אל תדאגו לנו לעת זקנה

אמנם בתחום העמלות ניתנת לחוסך הפשוט הזדמנות לראות כיצד החיסכון המאולץ פוגע בו, אך ישנן השלכות נוספות וחמורות לא פחות, אשר אינן בהירות באותה המידה. תחילה יש לבחון את הרכב תיק ההשקעות הסטנדרטי של קרנות הפנסיה. תיקים אלה נעים על סקאלה של סיכון-סיכוי. הקצה אחד של הסקאלה כולל מסלולי השקעה סולידיים, המורכבים ברובם מאגרות חוב ממשלתיות, בעוד שהקצה השני מורכב מאגרות חוב קונצרניות של חברות במשק, לצד השקעה בשוק המניות. נראה כיצד תמהילים אלה של אגרות חוב קונצרניות ומניות מעוותים את מבנה האשראי במשק, יוצרים "מוקדי כסף", ומקטינים את התחרות בשוק המקומי. אגרות החוב הקונצרניות הן, למעשה, הלוואות שאותן נוטלות החברות במשק מן הציבור. עשרות מיליארדי שקלים המושקעים באגרות חוב אלה מהווים כסף זול, המשמש חברות אלה להתרחבותן העסקית, להשתלטות על חברות אחרות, ולהגדלת נתח השוק שלהן. עם זאת, כסף זה יוצר חוסר איזון מהותי: בעוד שרשתות של סופרמרקטים, לדוגמה, יכולות להנפיק אגרות חוב, לגייס כסף רב מכספי הפנסיה של הציבור ולפתוח עוד ועוד סניפים, הרי שבעל מרכול המתחרה עם הרשתות הגדולות אינו יכול לעשות כן. אך כאן לא מסתיים העניין. לא רק שאין באפשרותם של בעלי העסקים הקטנים ליטול חלק בחגיגת האשראי הזו, הרי שהמיליארדים הללו, השוכבים בקרנות הפנסיה, שייכים לאזרחים מן המנין, אשר היו יכולים להשתמש בהם להקמת עסקים נוספים. מצב זה, שבו הגדולים מועדפים בעוד שהקטנים נשארים מאחור, יוצר ריכוזיות של כסף, נתח שוק, ובהמשך - גם כוח, בידי קבוצה מוגבלת של חברות הנהנות מכספים אלה. פרט ליצירת ריכוזיות בתחום מסוים, היצע הכסף תורם להתפתחותן של פירמידות רוחביות, השולטות על מספר תחומים במשק. היקפו העצום של הכסף הנמצא בידי קרנות הפנסיה, לצד מספרן המוגבל של החברות היכולות לגייסו באמצעות הנפקת אגרות חוב, מביאים לאפקט של עודף היצע של כסף, ולירידת מחירו. וכך, לפתע מוצאות עצמן חברות רבות בפני הפיתוי ללוות כסף רב בריבית נמוכה, ומשתמשות בו כדי להיכנס לתחומים נוספים באמצעות רכישת חברות ויצירה של פירמידות. מצב זה, שפירמידות מסוימות שולטות במגוון רחב של תחומים, מגביל בצורה משמעותית את התחרות. כך, אם רשת שיווק רוכשת מפעל לייצור מלפפונים חמוצים, הרי שהיא תרצה לתעדף אותו בסניפי הרשת שלה, ובכך תפגע במתחרות הפועלות בתחום, ואף תרתיע יזמים מלהיכנס אליו. בכך, הפירמידות הללו יוצרות ריכוזי כוח, ומקטינות את פוטנציאל התחרות האמורה להיטיב עם הצרכן.

היבט נוסף הנובע מהרגולציה בתחום הפנסיה הוא "שכר הבכירים". פעמים רבות, נשמעו בתקשורת מחאה ותרעומת על השכר הגבוה שמקבלים מנהלי חברות רבות. אלא ששכר הבכירים מקבל התייחסות שגויה ואינו מתמקד בסוגיות הרלוונטיות של העניין. השאלה האם שכר מסוים הוא "ראוי" או "מוגזם" אינה כה פשוטה. האם שכר שנתי של חמישה מיליון ש"ח למנהל של רשת מזון הוא מוגזם גם אם אותו מנהל, בזכות החלטותיו, שילש את רווחי הרשת לעשרות מיליוני שקלים בשנה? התשובה היא, כמובן, שקשה לקבוע מהו שכר "ראוי" ובוודאי שלא ניתן להמציא טבלת קריטריונים שתקבע מהו. שכר ראוי הוא השכר שאותו עובד יכול לקבל בשוק החופשי. אם בעלים של חברה פרטית בוחר לשלם למנהל שכר גבוה, סביר להניח ששכר זה הוא ראוי, אחרת היה הבעלים בוחר להעסיק מנהל חלופי בעלות שכר נמוכה יותר. הבעיה אינה הגובה האבסולוטי של השכר, אלא השאלה מי בחר לשלמו. כאשר מדובר בחברה פרטית, ובעליה בוחר לשלם שכר מסוים, אין הדבר צריך להפריע לאף אחד. אלא שבמקרה שלנו המצב שונה לחלוטין. חברות רבות בוחרות לשלם למנהליהן שכר גבוה, בעוד שתוצאותיהן של אותן חברות אינן תמיד מצדיקות אותו. הסיבה לכך היא, שאין באפשרותו של בעל החברה האמיתי - כלומר הציבור, המחזיק במניותיה באמצעות קרנות הפנסיה - להשפיע על שכר הבכירים בה. אומנם בשונה מבעלות פרטית, אין שום אפשרות ריאלית לתת לכל מחזיקי המניות להצביע על כל חוזה העסקה שחותמת החברה. זה פשוט לא מציאותי. אילו היו מניותיהן של חברות אלה נסחרות בשוק חופשי ולא על-ידי קרנות הפנסיה, תופעת השכר הגבוה לא הייתה מתרחשת מלכתחילה. אם אדם בעל הון עצמי מסוים המשקיע אותו באופן חופשי, מזהה חברה מסויימת המשלמת למנהליה שכר גבוה מבלי לקבל את התוצאות הנדרשות, כלומר את הרווחים הנדרשים, הוא יכול לבחור שלא לקנות את מניותיה של החברה, ולא להלוות לה כסף באמצעות קניית אגרות חוב שלה. הרי הסיבה העיקרית לרכישת מניותיה של חברה היא השאיפה לקבל דיבידנד של רווחיה, וברור לחלוטין שכל תשלום שכר מופרז בא על חשבון דיבידנדים נדיבים יותר לבעלי המניות. חברה זו פשוט לא תצליח לגייס כסף למימון פעילותה, וזהו המנגנון המווסת חברות מפני תשלום שכר מופקר ובלתי מוצדק למנהליה. אותו מנגנון גם לא ימנע מחברות לשלם שכר גבוה לבכיריה במקרים שבהם הוא מוצדק, היות שמשקיע יעדיף להלוות את כספו לחברה המשלמת שכר גבוה לבכירים ומנפקת תוצאות, במקום לתת אותו לחברה המשלמת שכר נמוך, אך סובלת מחוסר הצלחה. אך מה קורה במציאות? אותן חברות גדולות הנהנות מכספי הפנסיה של אזרחי המדינה, יכולות לבחור לשלם שכר בלתי מוצדק למנהליהן, בעוד שקרנות הפנסיה אינן "מענישות" אותן, אלא ממשיכות להשקיע במניותיהן ולהלוות להן כספים. התנהלות זו מאפשרת לאותן חברות לחלק לבכירים את כספי הציבור, אז למה שיפסיקו?

כשל שוק אחרון שבו נרצה להתמקד, הוא היווצרותן של שיטות "מצליח". חברות רבות, כפי שכבר תואר, משתמשות באגרות חוב כדי ללוות כסף לצורך פעולתן. למרות שבתסריט האופטימי, כל החברות הללו מחזירות את החוב בהתאם להסכם, ישנן חברות העלולות שלא לעמוד בהתחייבויותיהן למחזיקי אגרות החוב. תופעה זו אינה מוגבלת לחברות בלבד, ובתקופה האחרונה אנו שומעים על מדינות רבות, כמו יוון, איטליה, אירלנד ופורטוגל, אשר לוו כספים רבים ואינן מסוגלות לפרוע את חובן. כמובן הריבית שמשלמות מנפיקות האגרות לרוכשים, משקפת את הסיכון שהלוות לא תוכלנה לפרוע את ההתחייבות. ככל שהסיכון גבוה יותר, כך נאלצת הלווה להציע ריבית גבוהה יותר לרוכשים, על-מנת לשכנעם להסתכן ולא להעדיף אלטרנטיבה בטוחה יותר. כאשר חברה אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המלווים, עומדות בפניה שתי דרכי פעולה עיקריות: האחת, פשיטת רגל, שבעקבותיה נכסיה ורכושה של החברה נמכר ומחולק בין הנושים. הדרך החלופית היא הגעה להסכמה בין החברה ובין הנושים, שבמסגרתה החברה תחזיר רק חלק מחובה, בין אם באמצעות דחייה של תשלום החוב, או כל פיצוי אחר למלווים, שבא להחליף את פירעון החוב. אלא שבמקרים שבהם החברה הלווה אינה מסוגלת לפרוע את מלוא חובותיה, מנוצל מנגנון קרנות הפנסיה לרעה. החברה הלווה שבתנאים רגילים אמורה לפנות לבעלי אגרות החוב ולהגיע עמם להסדר שישביע את רצונם, פונה למנהלי קרנות הפנסיה - שאינם מגלים התנגדות יתרה, כיוון שאינם מפסידים מאומה מכספם שלהם מאי-תשלום החוב במלואו - ומגיעה עמם להסכם על החזר חלק מהחוב. יד רוחצת יד. מי נפגע כאן הוא כמובן ציבור החוסכים, שכספי החסכון הפנסיוני שלו התכווצו. אלמנט נוסף שוודאי היה מתרחש בשוק חופשי, הוא שגם לו הייתה החברה הכושלת מגיעה להסכם עם מחזיקי אגרות החוב על פירעון חלקי בלבד של חובותיה, סביר היה לצפות מציבור המשקיעים שילמד את הלקח ויימנע ממתן כל אשראי לחברה המדוברת. כיום, כמובן, מנגנון זה אינו קיים, ואין מה שימנע מחברה זו ללוות למחרת כסף לרכישת חברות אחרות ולחזור על התרגיל הזה שוב. שיטת "מצליח", שראינו לא פעם ולא פעמיים, מתרחשת לנגד עינינו, ובכספינו, כאן בישראל.

לפני שמציעים פתרונות, יש לבחון את הסיבות שהובילו מלכתחילה את המדינה לאלץ את אזרחיה לחסוך לעת זקנה, במקום לתת להם את החופש לבחור כיצד להיערך לתקופת חייהם זו. נראה כי הטיעון העיקרי להחלטה זו הוא שהאזרחים אינם מסוגלים לחשוב לטווח הארוך, אינם דואגים לעתידם, ואם המדינה לא תיאלץ אותם להפריש חלק מהכנסתם הפנויה לטובת חיסכון לעת זקנה, אותם אזרחים לא יוכלו להתאפק, יבזבזו את כספם ויגיעו לגיל פנסיה מבלי שיש ברשותם הון כלשהו שיאפשר להם להתקיים בכבוד. לפיכך, על המדינה לאלץ את אזרחיה לחסוך, כיוון שהיא יודעת מהי ההתנהלות ה"נכונה" בהיבט זה. הטענה הראשונה נגד שיקול זה היא מוסרית. גם אם החיסכון הפנסיוני השוטף הוא המהלך הנכון והחכם, האין זה ראוי לאפשר לאזרחים לשגות אם הם מעוניינים בכך? האין זה נכון לתת להם את ההזדמנות להתנהל בניגוד לדעת ה"מומחים", מפאת העדפותיהם ההטרוגניות? החיסכון במתכונתו הנוכחית רחוק מאוד מלהיות אקסיומה. מדוע אין לאפשר לאנשים הרוצים ליהנות היום על חשבון איכות חייהם בעת זקנה לעשות כן? האם לא ייתכן שאדם יוכל לנצל טוב יותר את הכנסתו כיום, מאשר אם יפקיד אותה בידי קרן הפנסיה שלו? מדוע רשאית המדינה לקבוע לפרט מהי ההתנהלות הנכונה בשבילו, לאלץ אותו לנהוג על פיה וגם לעשות בכספיו כחפצה? החשש הבסיסי של המדינה הוא כאמור שאותם אזרחים בלתי אחראיים ימצאו עצמם בגיל זקנה ללא הכנסה או הון, ויפלו כנטל על המדינה. טיעון זה יכול להישמע כסביר בהנחה כי 90 אחוז מהאזרחים ינהגו בצורה בלתי אחראית. אך בהנחה שמדובר במקרים מעטים, האם ראוי "להגן" על אותם אזרחים בלתי אחראיים במחיר פגיעה מהותית במרבית האזרחים האחרים? בעיה מהותית נוספת, ההופכת את החוסכים לתלויים בבנקים ובקרנות הפנסיה, נובעת מהתנהלותה של המדינה. בעבר, החיסכון הבסיסי ביותר היה אחסון הכסף בבית, או אפילו בכספת סגורה. מדובר בחיסכון נזיל, חסר סיכון ויציב. כיום, המדיניות של מדינת ישראל ושל שאר מדינות העולם היא של יצירת אינפלציה מכוונת, המורידה את ערך הכסף לאורך זמן ובצורה זו חוסמת את האפשרות הבסיסית לחסוך את הכסף באופן אישי בבית. כיום, כל אדם המבקש לחסוך את הכספים הללו באופן עצמאי בביתו, משלם "מס אינפלציה" בכך שהמדינה, באמצעות הוזלת ערך הכסף, עושקת חלק מחסכונותיו. התוצאה היא שלאזרח הקטן אין ברירה, אלא להפקיד את חסכונותיו בידי אותן חברות פנסיה או בנקים, כדי לנסות לפחות לשמור על ערך כספו. למעשה, הוא שבוי בידיהם. המעבר מהשיטה הנהוגה כיום לשיטה שבה אין פנסיית חובה אינו פשוט, כיוון שהאזרח הורגל, במידה מסוימת, שהמדינה משמשת לו שמרטף ודואגת לוודא שאף אחד אינו טועה. שיטה זו מחלישה את האחריות האישית של האזרחים, מעודדת אותם לנהוג בחוסר אחראיות, ומבססת את אחריותה של המדינה לחלץ אזרחים כושלים מהתנהלותם שלהם. שלב חשוב נוסף, הנחוץ לשם תיקון העוולות, הוא הפסקת המדיניות המופקרת, שבה המדינה שמה למטרה יעד אינפלציה חיובי (1 - 3 אחוזיםבאופן רשמי). בכך מנהלת המדינה מדיניות מוצהרת של עושק אזרחיה באמצעות מס נסתר זה, ומענישה דווקא את האזרחים האחראיים אשר טרחו לחסוך, וכעת מאבדים נתח מכספם מעצם החזקתו במזומן, למרות שלא התכוונו ולא ביקשו ליטול סיכון כלשהו.