בשנת 1898 יצא אמיל זולא ללחום את מלחמתו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדתו על לא עוול בכפו. אמיל זולא יזם את פעולותיו להוכחת חפותו מפשע של אלפרד דרייפוס. בשורת מאמרים הוכיח אמיל זולא כי אלפרד דרייפוס חף מפשע, תחת הכותרת "אני מאשים" (בצרפתית: "J'accuse"). אין מקום לטעות. הנשיא השמיני משה קצב אינו דרייפוס למרות שהורשע בניגוד לדין, ומטרת מאמר זה היא בעיקר להגן על האזרח בישראל וזכויותיו הבסיסיות משום שביום כניסתו של משה קצב לכלא נקבר גם המשפט הפלילי בישראל ונקברו זכויותיו הבסיסיות של כל אזרח למשפט הוגן, והמערכת המשפטית - בתאוותה לראות את משה קצב מאחורי סוגר ובריח - "ירתה לעצמה כדור ברגל אם לא בראש ותקעה את המסמר האחרון בארון המתים" של אמון הציבור. כל משפטן יודע, וזהו העיקרון היסודי של המשפט הפלילי בכל העולם ובוודאי בישראל, כי כל נאשם הוא זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לכל "ספק סביר" וכל שופט חייב - שוב, חייב - לזכות נאשם באם הוצג בפניו ספק סביר לאשמתו של הנאשם וזאת גם אם תחושתו המלאה היא כי הנאשם אכן ביצע את המעשים וגם אם סולד הוא מהנאשם וסולד הוא מהמעשים המיוחסים לו. גם המשפט הפלילי בכל העולם וגם המשפט העברי מעדיפים כי עשרה נאשמים שביצעו את העבירות יצאו לחופשי מאשר שנאשם אחד שלא ביצע את העבירות והוא חף מפשע ישב על לא עוול בכפו בבית הכלא, ומכאן נולד העיקרון הקדוש של הספק הסביר. ישנן דוגמאות רבות במשפט הפלילי בעולם ובישראל בהן נאשמים זוכו עקב העיקרון היסודי והעקרוני של הספק הסביר, אולם די אם נביא את הדוגמה הבולטת ביותר במשפט הישראלי – משפטו של ג'ון דמיאניוק - בו בית המשפט העליון בראשותו של הנשיא ההגון והישר מאיר שמגר, זיכה את הנאשם מחמת הספק למרות שבית המשפט המחוזי הרשיע אותו ואף דן אותו למוות לאחר משפט ממושך, ולמרות שעדים רבים הצביעו על ג'ון דמיאניוק וזיהו אותו כ"איון האיום". בלב כבד ובאומץ רב ולמרות כל המאמצים האדירים שעשו המדינה והפרקליטות כדי להביא את דמיאניוק לדין, ולמרות דעת הקהל ורגישות המדינה כולה לשואה ולפושעים הנאצים, החליט הרכב בית המשפט העליון בראשות הנשיא שמגר לזכות את הנאשם ולשחררו לחופשי. להבדיל מהנשיא שמגר - אשר העדיף לזכות את הנאשם למרות הקושי העצום בפסק הדין המזכה - הן במבוכה לשופטים עליונים שהרשיעו אדם וגזרו עליו עונש מוות והן במבוכה לפרקליטות ולמדינה עצמה - הרי בעניינו של קצב בתי המשפט לא עמדו בלחץ התקשורת ולא היה להם האומץ המחויב משופטים, בוודאי משופטים עליונים, לפסוק פסק דין בלתי פופולרי לכאורה אשר היה מזכה את משה קצב מעבירות האונס. ההשלכות הן דרמטיות לא רק על משה קצב אישית, שלא לדבר על תדמית המדינה ומוסד הנשיאות, אלא חשוב מכל - ההשלכות הן דרמטיות על כל המשפט הפלילי במדינת ישראל ועל זכויות כל נאשם שיעמוד לדין על כל עבירה בכל כתב אישום שיוגש. מכאן ואילך ניתן יהיה להרשיע כל נאשם בישראל גם אם קיים ספק סביר והתקדים קיים במשפט קצב. אין פלא אפוא שעו"ד אביגדור פלדמן - אשר אין מחלוקת שהוא אחד הפרקליטים הפליליים המבריקים והמוכשרים במדינת ישראל – יצא מאולם המשפט של בית המשפט העליון ותקף בחריפות את השופטים ואת פסק הדין. לא מדובר היה באגו של הפרקליט או בהפסד האישי, שהרי הרשעות של לקוחותיו קורות מן הסתם מדי יום. מה ש"הוציא אותו מדעתו" הייתה התדהמה שבית המשפט העליון פסק בניגוד לעקרונות המשפט הפלילי הבסיסיים ובעצם "שבר את הכלים" של המשפט ההוגן. איני מאשים את כלי התקשורת שהתגייסו רובם ככולם כדי להרשיע את קצב - מהם ממילא אין לצפות לדבר ואין פלא שאמון הציבור בכלי התקשורת מצוי בשפל המדרגה, והם כותבים את סופם בעצמם וראה גורלם המידרדר של עיתון ידיעות אחרונות ועיתון הארץ שהולך ונעלם. איני מאשים גם את ארגוני הנשים שלא טרחו לבדוק ולבחון את ההשלכות ובשם עקרונות צודקים כשלעצמם לא הבדילו בין מוסר למשפט, ולא הבינו כי נשים בעצמן עלולות להיות מורשעות בפלילים ולהינזק מקריסתו של המשפט הפלילי. אני כן מאשים אפוא את כל המערכת המשפטית אשר התגייסה כאיש אחד – אומנם ללא תיאום – להרשיע ולהעניש את משה קצב וזאת בשם עקרונות אחרים מן הסתם, אולם בדרך שכחה כי בהתגייסות זו כרתה את הענף עליו היא יושבת - אמון האזרח בבתי המשפט, שבלעדיו אין יסוד למערכת המשפט - וכפי שאמר אחד מגדולי שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית: "לבתי המשפט אין חרב או ארנק ורק אמון הציבור הוא יסוד לקיומם".

בנסיבות המיוחדות של משפט קצב אין צורך לחפש את הספק הסביר ואת הזיכוי על-ידי מאמצים רבים, ואין צורך להיזקק לטיעונים של פרקליטי קצב. הספק הסביר מצוי בתוך התיק ואומץ וחוזק על-ידי משפטנים מומחים ושופטים של בית המשפט העליון עצמו. ב"צונאמי" של התקשורת נשכח כי לא רק היועץ המשפטי בכבודו ובעצמו סבר שיש ספק בעבירות האונס, אלא צוות מורחב של פרקליטים מומחים מפרקליטות ירושלים אשר בחנו עמוקות את כל הראיות בתיק והגיעו למסקנה כי אין די בראיות כדי לבסס עבירת אונס וקיים לפחות ספק סביר באשמת האונס. נשכח כי א' המפורסמת - זאת שטענה שנאנסה - כונתה על-ידי הפרקליטות עצמה "ספינת פח רעועה" ומכאן ניתוח מדוקדק של הראיות והתיק הוביל להסדר הטיעון. האם כל הפרקליטים הללו - מומחים במשפט פלילי - טועים ואין להם שיקול דעת במשפט כה חשוב? אם היינו סוברים כך היה מקום לפטרם מיד לאחר ההכרעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב! יותר מכך; כנגד הסדר הטיעון הוגש בג"צ ובהרכב ישבו חמישה שופטים עליונים ולאחר דיון מדוקדק במהלכו הוגש לבית המשפט העליון כל החומר הוחלט בפסק דין ארוך ומנומק לאשר את הסדר הטיעון אשר מוחק לחלוטין את עבירת האונס. האם גם שופטי העליון שדנו בתיק ואישרו את עסקת הטיעון כה "טיפשים" ואינם מבינים במשפט הפלילי עד כדי כך שאפשרו מחיקת עבירת האונס מכתב האישום? בכל הכבוד לשופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב שדנו בתיק, הרי את "הספק הסביר" אותו מצאו כל פרקליטות מחוז ירושלים ושופטי בג"צ לא ניתן היה להעלים ולא ניתן היה למחוק לא "בהתרשמויות" ולא בטיעון הנדוש של "מהימנות". קצב יכול היה לשקר והם יכולים היו להאמין לא', אולם מרגע שקיים ספק סביר חייבים היו לזכות אותו מעבירת האונס. מי שקורא גם את הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב לא יכול שלא להיות מוכה בתדהמה. בתיק שבו פרקליטות המדינה מצאה "חורים" ו"ספקות" ופקפוק בעדות ובתיק שבו שופטי בית המשפט העליון אישרו הסדר כה מקל, הם עצמם כותבים הכרעת דין של "שחור-לבן", ללא ספקות, ללא תהיות. מקבלים לחלוטין את גרסת א' ודוחים לחלוטין את כל טענות קצב. בכל הכבוד, אפילו מבחן השכל הישר לא יכול לקבל הכרעה שכזו. לו היינו מקבלים באמת הכרעה שכזו, היה מקום לפטר מיידית מכהונה את כל שופטי בית המשפט העליון שאישרו את הסדר הטיעון! היכן היה שיקול דעתם אם השופטים בתל אביב הגיעו להכרעה כה נחרצת ללא פקפוק? הניסיונות לרכך את התדהמה על-ידי כך שהשופטים בתל אביב "התרשמו מהעדויות" או שהגיעו "ראיות נוספות ומאוחרות" לתיק, לא יעמדו והם בבחינת "זריית חול בעיניים". שום "התרשמות" ושום "שיקולי מהימנות" לא יכולים למחוק או לבטל "ספק סביר" ו"הראיות הנוספות" כביכול לא היו כה דרמטיות ובוודאי התקזזו עם ראיות נוספות שהביא גם קצב למשפט.

יש מי המנסים להשתיק את הקולות על-ידי הטיעון שמדובר בהרשעה של שתי ערכאות וכי בית המשפט העליון בעצמו דחה את הערעור. ובכן, עם כל הכבוד והחובה לכבד את בתי המשפט, אין כל קדושה בפסקי דין ומותר לבקר אותם כשצריך. מדובר באנשים "בשר ודם" אשר מסוגלים לטעות ואוי למערכת שאינה יודעת לקבל ביקורת. שם מתחיל שברה. שתי ערכאות ושישה שופטים הרשיעו את עמוס ברנס ברצח ובאונס. עמוס ברנס הורשע גם על-ידי בית המשפט העליון, אולם התברר על-ידי וביוזמת השופט העליון חיים כהן, כי שתי ערכאות אלו, כולל בית המשפט העליון, הרשיעו חף מפשע. בחורים צעירים על לא עוול בכפם הורשעו בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב"פרשת מעצ" והרשעתם אושרה על-ידי בית המשפט העליון - שוב שישה שופטים ישבו בדין ולימים התברר כי כולם טעו והצעירים שטענו לחפותם היו חפים מפשע. ישנם עוד מקרים רבים בהם בתי המשפט המחוזיים זיכו נאשמים שהורשעו על-ידי בית משפט השלום ובית המשפט העליון ביטל הרשעות של בתי המשפט המחוזיים שהרשיעו למעשה חפים מפשע, ואף בית המשפט העליון עצמו זיכה נאשמים במסגרת "דיון נוסף" כאשר שישה שופטים קודם לכן הרשיעו הנאשם. במשפט הישראלי גם קיים מושג של "משפט חוזר" המעיד גם הוא כי אין "קדושה" בפסקי דין. המסקנה אינה שכל הפסיקות מוטעות, אלא שראוי ולעתים חייבים לבקר פסקי דין – אין בהם כל קדושה, וכל הטוען שאין לבקר את פסק הדין של קצב בטיעון ששתי ערכאות הרשיעו אותו, כבר אינו יודע משפט או ביקורת במדינה דמוקרטית.

בל תהיה טעות - קצב לטעמי חטא מבחינה מוסרית, וקריאת חומר הראיות והחלטות כל השופטים בכל הערכאות מלמדות כי היה עבד לתאוותיו, התנהג בצורה בלתי מוסרית, ניצל נשים חלשות שביקשו להתקדם והסתחררו מגודל התפקיד של מזכירות אדם בכיר ונראה שאף עבר חלק מהעבירות בהן הואשם והורשע בכל הנוגע להטרדות מיניות. מכאן ועד הטענה שהיו שני מקרים של אונס פלילי המרחק גדול ועצום. היועץ המשפטי וכל צוות הפרקליטות בחנו את כל החומר והגיעו למסקנה שהתיק חלש ושלא היה אונס, ולכן הגיעו לעסקת טיעון. שופטי הרוב בבג"צ - שופטים עליונים מנוסים וותיקים - אישרו את עסקת הטיעון בגלל חולשת התיק. האם כל השופטים והמשפטנים הללו שנחשפו לכל חומר הראיות טיפשים ולא מבינים משפט פלילי מהו? האם השופט העליון דנציגר שעיכב את ביצוע העונש בהחלטה אמיצה לאחר ההרשעה וגזר הדין גם הוא אינו מבין דבר? האם אין כאן כניעה מבישה לכלי התקשורת שדרשו את ראשו של קצב תוך סטייה מהכללים היסודיים של המשפט הפלילי, אשר מחייבים הרשעה רק כאשר אין כל "ספק סביר", וזאת גם אם הנאשם שקרן ולא מוצא חן בעיניהם או בעיני כלי התקשורת. מי שקרא את כל החומר המשפטי וההחלטות השיפוטיות חייב להתייחס לגרסה המופרכת וחסרת ההיגיון של טענת האונס הכפול של א' ממשרד התיירות. לשם כך ניתן לבחון אפילו את הגרסה והעדות שלה מבלי להתייחס אפילו לטענות קצב ולטענות האליבי שלו. על-פי עדותה שלה, באירוע הראשון הגיע קצב לביתה במפתיע, תקף אותה והטריד אותה מינית - עד לכאן נשמע סביר והגיוני ותואם את התנהגותו של קצב, אבל בכל זאת מעורר ספקות מכיוון שהאישה אינה חד-הורית ובמצוקה כלכלית, ובכל זאת לא מתלוננת וחמור מכך - ממשיכה לעבוד עם אותו אדם ולא עוזבת מיד את העבודה. הספקות הופכים לגלים גבוהים באירוע השני, על-פי עדותה, כאשר אותה אישה שאינה מוגבלת בשכלה או קטינה, מסכימה להתלוות עם אותו תוקף בשעות הערב ללשכה ריקה שאין בה אדם ועקב תירוץ שלו "כי שכח מסמכים" - שם מתקיים לטענתה ה"אונס" הראשון. שוב. היא לא טוענת שנגררה לשם או הובלה באיומי אקדח, אלא נסעה ללא התנגדות ועלתה ברגליה לאותה לשכה. אחרי אונס כה חמור, הייתם מצפים שהפעם תתלונן או לפחות תעזוב את העבודה מיד ולאלתר. לא רבותי, לא זה ולא זה. הספקות הופכים לצונאמי ממש כאשר אותה אישה מעידה כי באירוע השלישי - עלתה מרצונה לחדר במלון אליו הזמין אותה אותו אנס ותוקף, ולמרות שהוא פותח את הדלת לדבריה בתחתונים וללא מכנסיים, היא נכנסת פנימה ומתיישבת על המיטה - הכל על-פי עדותה. שוב. לא מתנגדת לעלות לאותו חדר של האנס - לא בורחת כבר בדלת כשרואה אותו ללא מכנסיים - לא צועקת בזמן האונס וגם לא מתלוננת לאחר מכן... האם קיימת ערכאה משפטית בכל העולם שהייתה מקבלת גרסה מופרכת דמיונית ואבסורדית כזו מאישה שאינה טוענת כי היא מוגבלת בשכלה או קטינה? (שני בתי המשפט התמודדו עם השאלות הללו). יודגש עוד - לא נגענו בתפקוד המביש של התקשורת שליבתה את האש נגד קצב עם ריר על שפתיה והבעת סלידה כנגד כל מה שהוא מייצג; עוד לא נגענו בכך שלא מדובר כלל במתלוננות אלא ביוזמה של המשטרה שהגיעה אליהן; ועוד לא נגענו בהתנהלות הבלתי נתפשת והמדהימה של גברת שלי יחימוביץ', שלא זוכה לכל תמיהות, אשר נפגשת עם א' בין חקירה לחקירה במשטרה?

ניתן בקלות יתרה לבחון עד כמה מעוות פסק הדין על-ידי העמדתו למבחן במשפט בלתי תלוי. לו נשמעה דעתי, היה מתורגם כל חומר הראיות במשפט והפרוטוקולים לאנגלית ולצרפתית, תוך מחיקת השמות והדמויות והמקומות, ומחיקת כל אזכור לפרשה בישראל ולכהונה הספציפית של קצב. א' תכונה "אמילי" ומשה קצב יכונה "מקנזי". החומר כולו יועבר בנפרד לשלושה שופטים פליליים בכירים בדימוס, בקנדה, בארצות הברית ובצרפת, אשר יתבקשו לבחון את כל חומר הראיות ואת כל הפרוטוקולים, ויתבקשו ליתן פסק דין מנומק האם הנאשם מקנזי אשם באונס או שיש לזכותו. התוצאות ידהימו את כל הנוגעים בדבר. זיכרו - הרשעה ועיוות דין במשפט פלילי הם מהפגיעות הקשות במדינה דמוקרטית ומהסכנות החמורות ביותר לכל אזרח שיעמוד למשפט אי פעם. נסו להשתחרר מהשנאה לקצב האיש ומהתיעוב מקצב האיש. הרשעתו בעבירה שלא בוצעה תהיה כתם שחור על מערכת המשפט הישראלי למאה שנה קדימה והחלקה במדרון חלקלק שכל אזרח או עיתונאי יכול ליפול ממנו לתהום. לשופטים הגונים ואמיצים אסור לפסוק על-פי מה ש"מגיע לו" או על-פי "התרשמות", אלא רק על-פי עקרונות המשפט הפלילי - כל תוצאה אחרת לרבות כניעה של בית המשפט העליון היום לדעת כלי התקשורת ולעמדה פופוליסטית, היא מסמר נוסף בארון המתים של האמון בבתי המשפט ובאמון בדמוקרטיה בישראל.