סינגל שוט: מרגול מרגשת, ריטה מפחדת

עוד כותבת-זמרת בדרך לאלבום בכורה. עוד קול רך שישיר רוק נשי נעים ומלטף. עוד שיתופי פעולה עם יוצאי "רימון". עוד הופעה בלבונטין או כל מועדון מוזיקה קטן וחם. בין כל אלה, איך אפשר בכלל לברור בין העיקר לתפל, בין הטעים למקולקל. עזבו את זה, איך אפשר להבדיל למי שייך הקול, מי הוציאה את השיר ומי כתבה למי. לי גאון יוצרת בתקופה שזו המציאות המוזיקלית שלנו. יש יער גדול ויש בו המון עצים זהים זה לזה, ואפשר למצוא עצמנו סובבים במעגלים בלי יכולת לצאת החוצה. צריך סימני דרך מובחנים כדי שלא נלך לאיבוד. משיתוף הפעולה של גאון עם פיטר רוט לקראת אלבום הבכורה שלה, ייתכן שמצאנו את הסימן הזה. היא מזמינה אותנו ליער המוזיקלי, מבקשת מאיתנו לסמוך עליה בעיניים עצומות, לתת לה להוביל את הדרך. ועם שיר רגוע ושלו שכזה, אין סיבה שלא ללכת אחריה בביטחון גמור. "בוא איתי ליער" הוא שיר בלוז קטן ונעים, לא מתחנף, לא מתאמץ ובטח שלא מכביד. הוא בדיוק הפסקול שהייתי רוצה בקרחת יער של בוקר אביבי. פיטר רוט מצטרף כאן לדואט נעים, נותן קונטרה נמוכה לצלילים הגבוהים שלה, וביחד התוצאה מלבבת.

ייחוס משפחתי יכול לפתוח דלת או שתיים, אבל באותה מידה יכול גם להיות מעיק. אף אחד, במיוחד לא זמרים, לא אוהב להיות כלוא בתודעה הציבורית כאח של או בן של. שי לי עטרי, האחיינית של, מגיעה לעולם המוזיקה כשהתואר הזה הוא כרטיס הביקור שעומד לפניה, צוהל ומגחך בכל מקום אליו מגיעה. וזה לא משנה שמגיל אפס המיקרופון החליף לה את המוצץ, או שכבר עברה בין כמה הרכבים, שירתה בלהקה צבאית והספיקה ללמוד ב"רימון". כל אלה הם כאפס וכאין למול הצל הגדול של הדודה המוכרת. למזלה של עטרי הצעירה, הכשרון שלה מאפשר לה לייצא את הקול של עצמה, לפרוח כאמנית מובחנת. היא לא נשמעת בשום צורה כמו גלי עטרי. לו לא הייתי מספר לכם שהן קרובות, אי-אפשר היה לנחש זאת. יותר מכך, רק על סמך השיר הקטן הזה, סינגל הבכורה שלה בעולם המקצועני, אפשר ללמוד שיש מחשבה ועומק מאחורי מה שהיא עושה. זה לא שיר מסובך, הוא לא מנסה לפרוץ גבולות לא מוכרים ואין בו תחכום מיוחד או מטלטל. זה שיר פופ נעים, רך ומלא רגש, שמצליח לעשות את כל אלה בעיקר בזכות ההגשה הבלתי מתפשרת של עטרי. היא מדויקת להפליא, מעניקה חשיבות עצומה לכל אות שיוצאת לה מהפה. אפשר גם לשער שהיכולות הווקאליות שלה רציניות בהרבה מהשיר הזה, ושהיא בכוונה מקטינה ומצמצמת בשם האסתטיקה. נותר רק להמשיך לעקוב ולקוות שנגלה את המנעד הרחב שלה בשאר יצירות האלבום.

גילוי נאות: עד לתוכנית הקאלט "חי בלה לה לנד" אתי לוי לא הייתה כוס התה שלי. אנחנו אפילו לא הולכים באותו הצד של הרחוב. היה לי מובן מאליו שזהבה בן, אחותה התאומה, היא הכשרונית, המעניינת והמוצלחת יותר מבחינה מוזיקלית. ואז הגיעה התוכנית ונחשפתי לאחת הדמויות הכי קומיות שראיתי על המסך בשנים האחרונות, כזו שאף כותב לא יכול לחלץ ממוחו. בעניין המוזיקלי, אני חייב להודות, עדיין לא השתכנעתי. ולמרות זאת, שיר אחד שחזר על עצמו לאורך העונה, תפס לי את האוזן, וכנראה גם של עוד הרבה אנשים כי הוא הפך לסוג של קאלט שאי-אפשר שלא לזמזם במשך ימים. "לאהוב אותך" זומזם בגרסה האנגלית, "Give Me" (השד יודע מה מקור התרגום המוזר), וכנראה שמישהו שם הבין את הפוטנציאל העצום שיש בשתי הגרסאות הללו, כי את שתיהן לוי משחררת בבת אחת כסינגלים חדשים. ממש כמו הדמות הקומית-שלא-יודעת-שהיא-מצחיקה שהיא, ככה השיר הזה הוא טוב-אבל-לא-מודע-לאיכויות-שלו. הפזמון הוא קליט מאוד, את זה אי-אפשר לקחת ממנו, אבל שאר השיר נשמע כמו ניסיון הזוי לסמפל חומרים ישנים ולהפוך אותם לעכשוויים. ואין פה סימפול של ממש, כך נוצר השיר במקור, בלי שימוש במשהו אחר. זו הייתה כוונת המשורר, וזה גורם לשיר להישמע כמו היה להיט שנות ה-80 של מדונה או ענקי פופ אחרים מאותה התקופה. וממש במקרה, זה יצא טוב, יפה, מדליק ולוכד את האוזן והתודעה. יש טעויות טובות בעולם. אגב, מומלץ לדגום את שתי הגרסאות, הן שונות אחת מהשנייה, על-אף שהרוח מלפני שני עשורים שורה מעל שתיהן.

"גולה סנגאם" הוא אחד השירים המוכרים יותר במסורת הפרסית, ולכן זה רק טבעי שבאלבום שלם שריטה מקדישה לתרבות הפרסית הוא יזכה למקום של כבוד. הבעיה בהתמודדות עם כזו מסורת גדולה היא הסכנה של ליצור משהו שנופל מהמקור, שנשאר בצל הגדול של היצירה הראשונית. בסינגלים ששוחררו עד-כה מהפרויקט של ריטה, נדמה שהיא הצליחה לעשות עבודה לא רעה בכלל בעיבוד המסורת למציאות העכשווית, והתמהיל הזה של הרוק המודרני עם המקצבים הפרסיים נשמע מעולה ומבוצע על הצד הטוב ביותר עם הלהקה המרשימה שאספה סביבה. חבל שדווקא בשיר הגדול הזה, ואולי בדיוק בגלל שהוא כזה גדול, משהו לא באמת עובד. ריטה נשמעת כבויה וחסרה בה את שמחת החיים שקיבלנו בשאר הטעימות מהאלבום החדש. העיבוד כולו נשמע קצת אנמי, מונוטוני ולא מתרומם לשום מקום. כאילו התייחסו אליו ביראת כבוד מוגזמת שהתוצאה שלה היא פחד ושיתוק שלא מובילים לשום מקום. עדיף היה להעז ולנסות לסחוב אותו למקום חדש ולהיכשל, מאשר להשאיר אותו כברירת מחדל שלא נוגעים בה. התוצאה לא מתאימה לעבודה הטובה שנעשתה בשאר האלבום, וחבל.

לא דובים הם מסוג ההרכבים שיוצרים סביבם שיח עוד לפני שנכנסו לאולפן להקליט אפילו תו אחד. הם קיימים כבר ארבע שנים, מופיעים פה ושם איפה שצריך, ועכשיו גם עלו להופיע על במת האינדינגב המוערכת. "היו לי ימים" הוא הסינגל הראשון שאמור לספר להדיוטות שלא זכו לנכוח בהופעה, מה זה ההרכב הזה ומה בדיוק הוא מציע לנו. מדובר בתמהיל רקוח כהלכה של לא מעט השפעות מהספקטרום הרחב של המוזיקה הישראלית החדשה. אם נתעקש לשים את האצבע על הזרם המוביל, השמיעה הראשונה תיקח אותנו אל הבוזוקי הדומיננטי שחוזר ומופיע לאחרונה בהרבה הרכבים מקומיים שחרטו על דגלם את המוזיקה הים תיכונית מהכיוון היווני-צועני-בלקני. אבל הבוזוקי הוא לגמרי לא סוף הסיפור, והשכבות הולכות ונערמות עם כל תו שעובר. מעבר לאווירה הבלקניית שמזכירה את בום פם ואפילו את מונטי פיורי, יש כאן אזכורים לרוק המתקדם של אלג'יר והבלחות של מטאל המוכרים מאטליז. גם המבנה המוזיקלי של השיר הוא מעניין ומיוחד. הבתים מתהדרים במבנה רוקיסטי-מטאלי, עם רגעי שיא נקודתיים בהם כל הכלים מתאחדים לזעקה אחת חריפה ששוברת את הקצב מבלי שזה יילך לאיבוד, בעוד שבפזמון ישנו מקצב ים תיכוני פשוט שמזכיר כמה גרוב יש בתרבות הזו. כל המילים שאכתוב כאן לא יחליפו שמיעה אחת או שתיים שיחברו את כל התיאורים לחוויה אחידה ומהודקת אחת.

קצת מוזר לבקר שיר של אמן שהספיק להסתבך בפלילים ולהיכנס לכלא מאז שהוקלט. ולמרות המציאות האבסורדית, מרגול היא עדיין יצרנית של תרבות, אפילו יצרנית מרכזית, לקהלים רחבים מאי פעם מאז הלידה מחדש בכוכב נולד. לא בטוח שיש ויכוח על היכולות שלה כזמרת ומבצעת. בהחלט אפשר להתווכח על צורת ההתבטאות שלה ומה זה עושה לפרסונה הציבורית שלה. אבל פרסונה לחוד ומוזיקה לחוד, ובמקרה של מרגול, המוזיקה מצליחה להתעלות בהרבה מקרים מעל הבעייתיות הפרסונלית. גם במקרה הזה, כשהיא נמצאת בתחתית שרשרת המזון התודעתית, השיר מצליח להשאיר את הבעיות מאחור. במובנים רבים, "ילד" החדש מזכיר את "עץ ירוק מפלסטיק", אחד השירים היפים והמרגשים ביותר שנראו פה בשנים האחרונות. גם כאן היא נשאבת לתוך הבלוז השורשי והבסיסי, מוצר מרגש שהפשטות שלו מתעתעת. אלה לא שירים קלים מדי לביצוע, אבל הניסיון והכשרון של מרגול, גורמים להם להישמע קלים. וניכר שהיא מרגישה בטוחה בצד השחור של הספקטרום המוזיקלי, ונגיעות הסול עושות לה הרבה חסד. אין ספק, הסינגל החדש לא באמת מצליח להתעלות לרמה של היצירה ההיא, אבל הוא עדיין עומד בפני עצמו ומשאיר את החותם שלו. נותר רק לאחל לה שתשאיר את כל הקשקושים הפליליים מאחור, ותחזור להתרכז בעשייה מוזיקלית טהורה ונעימה.