנברג מכוון יותר למחאה שהייתה סביב גוש דן. באופן כללי אני מרגיש שלכלל המערכות במדינה חסרה היכרות מעמיקה של השטח. לפעמים בלי הרבה כסף אפשר לפרוץ קדימה. לקח לנו יותר משנתיים לשכנע את אנשי האוצר שיש גרעיני התיישבות מוכנים ושכדאי לבנות להם אתרים זמניים. המודל שהצענו היה לקחת אזור או תחום בעיר או ביישוב כפרי, לפתח בו בשימוש חורג תשתיות לעשרים עד ארבעים מבנים יבילים, להביא גרעין משימתי שיתרום למקום, לתת לו שנתיים-שלוש לקבל החלטה אם הוא נשאר, ובזמן הזה לסייע לו במציאת תעסוקה ובפיתוח יזמות, ולפתח את השטח לבניית קבע. עשינו את זה כבר ב-23 מקומות בארץ. בסוף תוקצבו מעל 100 מיליון שקל לעניין הזה אבל אני לא יודע כמה קבוצות פספסנו בשנתיים שבהן ניסינו לשכנע את אנשי האוצר".

בימים אלו מסכמים אנשי אור עשר שנים של פעילות. לאור השינויים במציאות, פלמר מסמן שלושה כיוונים שבהם עומדת התנועה להתמקד בעשור הבא. "הכיוון הראשון הוא חיזוק המודעות והשיווק של הנגב והגליל כי את היסודות כבר הנחנו. המטרה היא לחזק אצל בני הנוער את המודעות לשלב הבא של הקמת המדינה ולמתג את הנגב והגליל לסיפור הזה. כיוון נוסף הוא לחזק את פעילות הלובי שלנו למען הנגב והגליל. התחלנו עכשיו לעבוד עם כמה רשויות מקומיות, לסמן איתן את המטרות שהן רוצות להשיג ולסייע להן בהשגתן. זיהינו שיש רשויות שעוסקות בכיבוי שריפות ומתפספס להן הפיתוח. אנחנו באים לעזור להן לחבר את הדברים ולהשיג את הכספים לפיתוח. "הכיוון השלישי הוא פרויקטים ייחודיים מחוללי שינוי כדוגמת מרכז המבקרים של הנגב שייפתח כאן בבניין בעוד ארבעה-עשר חודשים. המטרה היא ליצור אייקונים בנגב ובגליל עם אפקט של מאות אלפי אנשים שיגיעו למקומות הללו. יש לנו תורמים גדולים וקשר עם הרבה אנשי עסקים, כך שהייתי אומר שבעשור הקרוב נעסוק הרבה במלאכת החיבורים". בשנתיים האחרונות החלו להגיע לפלמר הצעות עבודה מהעולם העסקי, ממשרדי ממשלה וגם מהעולם הפוליטי. בינתיים, הוא לא מתפתה. "נכון לעכשיו, יש לנו המון עבודה ועוד לא סיימנו את התפקיד. אנחנו על משבצת שנמצאת בין משרדי הממשלה לרשויות, לשטח ולמתיישבים, וכרגע אני לא רואה שיש לה חלופות. כל עוד יש בעיה לסגור את הארגון אני פה, ואני גם חייב להודות שאני מאוד מתחבר לעבודה בשטח. עם זאת, אני לא מאוהב בתנועת אור. זה מכשיר ואמצעי, ולא מטרה". לפני שהוא יוצא לעוד פגישה בתל אביב, פלמר שולף מהארון שבחדרו את הספר 'אם הבנים שמחה' ומקריא מתוכו את דברי המחבר, הרב יששכר שלמה טייכטל, על חשיבות מפעל בניין ההתיישבות בארץ ישראל, ועל תרומתו לאחדות העם. "אתה שואל את עצמך בסופו של יום אם המשימה שאתה מקדיש לה את החיים היא עדיין המשימה החשובה. אני לא תלמיד חכם ואפילו לא קראתי את כל 'אם הבנים שמחה' אבל כשאני קורא את הדברים האלה, אני מקבל תשובה".

בתחילת דרכה התמקדה תנועת אור בהקמת יישובים חדשים. עם השנים היא החלה לפעול ביתר שאת גם לעיבוי היישובים הוותיקים בפריפריה, בדגש על עיירות הפיתוח. "כשהתחלנו את הדרך היינו חבורה של עירוניים מפתח-תקווה", מתאר פלמר את התהליך שעברו הוא וחבריו. "לא ידענו הרבה על התיישבות. רצינו להתיישב בנגב וההתיישבות החילונית הקיבוצית הוותיקה לא האירה לנו פנים ולא קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. הם חשבו שמפעל ההתנחלויות מגיע לנגב וגם השפה של ההתיישבות כבר הייתה זרה להם. מכורח המציאות ולא בגלל החלטה אסטרטגית החלטנו להקים יישוב אחד ואז שניים וכן הלאה. יישוב חדש זה אירוע. יש לו השפעה תקשורתית, הוא קורא לאנשים רבים לדגל ויוצר משפכים שכל מי שבא בגללו מגיע גם למקומות אחרים. לכן גם היום יש מקום להקמה של יישובים חדשים. אבל אם מסתכלים על העתיד, עיירות הפיתוח הן המקום המושלם. מדובר בשילוב של אווירה כפרית קסומה עם כל סוגי החברה בישראל ועם מלאי קרקע ויכולת ליזום גם כלכלית וגם חברתית כמעט ללא הגבלות. "לנו בתנועת אור ברור היום שמנוֹעי הצמיחה של הנגב והגליל נמצאים בעיירות הפיתוח. היישובים הכפריים והערים הגדולות חשובים גם הם, אבל בעיירות יש שילוב של דברים שהם גם חשובים, גם אפשריים וגם משתלמים ברמה האישית והכללית". השינוי שעברה תנועת אור בא לידי ביטוי גם בחייו האישיים של רוני פלמר. עד לפני שנה הוא התגורר עם אשתו ענבר ועם חמש בנותיהם ביישוב סנסנה שהוא נמנה על מייסדיו. בקיץ שעבר עברה משפחת פלמר לירוחם. "רצינו לצאת מיישוב שהוא רק דתי ויחסית קטן ולגור עם עַם ישראל, מבלי לפסול יישובים כפריים או הומוגניים. השתנינו, ואני שם את זה על השולחן. "בנוסף, ברמת הדוגמה האישית אני לא יכול לדבר על עיירות הפיתוח ולהגיד שזה השלב הבא ולגור לי בבית הקבע שלי על גבעה יפה בצפון הנגב. המהלך היה גם להדרים ולהעמיק יותר לתוך הנגב וגם לעשות בעצמך את מה שאתה מדבר עליו. אחרי שנה בירוחם אני יכול להוסיף שבעיירות הפיתוח ישנם האנשים אולי הכי נחמדים בישראל, האווירה הכי כיפית, האפשרויות הכי טובות של חינוך פורמלי ולא פורמלי, ושלל הזדמנויות".

כשהקמתם את אור דיברתם על הבאת חצי מיליון יהודים לנגב ולגליל. זה עדיין יעד ריאלי?

"זה אפילו עוד יותר ריאלי. לא שאין קשיים ושכל מה שאנחנו מתכננים קורה, אבל הרלוונטיות והנכונות של היעד הזה לא השתנו. אפילו עדכַנו אותו ל-600 אלף. בעשור הראשון של אור היינו צריכים לפרוץ דרך, להמציא שיטה ולקרוא לדגל, והכול הלך קשה. המשרד לפיתוח הנגב והגליל עוד לא הוקם אז. היינו ארגון אחד בשטח. היום יש עשרות ארגונים שמתעסקים בדברים שקשורים בהתיישבות. ב-2005 עברה בממשלה התוכנית הלאומית האסטרטגית לפיתוח הנגב, יש תוכניות וארבעה מיליארד שקלים כבר יצאו. מעבר בסיסי צה"ל שאז רק הוחלט עליו מתחיל להתממש. התחבורה בביצוע מואץ, חברות היי-טק מגיעות ובשנה הבאה יתחילו לאכלס את הפארק הטכנולוגי בבאר-שבע. גני התעשיה בגליל מתמלאים והביקוש עולה כל הזמן. לכן עדיין אפשר להביא את כמות המתיישבים שעליה דיברנו. "רק באזור של מבואות ערד, בגזרה שבין צומת שוקת ובאר-שבע לדימונה וערד, מדובר על תוספת של 150 אלף יהודים. בינתיים גרעיני ההתיישבות מוכיחים את עצמם בענק. 20–30 משפחות הופכות ל-200–300. הדוגמה הכי בולטת היא גבעות בר. התחלנו שם עם גרעין של 14 משפחות, היום יש שם מעל מאה. כרגע משווקים עוד 120 מגרשים, ועד 2020 יהיו שם 500 משפחות. ליישוב הוותיק שובה הבאנו 17–18 משפחות, ופתאום אחרי עשור של יובש, 160 מגרשים נמכרים שם בקיץ אחד. דיברנו על היישוב כרמית כעל חלום, והנה נכון להיום 116 משפחות כבר קנו שם מגרשים בקיץ האחרון, ואנחנו יוצאים עכשיו לשיווק שני". ממשלת ישראל קיבלה החלטה על הקמת עשרה יישובים חדשים באזור ערד. מאמר מערכת שפורסם בעיתון 'הארץ' לאחרונה יצא נגד ההחלטה להקים את היישובים והגדיר אותם "עשרה יישובים מיותרים". פלמר מכיר את ההתנגדות אבל לא מתרגש. "אנחנו דווקא מזהים היחלשות אצל הכוחות הירוקים. ברוך השם, בכל הדיונים שהתקיימו במועצה הארצית ובכל הבג"צים שהיו קשורים ליישובים חדשים בפריפריה ניצחנו, וזו עובדה. אם אני שומע שופטת בבית המשפט העליון אומרת לנציגי החברה להגנת הטבע 'ממתי החלטתם להיות שלום עכשיו', וכמעט מסלקת אותם מהדיון, כנראה שהצלחנו לבסס את התובנה שבשׂום שכל אפשר ונכון להקים יישובים חדשים. "נכון שלא צריך יישוב על כל גבעה רעננה ולא בשמורות טבע, אבל יש מספיק מקומות אחרים שנכונים גם מבחינה חברתית, כלכלית והתיישבותית. יש 37 החלטות ממשלה על יישובים שצריכים לקום ואני לא חושב שצריך לממש את כולן, אבל יש סדר גודל של בין עשרה לחמישה-עשר יישובים שצריכים לקום. אוכלוסיית מדינת ישראל גדלה. אנחנו תכף שישה מיליון יהודים, ובנגב על שטח של שישים אחוז מהמדינה יש רק 120 יישובים. זה לא מספיק".