הגנזך חושף: כך הגיב הממסד לפנתרים השחורים

ב-10 במאי 1971 נערכה ישיבת מטה מורחבת של פיקוד המשטרה בהשתתפותו של שר המשטרה. אחד מהעניינים שנידונו היה בעיית הפנתרים השחורים. בישיבה מסר מפכ"ל המשטרה דיווח על פגישתו עם אחדים מראשי הארגון ועל הרצון שהביעו לפעול בדרכים חוקיות ולזכות בשיתוף פעולה עם המשטרה ובתיאום פעולותיהם עמה. בישיבה הועלו הצעות 'שהמשטרה תנסה לעזור לארגון שכוונותיו המוצהרות חיוביות ונראות כנות', והוחלט לנהוג בארגון גישה ליברלית שתתבטא במתן רישיונות להפגנות ובפעולות שיקום וסיוע לנוער שוליים בשכונות העוני (תעודה 20). אולם ימים אחדים לאחר מכן, ב-18 במאי, הידרדרה כאמור הפגנתם של הפנתרים השחורים למהומה שלוּותה באלימות קשה. הפגנה זו הייתה שלב חדש ביחסן של הרשויות, והמשטרה בכלל זה, לארגון. המשטרה ראתה עתה בפנתרים ארגון מסוכן שיכול להביא לשיבוש סדר החיים התקין, ועל כן יש להפעיל נגדו אמצעים נרחבים ובין השאר לנסות ולמתן את פעילותו. הפנתרים השחורים מצדם ביקשו להוכיח שאין הם פורעי חוק ושארגונם אינו דוגל באלימות. בסוף יוני נמסר בדוח מידע של המשטרה מפי מקור מודיעיני על מבצע ניקיון שארגנו הפנתרים השחורים בשכונת מוסררה בירושלים כדי להצביע על מחדליה של העירייה בשכונה, ו'על-מנת להראות ש[ארגון הפנתרים השחורים] אינו דוגל רק באלימות' (תעודה 21). המשטרה קיימה פגישות עם ראשי הארגון כל אימת שביקשו להפגין כדי לתאם את ההפגנות ולמנוע את הידרדרותן לאלימות ולהפרות סדר (תעודה 22), אולם ב-23 באוגוסט 1971 נטרפו הקלפים. הפנתרים השחורים הפגינו בכיכר הדווידקה בירושלים וההפגנה התדרדרה לאלימות קשה. עוד באותו היום הוכנה סקירה על ההפגנה במחלקת המודיעין של המשטרה. מן הסקירה עולה שבהפגנה נישאו כרזות בלשון בוטה כגון: 'גולדה גולדה עופי כבר לכולם ממך נשבר'; הושמעו נאומים חריפים נגד קיפוחם של המזרחים ובהם ביטויים כגון 'מלחמת הפנתרים השחורים בממשלת האשכנזים' כדי 'לעקור ממנה את כל האשכנזים אשר נוהגים אפליה'; והושמעו איומים ש'הפנתרים ישבשו את החיים בישראל'. בהמשך חסמו משתתפי הצעדה את כיכר ציון 'וההפגנה הבלתי חוקית פוזרה בכוח', לשון הדוח (תעודה 23) [ראו גם תעודה 27. לפרק ב' ראו גם: תעודה 13 ותעודה 15]

בתור השר הממונה על המשטרה, עמד שלמה הלל במרכז מערכת הקשרים שבין הממשלה לבין ארגון הפנתרים השחורים. שר המשטרה נחשף למעורבותם של גורמים פוליטיים בארגון פעולות הפנתרים ובעידודן, ובתוך כך לסיוע שקיבלו מחברים בקיבוץ הארצי. במכתב אל ראש הממשלה, העלה הלל טענות על מעורבותם של אנשי מפ"ם, מפלגת האם של הקיבוץ הארצי, שהייתה חברה במערך פרלמנטרי עם מפלגת העבודה ונציגיה ישבו בממשלה (-תעודה 6). עדות לדבריו ניתנה ימים אחדים לאחר ההפגנה האלימה של הפנתרים ב-18 במאי. שר המשטרה קיבל מכתב מחברת הכנסת חייקה גרוסמן (סיעת מפ"ם) ובו היא מאשימה את המשטרה בהכאת מפגינים שנעצרו. לאחר שהסתיימה בדיקת אירועי ההפגנה השיב לה הלל כשהוא שולל את טענותיה וטוען שלנוכח ההתפרעות הקשה של משתתפי ההפגנה נהגה המשטרה באיפוק מרבי (תעודה 12). בעקבות אירועי ה-18 במאי התקיימה פגישה בין כמה ממנהיגי הפנתרים השחורים לבין שר המשטרה שלמה הלל וצמרת המשטרה. בפגישה התלוננו חברי הארגון על התנהגותם האלימה לטענתם של כוחות המשטרה כלפיהם בהפגנה ב-18 במאי ודרשו שהדבר ייחקר. בסיום הפגישה, הוחלט על הקמת מנגנון הידברות בין הנהגת הארגון לבין צמרת המשטרה שימנע גלישת פעולות המחאה לאלימות (תעודה 5). אלא שראשי הפנתרים חשו שדבר לא נעשה והם שבו ופנו אל שר המשטרה ודרשו ממנו למנות ועדה לבדוק את טענותיהם על היחס האלים כלפיהם בהפגנות ובחדרי המעצר (תעודה 7). שר המשטרה ענה שהוחלט למנות קצין חוקר אחד בלבד (תעודה 8), ותשובתו קוממה את ראשי הפנתרים שהביעו את אכזבתם, ואף האשימו אותו בהתבטאויות קשות כלפיהם כגון: 'אני לא מדבר עם חיות' (תעודה 10) [לפרק א' ראו גם: תעודה 9, ותעודה 11].

בראשית פברואר 1971 קיבלה המשטרה בקשה מארגון בלתי מוכר, 'הפנתרים השחורים', לערוך הפגנה בירושלים נגד יוקר המחיה. בגיבוי הדרג המדיני סירבה המשטרה לאשר את ההפגנה, אך היא התקיימה בכל זאת ב-3 במרס (ראו בסרטון). זאת הייתה הפגנתם הראשונה של הפנתרים בירושלים ובעקבותיה החל להשתנות היחס כלפיהם במשטרה והוחל בהכנות לפעילות מודיעינית סדירה כדי להשיג מידע על כוונותיהם (תעודה 14). במטה המחוז הדרומי של המשטרה גייסו סייענים ואלה מסרו מידע מתוך הארגון. הערכות המודיעין שהחלו להתפרסם אומנם הגדירו את הקבוצה שולית, שאנשי מצפן הם מנהיגיה והיא מנוהלת מקפה 'טעמון', אך היא מחייבת התארגנות מודיעינית כדי לסכל את האפשרות שמעשיה יגלשו לאירועים כמו אירועי ואדי סאליב בחיפה ב-1959. ב-10 במרס 1971 שלח אהרון שלוש, ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים במטה הארצי, תזכיר למפכ"ל המשטרה ובו סקר את הרקע להתארגנותם של הפנתרים השחורים ואת הקמת הארגון בעידודם של תנועת מצפן ואנשי רוח. הוא סקר את הפעולות שנקטה המשטרה, שהודות להן לפי שעה 'כדור השלג של המרירות והרגשת הקיפוח על-רקע עדתי, לא גדל בנוסח "ואדי סאליב"' (תעודה 16).

הדיהן של הפגנות הפנתרים השחורים שהלכו והעצימו הגיעו גם לכנסת. האשמותיהם של חברי הפנתרים בדבר התנהגות ברוטלית כלפיהם מצד המשטרה בהפגנה ב-18 במאי הביאו כאמור את סיעת רק"ח להגיש הצעת אי-אמון בממשלה. גם ועדת הפנים של הכנסת נדרשה לעניין והקדישה שתי ישיבות לבירור הטענות ולדיון באירועים שהתחוללו במהלך ההפגנה. צמרת הפיקוד של המשטרה, שהשתתפה בישיבות, סקרה את התפתחות הארגון ואת הנסיבות שבעטיין נהגה המשטרה בהפגנה המדוברת כפי שנהגה. חברי הוועדה נתנו בדרך כלל גיבוי לפעולות המשטרה על שום הדרך האלימה שנקטו הפנתרים, כמה מהם אף ביקרו את רכות ידה. רוב חברי הוועדה תקפו בחריפות את הפנתרים השחורים, וטענו שהם פורעי חוק אלימים שסגנון פעולתם פוגע בהצגת תביעותיהם, אך הודו שחלק מן התביעות מוצדקות. היו בהם שהאשימו את הממשלה בחוסר מדיניות מגובשת ביחס לפנתרים ולתביעותיהם ואת אמצעי התקשורת בסיקור מוגזם של הפעולות שהביא לליבוי היצרים. אחדים מחברי הוועדה טענו שלא הפנתרים הם הבעיה אלא העוני והמצוקה, והפשע שהם מולידים בקרב השכבות החלשות, ובהם יש לדון (תעודה 25 ותעודה 26). יום לאחר הפגנת הפנתרים השחורים ב-23 באוגוסט 1971 יזם חבר ועדת הפנים של הכנסת יוסף תמיר מסיעת גח"ל דיון דחוף בוועדה בהתנהלות ההפגנה ובהתנהגות המשטרה. בתום הדיון יצאה הוועדה בהודעה לאמצעי התקשורת ובה גינתה בחריפות את התנהגותם של המפגינים ואת האמצעים שנוקט ארגון הפנתרים השחורים בפעולותיו וקראה לציבור 'להתרחק ולהתנער מהאירועים הללו' (תעודה 27). הודעת הוועדה זכתה למכתב תגובה נזעם של אזרח שתהה אם אין בה 'משום ביטוי לדעות קדומות ועשית איפה ואיפה' כלפי הפנתרים, למשל לעומת הפגנות החרדים בירושלים. הוא טען שניסיונות של אינטלקטואלים יוצאי המזרח להביא בדרכים מקובלות לשינוי ביחסה של הממשלה אל עדות המזרח כשלו, והלקח הזה הוא שהביא את הפנתרים השחורים לאמץ דרכים אלימות שדווקא זוכות להצלחה יחסית בהעלאת הבעיה אל סדר היום הציבורי (תעודה 28).

הפעולות של ארגון הפנתרים השחורים גררו תגובות רבות בציבור. במכתבים שנשלחו מן הציבור אל לשכת שר המשטרה ואל מוסדות אחרים, בעיקר לאחר הפגנות, ושמבחר מצומצם מהם מובא בפרסום זה, בולטים חילוקי הדעות בין מי שתמכו בפנתרים וגינו בתוקף את פעולות המשטרה לפיזור ההפגנות לבין מי שנתנו גיבוי מלא לפעולות המשטרה ותקפו במילים חריפות את ארגון הפנתרים השחורים ואת סגנון המחאה שלו (תעודות 32-29).

ככל שחלפו הימים, הגבירו הפנתרים השחורים את פעולותיהם, ומנגד הגבירה המשטרה את פעילותה המודיעינית כדי להשיג מידע על כוונותיהם. דוח משטרתי מפורט מה-12 באפריל 1971 מלמד כי בידי המשטרה היו הערכות כי קבוצת מצפן בירושלים 'עלתה על העגלה', כלשון הדוח, כדי לנצל את הרגשת הקיפוח של קבוצת הפנתרים למטרותיה הפוליטיות. כמו-כן זוכים הפנתרים לתמיכה ולעידוד מחוגים פוליטיים אחרים, מגורמים בקיבוץ הארצי ומאנשי אקדמיה (תעודה 17). כשבוע לאחר פגישת הפנתרים עם ראש הממשלה גולדה מאיר [ראו פרוטוקול הפגישה באתר ההנצחה לגולדה מאיר חלק א', חלק ב'] שלח המטה הארצי של המשטרה לשר המשטרה דוח מפורט ובו מידע על אנשי אקדמיה שהכינו את נציגי הפנתרים לפגישה. בדוח נמסר גם מידע על דברים שנאמרו במהלכה של הפגישה עם ראש הממשלה ועל המשך התארגנותם של הפנתרים לצעדי מחאה ותעמולה (תעודה 18). דוח מודיעיני נוסף מה-10 במאי מוסר על השתתפותם של הפנתרים באספת תעמולה שארגנה מפלגת רק"ח ובאירוע תרבות שארגן אורי זוהר ועל תמיכה בהם מצדם של אנשי רוח ואמנים כגון עמוס קינן (תעודה 19). עדות נוספת לתמיכה פוליטית בפנתרים השחורים היא דוח מידע משטרתי מנובמבר 1971, שמספר על פגישה שערכו כמה ממנהיגי הפנתרים עם יושב-ראש הנהלת תנועת החרות עזר ויצמן ועם חבר הכנסת מטעמה חיים קורפו, ובה הביע ויצמן את הזדהות תנועתו עם מטרות הפנתרים ואת נכונותו להגיש להם עזרה. עוד מסופר בדוח על פגישה שערכו הפנתרים עם מנהיג רק"ח מאיר וילנר ובה דובר על אפשרות של יציאת משלחת מהפנתרים לארצות הגוש המזרחי (תעודה 24).

האמירה של גולדה מאיר "הם אינם נחמדים" (-תעודה 1), שנאמרה לאחר ההפגנה האלימה של הפנתרים השחורים ב-18 במאי 1971 (ראו בהמשך), עדיין מסמלת את יחסה של ממשלת ישראל, ובעיקר את יחסה של מי שעמדה אז בראשה, אל ארגון הפנתרים השחורים כפי שהוא הוטבע בזיכרון הציבורי. אולם הקשר בין גולדה מאיר לפנתרים החל כמה שבועות קודם לכן במכתב ששלחו לה ראשי הארגון ובו ביקשו שתיענה לבקשה שכנראה הפנו אליה להיפגש עמה והודיעו על החלטתם לשבות רעב עד שתצא הפגישה לפועל (-תעודה 2). כשבוע לאחר מכן נעתרה גולדה מאיר לבקשתם וקיימה פגישה עם חמישה מראשי הארגון: יעקב אלבז, רפי מרציאנו, סעדיה מרציאנו, דוד לוי וראובן אברג'יל, ובהשתתפות שר החינוך יגאל אלון ושר הסעד מיכאל חזני. הפגישה החלה באווירה נינוחה כשגולדה מאיר מגלה התעניינות רבה בתולדות חייהם של בני שיחה ואף מציעה להם סיגריות, אולם המשיכה בחילופי דברים קשים שעלו לעיתים לטונים גבוהים והעידו שחברי הממשלה מתקשים להבין את מניעיהם של הפנתרים [ראו פרוטוקול הפגישה באתר ההנצחה לגולדה מאיר חלק א', חלק ב'] כמה ימים לאחר הפגישה דיווחה עליה ראש הממשלה בישיבת הממשלה. היא מסרה את רשמיה מראשי הארגון שנכחו בפגישה, שללה את טענותיהם ודחתה את דרישותיהם, אך גילתה הבנה רבה לרקע שהם באו ממנו והוסיפה: 'דבר אחד ברור - הרקע הוא איום ואומלל. הרקע הוא משפחות גדולות, שיכון בלתי אפשרי, אב נכה ועל כל פנים לא עובד, והבכור יוצא לרחוב ואחריו כל היתר'. היא רמזה שגופים פוליטיים אינטרסנטיים כגון תנועת מצפן ומפלגות אופוזיציה מנצלים אותם. שרים אחדים טענו שהפנתרים השחורים אינם מייצגים את כלל בני עדות המזרח, שמצבם טוב בהרבה מכפי שראשי הארגון מציגים אותו (תעודה 3). הפגנה שקיימו הפנתרים ב-18 במאי 1971 בירושלים גלשה לאלימות עד כדי שימוש בבקבוקי תבערה ונפצעו עשרות מפגינים ושוטרים. כוחות המשטרה הגיבו ביד קשה, פיזרו את המפגינים בכוח ועצרו למעלה ממאה מהם. בעקבות האירועים האלו, הגישה סיעת רק"ח הצעה להביע אי-אמון בממשלה. מגיש ההצעה, חבר הכנסת מאיר וילנר, טען שהתנהגות המשטרה כלפי המפגינים הייתה ברוטלית וחסרת מידה. על שר המשטרה שלמה הלל הוטל להשיב על ההצעה והממשלה קיימה לפני ישיבת הכנסת דיון קצר בעיקרי תשובתו. עתה עניין הפנתרים השחורים וטענותיהם כבר הוצב במקום גבוה בסדר היום הציבורי ושני שרים טענו בדיון שעל הממשלה להציג תוכניות פעולה בעניינים שהפנתרים השחורים מוחים עליהם ולא רק לשלול את פעולותיהם (תעודה 4). הצעת האי-אמון נדחתה ברוב גדול (ראו את הדיון בכנסת). את עמדת הממשלה לגבי הפנתרים השחורים הציגה גולדה מאיר בישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שבה נשאלה לגבי הפנתרים לצד עניינים נוספים. הישיבה נערכה יום לאחר התפרעויות בתל אביב של אוהדי קבוצת הכדורגל בני יהודה, שמייצגת את שכונת התקווה, שטענו שקבוצתם קופחה על-ידי ההתאחדות לכדורגל. ההתפרעויות קבלו אופי עדתי והיו מי שקשרו ביניהן לבין הפנתרים השחורים. בישיבה שאל חבר הכנסת בנימין הלוי מסיעת גח"ל את ראש הממשלה לגבי ההסתה הבינעדתית שהתגלתה באירועים האחרונים של הפנתרים השחורים שמועילה, לטענתו, לאויב, והאם שירותי הביטחון חקרו אם נעשתה הסתה כזו על-ידי גורמים בארץ או אפילו על-ידי סוכנים של מדינות זרות. בתשובתה פסלה גולדה מאיר את הטענות שנשמעו על התנהגות אלימה ואכזרית של השוטרים כלפי המפגינים באירוע הזה ובאירועים קודמים, ולגבי הפנתרים טענה: "מתייחסים כאילו עוני ופנתרים זה אותו דבר. זה לא אותו דבר. מלחמה בעוני היא מלחמה בעוני, ולא הפנתרים המציאו אותה". היא טענה שהתקשורת מנפחת את עניין הפנתרים ומביאה את הדברים בצורה מסולפת שתורמת להגברת הלהבות והוסיפה: "אין זו אמת שכול הממשלות שהיו בישראל לא טיפלו בבעיית העוני". לגבי ההסתה דחתה גולדה מאיר את האפשרות שהפנתרים מוסתים על-ידי גורמים ממדינות זרות אך הוסיפה: "עובדה היא שישנו עידוד ועידוד מכוון ואולי לא מכוון. אבל זה מתבצע בעידוד" (תעודה 6א).