והנה, העריקה מן החממה של החברה היהודית הצמיחה יצירה וביטוי מסוג אחר, מגוון של דרכי מבע אמנותי, שבאו לבטא שינוי ערכים.
תהליכים שהחלו עוד קודם אכן הבשילו: "חכמת ישראל" וניצני תנועת ההשכלה החלו הרבה לפני כן, ובבית הספר לימדונו על משה מנדלסון, על נפתלי הרץ וייזל. משה פלאי ניסה בכמה כרכים של ספרי מפתח מוארים ומוערים להאיר את התקופה שלפני הכול, שנבין איך הכול התחיל. מי שקורא ב"כרם חמד" ובכתבי העת של ראשית ההשכלה, יכול להכין את הרציונל והקו של סופרי ההשכלה. הכרך השלישי "כרם חמד" מוקדש לכרם חמד, שיצא לאור בווינה ובפראג בשנים 1856-1833.
'כרם חמד' היה כתב העת העברי המרכזי של חכמת ישראל, כפי שהתגבשה בשנות השלושים של המאה ה-19 בגליציה ובאיטליה. פלאי עוקב אחר זיקה בין כתבי עת של ההשכלה, תגובות של חכמי ישראל לתנועת ההשכלה – ומביא גם מדבריהם. 'כרם חמד' ניסה להציג בהעזה גדולה כתיבה ביקורתית על המקרא, התלמוד, הרמב"ם ועוד. קשה לדמיין איזו סערה רחשה אז בתוך הקהילות.
פלאי בכתביו ניסה לתת מפתח לכתבי העת של ההשכלה העברית – ואנו יכולים לעקוב בעקבות מחקריו אחר האידיאולוגיה המשכילית, אחר התייחסות של חוקרי חכמת ישראל לגוניהם, לנושאים שקשורים בהלכה וביהדות – וכיום אפשר להיעזר בצילומי כתבי העת המשכיליים בספריה הלאומית – לאחר השלמת מפעל הדיגיטציה, ותמצאו שם את החבצלת, הלבנון, המגיד,המליץ, הצפירה ועוד. מי שרוצה להבין את הרציונאל של אותה תקופה בוודאי לא יחמיץ את דבריו של נ"ה וייזל, שכתב את המניפסט העברי הראשון של תנועת ההשכלה בשנת 1782.
אותם פורצי גדר ביטאו משבר רוחני, הביעו הזדהות עם תודעת ה"חדש" שהעמידה ההשכלה האירופית, עם הערכים הרוחניים והחברתיים שנראו כמבטאי מודרנה. הקרע נראה אז כעימות רעיוני - "חדש" כנגד "ישן". פעולת הזרמים המשכיליים הייתה הן בצד המדיני, הן בצד התרבותי. הזהות העולה מן הספרות החדשה, שמבקיעה מבין חומות הקהילה מבטאת פריצת מסורת, עולם של תמורות: הקהילות היהודיות התחילו להפנים שיש שני מרכיבים חדשים בחברה הסובבת: אמנציפציה והשכלה. עמים משתחררים ממה שנראה ככבלי הדת, בתי הספר הופכים לחילוניים, הספרות היפה החלה לשנות פניה.
ספרות יפה פילסה דרך, הלשון השתנתה, רוח אחרת: בבית הספר התיכון לימדו אותנו על תקופת "המאסף" על הסגנון החדש שניסה להדיר עצמו מנכסים לשוניים שלאחר חתימת כתבי הקודש. הנה הלכה ונרקמה לשון ספרותית, שנשענה בעיקר על מקרא, שביקשה להדיר עצמה מן התלמוד והמדרשים. לימדו אותנו, שקמה ספרות עם כיוון, ואפילו אמרו 'ספרות מגמתית' - שלילת הגולה, הצגת היהדות כהוויה קיבוצית, ניסיון להציג את
האדם שמעבר ליהודי, להוסיף מוטיבים אנושיים כלליים כמו ביצירות הזרות, שהציפו את העיירות.
מאז, כמובן, העמיק חקר היצירה של תנועת ההשכלה, ומי שרוצה להעמיק חייב לקרוא את מחקריו של פרופ' יהודה פרידלנדר, ("בין הלכה להשכלה" ועוד) וכמובן הקלאסיקה של דב סדן, פרופסור ש' ורסס - ומחקרים של פרופסור עוזי שביט, פרופסור גרשון שקד, פרופסור דן מירון, פרופסור זיוה שמיר, פרופסור נורית גוברין ועוד.
חשוב להבין את נפש היוצרים של תנועת ההשכלה לאור מחקריו המעמיקים של פרידלנדר, שהיטיב להבין את זהות-הכלאיים שלהם, הניסיון שלהם להתקרב לתרבות האירופית, ומחקריו כמו חושפים משכיל 'מפוצל' - קרוע בין שפות שונות: שפת הקהילה, שפת המדינה, שפת הקודש הדתית ושפתם של המשכילים העברים המודרניים.
למי שלמד במסגרת החינוך הממלכתי, לא קשה לזכור, מי הם אותם משוררים, שיצרו את התלמים הראשונים של רוח ההשכלה, של הספרות העברית החדשה. בבית הספר הממלכתי אכן למדנו את הטלטלה שעשו בנפשות בני העיירות שיריהם של מיכ"ל ושל יל"ג, הרומנים של מנדלי ושל מאפו. אחרי דורות של חיים בתוך עולם מוכר ומבוצר, ראו בני הקהילות, שנפשות רכות נוטות לאור הזר, לרוח החופשית שנשבה בין דפי הספרות היפה שחיכתה בחוץ, ספרות התחייה שבאה בעקבות ספרות ההשכלה ניסתה לבנות על חרבות העיירה יצירות ליריות, וחשנו אז בקריאה את הסער והמבוכה. חיים נחמן ביאליק היטיב לראות את מראית התקופה, וכך כתב על "שעת תוהו ובוהו, שעת ערבוב התחומים של אחרית וראשית, של סתירה ובניין", קראנו בנעורינו את דבריו, וזה הפעים אותנו.
היום כאשר אנו מנסים להבין, מה קרה אז, איך נסדק העולם היהודי הישן, ברור לנו, שזו הייתה רעידת אדמה גדולה. הספרות היפה היטיבה לצלם את המראות: זמן דמדומים, שבו מצד אחד רוצים לברוח מן היהדות ומן הגולה, ומצד שני מתרפקים על הישן, על העולם התמים, שהולך ונחרב.
ומה יכולים היו ראשי היהדות הישנה לעשות? החברה החרדית הבינה, שצריך למצוא דרך לעצור את גל הנוטשים. הם שאלו עצמם, מה בצקלונם מול הספרות היפה, כיצד עונים על הצורך של אותן נפשות במתק מלים אחר, בדרכי ביטוי ספרותיות שישבּו את לב הבנים הנבוכים.
בבית הספר אכן למדנו על אותם ימי סער וסופה, על הפריחה הספרותית שמשכה לבם של חובשי ספסלי בית המדרש, ואכן ראינו, שהיה קסם באותם ניצנים של היצירה המשכילית – הן בשירה והן ברומנים. השיעורים לספרות לימדו אותנו, מי היו גדולי היוצרים שניסו לבנות בימים שבאו לאחר מכן את הספרות העברית של תקופת התחייה. לא שכחנו, השמות המוכרים – ביאליק, ברנר, ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, לימדונו להעריצם, והלב עדיין זוכר אפילו שורות מיצירותיהם. קשה להכיל כאן ביריעה קצרה את כל המכלול, את החידושים, את המגוון, הכתיבה הניאו ריאליסטית של ספרות התחייה, הזרם הניאו רומנטי.
כאשר אנו מעיפים מבט בכל כתבי העת של תקופת ההשכלה ושל תקופת התחייה – ממילא, אנו מעכלים את גודל השבר, חשים ורואים את המראות: חברה חרדית של יהודים יראי שמים, שהיו מוכנים להקריב עצמם באוהלה של תורה, נרעשת מול השבר: יוסף פונד מביא את הדברים בשני ספריו "ילקוט רעים" ו"מתווי דרכים" – ואנו חוזרים לתקופת הרת גורל בחיי הקהילה היהודית. טובי בניה של הקהילה עזבו אותה, תלמידים שהיו עילויים בבתי המדרש, נטשו את הבית ואת ספסלי בית המדרש – ובמקום לחבר ספרות רבנית ולהתעמק בשולחן ערוך – קמה מקרבם יצירה אחרת. בתי הקהילה מוצפים ביצירות של בני נכר, רומני אהבים. מפץ של ממש, והלב הדואב של ראשי הקהילה מיטיב לקלוט: זו יצירה שונה במהותה מן העולם שבו גדלו. מי שקורא בספריו של פונד נחשף לפחד מ"ספרות השונד" – אותם רומנים שעסקו בפרשיות אהבה, בספרות שנתפסה כספרות של פריצות.
מעבר לאותם רומנים זולים, שבאו למשוך המונים, הייתה כמובן יצירה לירית עדינה, שקלטה לאן הרוח נושבת – והעניקה לקוראים ספרות יפה במיטבה. כשלמדנו יצירות של משוררי ההשכלה, התייחסנו לכך כאל שירה של תקופה מסוימת.
כבר אז כנערים הבינונו, שלשון קודש הופכת ללשון חול, וניסינו להבין לנפשם של קוראי שיריו של מיכה יוסף לבנזון ( תקפ"ח – תרי"ב ) הוא מיכ"ל, שכתב על דלייה רועדת ברוח, הדלייה נסחפת עם גלי הים והיא קוראת לנו ( בשירו "דָליָה נִדחת"):
עלי עץ רענן/ ישבתי שאנן,/ ופתע נידפתי..../
למה לי חיים?/ לכן ישאוני, / לכן יהדפוני/ בחמתם המים!
שפת התפילה החדשה היא שפת השירה: כך שבה מיכ"ל את לב קוראיו, שמצד אחד היו אמונים על שפת המקורות, ומצד שני ביקשו לבטא בה חיים ותחושות ותקוות: "וברוכה אַתּ התפלה בת-הלבבות! הן בכנפיך מרפא אל כל שבר, כטל שיורד... תרווי לב אנוש, תגהי רוח גבר!"
האם אפשר לדמיין, מה עשתה אותה דלייה אומללה של מיכ"ל לצעירים היהודים באותה תקופה, מה עוללו ספריהם של יל"ג ומנדלי בסיפוריהם על חיי העיירה, מה עשתה "אהבת ציון" ללבבות הכמהים לנטפי אהבה, למלים רכות. לרגע לא חשבנו לעצמנו, מה חשו דפי הגמרא המיותמים, החברים שנותרו מאחור, כאשר בני ישיבה פוסעים החוצה, אל האור הזר..."כולם סחף האור", כך שר ביאליק, כאילו שר שירת אביב תמים. ולרגע קלטנו בדבריו את נפץ כנפיה השבורות של השכינה.