על מגננה, הגנה והגינות

האם "קול המון כקול שדי" מיום הקמתה ישראל מתגוננת. זה טבוע בנו כל-כך עמוק. זה הנרטיב הישראלי. ככה זה כאשר אתה גדל על סיפורי מקרא מלפני כמה אלפי שנים, שבהם מככבים עמלקים ופלשתים, יבוסים ואמורים, וכל מיני עמים שתמיד ניסו להרוג אותך (לפחות ככה מספרים לנו). אם זה נכון, ובמשך 5,000 שנים מנסים להרוג אותנו, שווה לנו אולי לבדוק למה? אולי יש כאן איזה מעגל חוזר שבמסגרתו אנחנו מלמדים את ילדינו שכולם רוצים להרוג אותם, ואז כמו נבואה שמגשימה את עצמה - זה באמת קורה? אם קול המון כקול שדי, אז ההמון כבר מזמן אומר לנו די! "מעבדות לחירות", מחירות לליכוד, ומהליכוד לישראל ביתנו? את דרכנו כעם הספר התחלנו מעבודה קשה בפרך. את ההיסטוריה שלנו כעם בחר המקרא להתחיל בבניית פירמידות, עבור עם נחשל. עבור עם שעד עצם היום הזה, עושה כביסה בנילוס, והתוצר הלאומי הגולמי שלו נמוך, כמו אותם מוץ ותבן, ששימשו את העבדים העבריים לייצור לבנים תחת השוט של הקבלן המצרי. ואז אנחנו מתפלאים שהפלשתינים מתמרמרים כאשר הם עובדים אצלנו בבניין, וכאשר הם מחליטים לצאת למסע במדבר העצמאות שלהם, במסע אל השחרור העממי הפרטי שלהם. עבדות אצל המצרים הצדיקה יציאה מעבדות לחירות עבור העבריים, אבל עבדות אצל היהודים לא מצדיקה יציאה של הפלשתינים לחירות? את סיפור יציאת מצרים אנחנו מחויבים לספר "בכל דור ודור", כולל המצות והמרור, ומדגישים בפני הילדים את העובדה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". אז שוב. אם בכל דור ודור מנסים להשמידנו, לא כדאי שנבדוק למה זה קורה? ואם בכל דור ודור הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, אז אולי באמת צודקים החרדים ואין צורך בצה"ל? כי ממילא מי שמציל אותנו זה הקדוש ברוך הוא. לא? את החג הכי משפחתי שיש אנחנו חוגגים עם "פסח, מצה ומרור". פסח מפני שפסח על בתי העבריים משום שמרחו דם על המשקופים (מוטיב של "דם", יופי של חינוך לילדים), מצה על שום שברחו ולא הספיקו לעבור במאפייה (מוטיב של "פחד ומנוסה", יופי של חינוך לילדים), ומרור כדי שלא נשכח שהיה להם קשה (אה! באמת! טרור של עבדות, דם על משקופים, פחד ומנוסה, איך לא חשבנו על זה שזה היה קשה?). אם הערך של חירות כל-כך מקודש עבורנו, למה אנחנו מניחים שהוא לא מקודש עבור עמים אחרים? יש גם אור, לא רק חושך ומכת בכורות עזבו פסח. חג קשה. בכל זאת זה סיפור לידתו של עם, וככה זה מתחיל, בכאב, ייסורים, מוות, הליכה במדבר, קושי, מרגלים שנשלחים לארץ המובטחת וקרבות לקוממיות עם הרוגים. נלך על חג האור, אולי שם נמצא סיפור ששווה לספר לילדים. אז בחג האורים באו יוונים, רומאים מתייוונים. ותוך כדי אכילת לביבות בגנון, בין שעת מלאכה של עשיית נרות חנוכה, לבין הכנות של כתר עם נר על הראש, מספרים לך על חנה ושבעת בניה, ועל כמה היא הייתה גיבורה כאשר היא העדיפה שבניה ימותו. ואז אנחנו מזדעזעים כאשר האימא של הפלשתיני מתפללת שהבן שלה יהיה שאהיד. וכמובן, מרד בר-כוכבא, בונים עם הילדים חרבות מעץ ומגן מקרטון, ומצלמים אותם עם האייפון כדי לשלוח לדודים באמריקה תמונה קלאסית של האחיין שכבר למד בגנון להכין נרות לבית המקדש, ולהגן עליו עם חרב. אבל כאשר מגיעות תמונות מהגדה המערבית או מעזה, של ילדים שצועדים בשורה ולומדים לשנוא את הכובש, אנחנו מתחלחלים. יש משהו שמח יותר עבור הילדים שלנו? פורים! אז מה למדת בגן היום? "סיפרו לנו על המן הרשע, שרצה להרוג את כל היהודים". נו שויין, אי-אפשר להימלט מזה אני מניח. אני מקשיב לסיפור עד תומו ולא מפריע לילדים לשפוך את הידע שצברו בגן. ננסה לתקן את זה מתישהו, אבל לא כעת כאשר הילדים קורנים מאושר כאשר הם משמיעים לי את הצליל המזעזע של הרעשן שלהם. הם כבר מחכים להגיע לרגע שבו הולכים לבית הכנסת לשמוע את מגילת אסתר ולהרעיש ברעשן שלהם. עכשיו כבר ברור לי למה אני לא מצליח לשכנע אותם שאפשר לדבר גם בלי לצעוק, ולמה לא עוזר לי שאני מסביר להם את ההבדל בין לשמוע ולהקשיב. כשיגדלו, הם כנראה יצעקו את דעתם בלי להקשיב לדעתו של האחר. הילדים בסכנת הכחדה מהיום הראשון שהם נכנסו למערכת "החינוך" הישראלית, והם יודעים שבכל רגע שמוזכר שמו של אויב היהודים הם אמורים להרעיש חזק-חזק כדי להביע שאט-נפש. לך תלמד את ההורים שלהם, או אותם כשיתבגרו, שהטריק הנכון לשם סילוקו של איום נמצא בלהקשיב ולהיות חכם, במקום להרעיש כדי לא לשמוע את האיום ולתקוף כדי לנטרל אותו. עיקרון הצדק הנובע עבור הילדים מתוך הנרטיב של "פורים" הוא שאסתר היא מלכה כי היא הזדיינה עם מלך הפרסים, והצליחה להביא לתלייתו של המן הרשע בכיכר העיר. כמה חינוכי שאת האוזניים שלו אנחנו ממלאים בתמרים, בפרג ובאגוזים ואז מגישים אותן לשולחן לצד תה או קפה.

הנרטיב ההישרדותי עוד לא הושלם יש כמובן את יום השואה. ואת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (ונפגעי הטרור ופעולות האיבה), וכמובן שאי-אפשר בלי לשלוח את הנוער למחנות ההשמדה בפולין. ישראל ממרקת את מצפונה כאשר היא דואגת שלפני הגיע הילדים לגיל הגיוס לצבא ההגנה לישראל, הם כבר יודעים בדיוק מה הסיבה שישראל נלחמת. כי אם זה לא המצרים שהעבידו את אבותינו בפרך, אז אלה היוונים או הרומאים שהרגו את חנה ושבעת בניה, ואם לא הם אז אלה הפרסים של אחשוורוש עם ושתי ווייזתא, ואם לא הם אז גירוש ספרד או חיסול יהדות אירופה בידי הנאצים. ועוד היד נטויה. הנה האירנים באים עלינו להשמידנו, וכולי... ואת מסע הכומתה של הנוער מסיימים על המצדה. אין מקום טוב יותר מאשר זה, כדי להדגיש בפני הנוער מה עלול לקרות אם חלילה לא נוכל להגן על עצמנו. דמיינו לעצמכם שאתם צריכים לשחוט את בני המשפחה שלכם ואז להתאבד בעצמכם, רק כדי לא לתת את הסיפוק של ההרג הזה לאויביכם. הרי ברור שעדיף להיכנס להיסטוריה כמי שהרג את עצמו על-מנת להציל את כבוד העם שלו. ולמה בכלל להגיע למצב שבו אתה כבר נאלץ לבחור בין למות מידי האויב או להרוג את עצמך כדי למנוע ממנו את הסיפוק? הרי ידוע שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. ספירת מלאי הנה הרצף שבנינו במו ידינו במוחם של ילדינו. פתחנו באיום הגדול מכל של חיים שלא שווה לחיותם, חיי העבדות. המשכנו בהתקוממות עממית כנגד המעסיק הלא הוגן, ולאחר שמרחנו דם על הקירות יצאנו למסע ארוך במדבר שבו עיצבנו את זהותנו כעם. עשינו טעויות ניווט איומות בדרך, ובמשך ארבעים שנה הלכנו השד יודע לאן, עבדנו את האלילים הלא נכונים, והבאנו את המשיח שלנו לשבור את הלוחות שעליהם נכתבו דבריו של מי שהוציאנו מעבדות לחירות (בקיצור, בעטנו בביצים למי שעזר לנו). המשכנו משם לארץ המובטחת, ומאז אנחנו נלחמים עליה, מגורשים ממנה פעמיים, חוזרים אליה ונלחמים עליה שוב. חיים בפחד שמא שוב מישהו קם עלינו להשמידנו (כי הרי "בכל דור ודור"), ואנחנו רואים סביבנו אויבים מימין ומשמאל, מצפון ומדרום, מקרוב ומרחוק.

ועכשיו: בלי רעשן, בעיניים פקוחות נשתיק לרגע את תופי המלחמה, את הרעשנים שנועדו רק כדי לוודא שאנחנו לא מקשיבים למציאות, ובלי המסכות שנועדו לוודא שקל לנו להתחבא מאחורי האמת במקום לראות אותה. נעמיד לרגע בצד את "בכל דור ודור", ונביט לרגע במציאות כמות שהיא. אנחנו מוקפים באנשים שעוברים עכשיו את סיפור יציאת מצרים שלהם, והם משתחררים מעולם של מנהיגים עושקים, רוצחים, מושחתים, אשר השקיעו את אותו המאמץ שאנחנו השקענו בלספר לילדינו כמה אנחנו מוקפים בסכנות, ולימדו את הילדים שלהם כמה הם מוקפים בסכנות מאיתנו. הסורים ייכנסו למלחמה פנימית עם הכורדים והעלאווים, הלבנונים ישתחררו מאחיזת הרוצח מדמשק, המצרים יעבירו את השלטון לאחים המוסלמים שימצאו כלכלה מקולקלת ומדינה ענייה בלי חזון ובלי עתיד, והירדנים יבינו גם הם מתישהו שהם רוב פלשתיני במדינה שנשלטת על-ידי המשפחה ההאשמית. עין על הכוונת האישית או עין על הכספת הציבורית? הטורקים, שליברמן והפודל שלו הצליחו להשפיל, הם המעצמה המוסלמית והדמוקרטית היחידה באזור, שאותה היינו רוצים לצידנו. לך תתקן עכשיו עם 100 חכמים שצריכים להוציא מהבאר את האבן שזרק אליה מטומטם אחד (או שניים במקרה דנן). האירנים מקיימים קרב בלימה כנגד השינויים במזרח התיכון, כאשר כל העולם עומד עם עין פקוחה ויד על הכוונת, ובן-בריתה האחרון נפל אפיים ארצה. הפלשתינים כבר עברו את ארבעים השנים במדבר שלהם הלוך ושוב, כמה פעמים, נסעו איתנו לקמפ-דייוויד, נסעו ללונדון, לאוסלו, לריקיאוויק, הלכו איתנו מקצה העולם ועד קצהו, ובמקום משא-ומתן, ממשלת הביבים שלנו מראה להם את הישבן. על המאזניים: קורבנות המצוקה או אדוני ההצלחה? כדי לאזן, ולו במעט, את הנרטיב ההישרדותי שאנחנו צורבים כל-כך עמוק בתודעה של הילדים שלנו, אנחנו צריכים לעשות את הצעד ולנטרל בחוכמה את המעטפת הרקובה הזו. לקום ולעשות שלום עם הפלשתינים. לעקר מן השורש את הנרטיב ההישרדותי שלנו ולהוכיח לעצמנו שאנחנו אדונים לגורלנו ולא נתונים ככלי ביד היוצר לכל ליצן חצר באיזו ממלכה מושחתת, שיקום ויצביע עלינו כאויב על-מנת להרחיק את עיני הציבור שלו מידו המושטת לקופה הציבורית. אם נעשה שלום עם הפלשתינים, לאירנים יאבד הקלף עלינו, לאחים המוסלמים יאבד הקלף, לכל היתר לא יהיה מה לומר בכלל. ישראל עברה ממצב של קורבן נצחי למצב של קוממיות לאומית אמיתית, כזו שאין בה רק נרטיב הישרדותי, אלא גם עצמאות אמיתית, חירות מבית ומחוץ. ומן הסתם, כאשר לא נסתכל כל הזמן החוצה בפחד, נתפנה לטפל בשחיתות אצלנו ונוכל להקים חברה צודקת. גם בחוץ, וגם בבית.