גיבורת "האישה שידעה יותר מדי" נראית כמעט טובה מכדי להיות אמיתית. יש לה שק של כישורים וכישרונות על הגב, שלו היה תסריטאי כותב את דמותה, היו אומרים לו "צמצם קצת, שתהיה פחות רמבו". כי ג'ני מיי, מסתבר, הייתה מין שילוב בשר ודם בין ג'י.איי. ג'יין, מאטה הארי וד"ר דוליטל. בחורה עם כישורי צליפה, חגורה דאן 5 בקראטה, וקשרים מיוחדים גם עם מרגלים ונמרים. ביום לוחשת לדולפינים, בלילה הולמת במחבלים. מאז שרה גיבורת ניל"י לא נראה דבר כזה. ואיכשהו, גיבורת העל הזו מצאה את עצמה תלויה מחגורה בשירותים ציבוריים על חוף תל אביב. ואיכשהו, חקירת המשטרה והניתוח הפתולוגי לא העלו שום ממצאים שמציעים תשובה לשאלה מה בין ההתאבדות הפתאומית של ג'ני מיי לקשריה המסועפים עם ארגוני ביון בארץ ובעולם.
החומרים שיוצר הסדרה ירין קימור מתעסק איתם נראים כמעט טובים מכדי להיות דוקומנטריים. למעשה, הם כל כך טובים, מורכבים ועמוסי אינטריגות, שעד לסיום הפרק הראשון עולה החשש שבפרק השלישי יסתבר שהכל בלוף מתוסרט, סדרה מוקומנטרית. זה לא.
אפשר לומר שירין קימור והמפיקה דורית סטריק בסך-הכל נפלו על סיפור מדהים, ולמעשה הלכו בעקבות התחקיר של יגאל סרנה בידיעות אחרונות. אבל לזכותם של השניים יאמר כי הם המשיכו וצללו לעומק השאלות והחומרים, וחזרו עם עוד שאלות וחומרים. בשלושת פרקי הסדרה הם משרטטים עוד ועוד קווים לדמותה של ג'ני מיי ותסריטים למותה. ככל שהסיפור מתקדם, כך הוא הופך פחות ופחות מתקבל על הדעת, כשלקלחת נזרק מכל הבא ליד: פעילות למען בעלי חיים, אימון דולפינים למטרות צבאיות, אילוף נמרים, הסתערבות, אמנויות לחימה, קשרים עם השב"כ, קשרים עם ה-CIA, זהב בברזיל, נפט בסעודיה. זה כל כך בדיוני ומוגזם, שנדמה לרגע שדפי התחקיר של קימור התערבבו בטעות עם תסריט של ג'יימס בונד.