"מוטב חייל ישראלי מת מחייל ישראלי שבוי" - זהו המוטו של "נוהל חניבעל", שהנחה את צה"ל באמצע שנות ה-80, תחילה כתורה שבעל-פה ומאוחר יותר כפקודה רשמית. ההיגיון שמאחורי הפקודה איננו גילוי-אמריקה. הוא מלווה את המדינה כבר שנים רבות. תמציתו: לא להיכנע לטרוריסטים המבקשים לחטוף חייל, באשר כניעה רק תגביר אצלם את תיאבון חטיפתם של חיילים נוספים.
ובכל זאת, "נוהל חניבעל", הקרוי על שמו של מצביא-קרתגו האגדי, איינו יותר מפקודה יתומה. אין לו הורים וגם אין לו מפקדים. הוא פשוט אינו קיים יותר בצה"ל, זולת שהינו מרחף מעליו כצל כבד וכרוח-רפאים שממאנת להסתלק. הדברים אמורים במיוחד בעקבות עסקת-שליט, שעוררה את הרוח הזו מחדש.
בצה"ל, מכל מקום, שבק הנוהל הזה חיים, ובצדק, ולו בשל האכזריות הרבה המאפיינת אותו. אחרי ככלות הכל קובע ה, מפורשות, שיש לסכל חטיפת-חייל בכל דרך אפשרית, אפילו במחיר של סיכון-חייו.
הפעלתו של הנוהל הזה אינה אלא הימור שבין חיים ומוות, ממש כמו רולטה רוסית. ברמה מסויימת הוא הופעל במינכן, במהלכו של טבח הספורטאים הישראלים, כשניסיון-חילוצם על-ידי כוחות גרמניים לא צלח ורק הוביל למותם. אסון דומה אירע במעלות, כאשר קבוצת פלשתינים חטפה ילדים ישראלים,שנהרגו לאחר ששר הביטחון, משה דיין, פקד לשחררם בכוח, בעיצומו של מו"מ עם החוטפים.
הצרה היא ש"נוהל חניבעל" דורש מחיילים לירות גם במי שהוא, לרוב, חברם. ללא ספק הוא פסול, משום כך, לפחות מבחינתו המוסרית. יתר על כן: עדיף להימנע ממנו, באשר הפעלתו של הנוהל הזה עלולה לא רק לפגוע בחייל אחד, אלא להוביל למותם של חיילים נוספים.
אבוד מראש
כך או אחרת, במקרה של
גלעד שליט, "נוהל חניבעל" לא היה עוזר. העסק היה אבוד מראש, באשר זמן ארוך מדי חלף מרגע הפגיעה בטנק שלו ועד להכרזה על הנוהל. ואילו הפעולות שבוצעו לאחר מכן, כולל הכניסה לדרום הרצועה, כבר היו חסרות-תועלת. בפרק הזמן הזה כבר הספיקו חוטפיו של גלעד שליט להימלט.
בפיקוד צפון, לעומת זאת, ביקשו ללמוד את הלקח הנדרש. האמינו שם כי אירוע-חטיפה שכזה לא יוכל להתרחש אצלם. אבל, עוד שש שנים קודם לכן הותקף סיור שיגרתי של צה"ל בהר דב שבצפון במטח-אש של החיזבאללה. שלושה לוחמים - עדי אביטן, עומר סואד ובני אברהם - הוצאו מן הרכב הבוער שלהם ונגררו אל מעבר לגבול. צה"ל ניסה ליירט את החוטפים מהאוויר, אבל החיילים החטופים פשוט נעלמו. רק בחלוף ארבע שנים הם הוחזרו בארונות-מתים. זה היה גורלם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
בשורה התחתונה מסתמן "נוהל חניבעל" כאקט אכזרי. עדות מוצקה לכך הם דבריו גלויי הלב של שאול טחנאי, מפקד הטנק של גלעד שליט, שיכול היה למנוע את חטיפתו בעת זיהוי החטיפה. היה זה הוא עצמו שביקש אז להפעיל את "נוהל חניבעל", אך בצדק לא נענה. בדיעבד הגיע מפקד הטנק בעצמו למסקנה העגומה והמתבקשת, שנוצר מצב של "להפסיד, או להפסיד".
למי שמעמיד, כמוהו, חיילים שלו בסיטואציה כזו, יהיה קשה מאוד לצפות שהם אכן יעמדו בפקודה. ובהקשר הזה נאמנים עלינו דבריו של טחנאי עצמו: אחת מהשתיים: "או שאני גומר לחבר שלי את החיים, או שאני גומר אותם לעצמי". ודי לחכימא.