כשהשופטים יותר ילדותיים מהמתמודדים

בתוכנית הפתיחה ראינו שמונה זמרים צעירים, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו זמן מסך כפול מהנדרש. האייטמים היו ארוכים להחריד, מה גם שהשאלות של צביקה הדר סבלו מחוסר גיוון מטריד. סוגיה נוספת הבליטה את העובדה, שמשום מה היוצרים חושבים שכל המסגרת צריכה להיות ילדותית ורדודה, מכיוון שהתוכנית מתרכזת בילדים, אחרת אין הסבר לליהוק של קרן פלס בחבר השופטים. פלס למרבה המבוכה, הרבתה לצחקק, להטריד מינית את רוב הילדים, ולהיכנס לריבים מגוחכים עם שאר השופטים שלא ממש ידעו איך להגיב. המורה היחיד שבאמת נראה כמו ליהוק ראוי הוא מתי כספי, שעד שכבר הואיל בטובו לפתוח את הפה, הוא השתדל לדבר עם הילדים בגובה העיניים, וברור שיש לו מה לתרום מבחינת התהליך המוזיקלי. כל השאר טרחו לדבר לאט, כדי שהילדים יבינו. האם צריך להסביר לשופטים המכובדים שזה שהם ילדים, לא אומר שהם לא יכולים להבין את הביקורת המורכבת של יהורם גאון או משה פרץ, שהסתפקו בלציין ש"את/ה מאוד מוזיקלי"? מהתוכנית הראשונה נשארנו בסופו של דבר בעיקר עם הילדים, שהיו בוגרים בהרבה מכל מי שסבב אותם, וברובם שרו בצורה מאוד מרשימה. בלט במיוחד שלו מנשה ששר את "Somewhere Over the Rainbow", שאמנם התבלבל לא מעט, אבל שלט במנעד הרחב שלו כמו שמקצוענים רבים לא יכולים. גם קטלין אליגדו הפיליפינית שחתמה את התוכנית, עושה סימנים של סופר סטאר קטנה, כששילבה ביישנות מתוקה, סיפור אישי מרגש וביצוע מתקתק ל"Price Tag". כנראה גם ששניהם ריגשו במיוחד דווקא מהסיבה שהם אולי היחידים שהתנהגו בהתאם לגילם, הראו שהם לחוצים ומתרגשים, ולמרות זאת הצליחו להניב רגע מוזיקלי מרתק.

נדמה שהבעיה המרכזית של הפורמט הישראלי החדש היא שהוא מנסה לרקוד על כל החתונות ולא מצליח להישאר באף אחת מהן מעבר למנות הראשונות. מצד אחד, יש בו אלמנטים ברורים של תוכנית ריאליטי למהדרין. על הבמה עולים בזה אחר זה מתמודדים החושקים באור הזרקורים ונבחנים על הזכות להצטרף לבית-הספר למוזיקה של התוכנית. על האודישנים אמון שולחן שופטים כמיטב המסורת, במרכזו צביקה הדר, ומצדדיו רביעיית שופטים / מנטורים שאמורים לבקר את המתמודדים ובהמשך להדריך אותם לעתיד מוזיקלי טוב יותר. מאחורי הקלעים, המשפחות התומכות מביטות בערגה על ילדיהן, חושפים את הקרביים מול פני האומה ומזילות דמעה על כל תו גבוה שהילד מצליח להגיע אליו. מצד שני, אף אחד לא הולך הביתה עד תוכנית הגמר. אין סימוסים, אין הדחות ואין בכי תמרורים על ההזדמנות האחרונה לקריירת שירה שחמקה בין האצבעות. שמישהו יזכיר לי בבקשה למה אנחנו צריכים לצפות בזה פעמיים בשבוע בחודשים הקרובים? אולי בכלל מדובר בדוקו שעוקב אחרי תהליך התפתחות של דמויות, חושף עומקים אנושיים סטייל "מחוברות/ים"? היוצרים עיצבו שפה הדוקה ומדויקת שעוטפת את התוכנית ולא משאירה מקום לספק בנוגע לנושא. יש לנו מנהל, מורים ותלמידים, כולם מתכנסים בתוך כיתות עם לוחות גיר, תמונות מחזור תלויות על הקירות, צלצול של פעם מתריע על מעבר בין קטעים וכל ילד מקבל ילקוט כאות מעבר לשלב הבא בתוכנית. כן, הבנו, הקמתם בית-ספר של ממש שבו התלמידים אמורים לעבור תהליך למידה אמיתי, ולהתפתח להיות הדור המוזיקלי הבא של ישראל. אבל אם כך הדבר, למה צריך להוסיף תחרות ותוכנית גמר עם זוכה יחיד? נדמה שעדיף היה לבחור אחת מבין שתי הדרכים, ריאליטי או דוקו, ולקחת אותה עד הסוף. אין דרך גרועה מזו שיושבת על הגדר.