בשני המאמרים האחרונים הזכרנו את דברי ר' חייא בזוהר, שיעקב אבינו הניח תפילין והסברנו שהכוונה היא לעבודה הרוחנית של התפילין, לדבקות בבורא יתברך, שהם מייצגים. בכך המשיך יעקב את מורשתם של אביו ושל סבו, שכל ימיהם ובכל ענייניהם דבקו בקב"ה. אולם בעוד אצל אברהם ויצחק היה רק בן אחד שהמשיך את מורשת אביו (וסבו) ליעקב אבינו נולדו שנים עשר בנים ובת אחת כידוע, והם כולם המשיכו בדרכו, דרך הדבקות בה'. זהו מה שאומרים חז"ל על יעקב אבינו, שמִטָּתוֹ שְׁלֵמָה, כלומר שלא היו בין בניו מי שפרשו מהדרך שלימד אותם. לפי זה צריכים להבין את המסופר בתחילת פרשת השבוע [בראשית ל"ז]: [א] וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. [ב] אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם.
אומנם כאן זה לא בפסוק הראשון של הפרשה, אבל הנוסח אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף... מזכיר לנו את וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם... אלא שבפרשת השבוע שלנו ההמשך הוא יוֹסֵף... בעוד שם ההמשך הוא בֶּן-אַבְרָהָם... אצל יצחק ברור כי הוא הממשיך היחיד של אברהם, ומה אצל יעקב? הרי יוסף אינו הממשיך היחיד, יש לו אחד-עשר אחים וכולם הולכים בדרכו של יעקב, אז מדוע מדגישה לנו התורה שעיקר תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב הוא יוֹסֵף? רש"י מפרש שהניב תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב בפרשתנו אינו מתייחס למורשת אלא למאורעות. וזה לשונו: אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל יישוב. סבה ראשונה - יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה וגו' על-ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים. זהו אחר ישוב פשוטו של מקרא. אבל כמובן, הפירוש הזה אינו מספיק כי בדרך כלל המילה תֹּלְדוֹת בתורה מתייחסת למורשת, לצאצאים.
על כן מביא רש"י פירוש נוסף מן המדרש: תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים; אחת - שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל (אמו של יוסף) ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף - זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה במדרש רבה. קביעת המדרש שהיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב, אומר ר' עובדיה ברטנורה, נלמדת מנוטריקון של הניב בֶּן-זְקֻנִים בפסוק: [ג] וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. כי לכאורה, בנימין היה צעיר מיוסף והוא שהיה זכאי לתואר הזה, ומדוע זכה יוסף לקבל אותו? אלא, מכאן לומד המדרש נוטריקון: כִּי-בֶן-זְקֻנִים רומז ל-זיו איקונין, שבפשטות פירושו שהיה דמיון פיזי בולט בין יעקב ובין יוסף.
שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי
כידוע, התוצאה מהיחס המיוחד שקיבל יוסף הייתה מאוד לא נעימה: [ד] וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. בשנים קודמות דיברנו על כך לא אחת ולפני כארבע שנים (ס"ח) הצענו מסקנה שמדובר בהתנגשות בין שתי רמות של מודעות, זו ושל האחים וזו של יוסף. הצענו גם רמת מודעות שלישית, זו של יעקב, שיכלה לגשר בין שתי רמות המודעות שהתנגשו אצל האחים. העלינו את השאלה כיצד קרה שיעקב התעלם ולא פעל לריכוך ההתנגשות. הנה קטע מאותו מאמר: יעקב מזהה את יוסף כמי שממשיך את מדרגתו הרוחנית הגבוהה מאוד, ואף מסוגל ליישם אותה במציאות העולם הזה, טוב ממנו עצמו. התורה רומזת לכך במילים שקראנו: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף (...) ומיד אחר-כך מספרת התורה: וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו (...). פתאום מתחלף השם וזה כבר לא יעקב, אלא ישראל שאוהב את יוסף. והשם 'ישראל' מבטא מדרגה נעלית יותר מזו שמבטא השם 'יעקב'.
כלומר, יוסף "עוקף" את אביו בהיותו מסוגל לשמור על דבקותו בקב"ה במקומות ובמצבים, נמוכים ומסוכנים מאלה שאותם חווה יעקב. יעקב מזהה יכולת זו ואהבתו לבן הזה מתעצמת. אבל יוסף, הצעיר עדיין, התקשה להבין שלא כולם כמוהו, שלא לכולם ניתנו אותם כוחות רוחניים שהוא קיבל, והוא מדבר אל ועל אחיו בסגנון שמקומם אותם: [ו] וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. והם בתגובה: (...) וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. לא רק החלומות הפריעו להם, גם דְּבָרָיו. אומר הזוהר שהפנייה שלו: שִׁמְעוּ-נָא, קוממה אותם. זה נשמע להם כאילו הוא מבקש שישמעו לו... במילים אחרות, הדיבורים של יוסף החריפו את שנאת אחיו אליו, שנאה שהייתה מגובה בקנאה, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו.
דיבור מתוקן - תקשורת בינאישית במיטבה
לאורך כל הפרשה אנשים מדברים (או שותקים) והרבה יש לנו ללמוד מהדיבורים וגם מהשתיקות. כעת נתבונן בע"ה במאורע קיצוני המתואר בפרשה, מאורע שנגמר בטוב, וניעזר בהסבריו של מו"ר הרב יצחק גינזבורג כדי להבין מה קורה שם. הנה הרקע לדברים [פרק ל"ח]: [א] וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו (...). הוא לוקח אישה ונולדים לו שלושה בנים. את בנו הבכור הוא מחתן עם תמר, אבל הבן הזה, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה, מת בלי בנים. הוא מורה לְאוֹנָן, בנו השני, ליבם את אשת אחיו וגם הוא מת. יהודה חושש שתמר כלתו היא קטלנית ושולח אותה לבית אביה עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי השלישי והאחרון. אבל תמר הסיקה שיהודה מתחמק ממנה, כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. היא יודעת שיהודה פנוי כעת, כי אשתו מתה, וכשנודע לה שהוא עתיד לעבור בדרך מסוימת, ישבה והמתינה לו בצד הדרך. [טו] וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ.
זה בדיוק מה שתמר רצתה אבל היא מבקשת תמורה. יהודה מבטיח: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן, אבל היא דורשת ערבון: חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ שיישארו בידה עד שיגיע הגדי. נו העסקה נסגרה והגברת נכנסה להריון. יהודה שולח את הגדי, אבל לא מוצאים אישה העונה לתיאור שבפי השליח, אז מוותרים, הערבון נשאר בידה, לא חזר לבעליו. [כד] וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. רבותינו דנים בשאלה מדוע היה מגיע לה עונש כזה חמור, אבל אותנו מעניין ההמשך: [כה] הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. מעניין, היא לא אומרת ליהודה 'ממך אני הרה', היא משאירה בידיו את ההחלטה אם להודות ולהצילה או...
רש"י מביא מחז"ל את המניעים להתנהגותה המוזרה של תמר: לא רצתה להלבין פניו ולומר 'ממך אני מעוברת' אלא לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ. אמרה, 'אם יודה מעצמו - יודה, ואם לאו - ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו: "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". עד כדי כך. אבל אם מתבוננים בפסוק מזוית הראייה של תקשורת בינאישית, חייבים להודות שתמר נוקטת כאן בתגובה הכי חכמה שאפשר, תגובה שרק יועץ חכם מאוד היה מציע לה, ובאותה הזדמנות מלמדת אותנו פרק חשוב בתקשורת בונה; שהרי אם הייתה מכריזה ישירות 'ממך אני הרה', זה היה נשמע שהיא תוקפת אותו וסביר להניח שיהודה היה נכנס למגננה, היה מתקומם כנגדה ואולי מכחיש. ואז ספק אם הייתה נמצאת דרך נסיגה. במקום זה היא שולחת אליו - הוא כנראה לא נוכח במקום - את הערבון שקיבלה מידיו ואומרת לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה.
כולם שומעים אותה אומרת את זה וכנראה מבינים בדיוק למי היא מתכוונת אבל לא רוצה לומר בפירוש, כי היא מוסיפה: הַכֶּר-נָא-לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. בכך היא מאפשרת לו להודות - יהודה מלשון הודאה והודיה - ולצאת גדול. עד כדי כך שאירוע זה מוזכר במקומות שונים כמופת לנכונות להודות ויהודה נהיה לדמות המופת בתחום זה של הודאה. ומה שאומרים חז"ל: נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, ולכאורה אינו מתיישב עם הפשט של חוכמת תמר, לכאורה אפשר לחשוב על מוצא אפשרי נוסף, לברוח. אבל לתמר לא היה לאן לברוח ונותרו רק שתי אפשרויות, אלא שהיא בחוכמתה המציאה את המוצא מהמבוי הסתום שאליו נקלעה. ייתכן שהיא אף תיכננה את זה מראש, שעל כן לקחה את הערבון והעלימה את עקבותיה.
מן הסתם, בין שני הקצוות שהבאנו כאן - חוסר הרגישות של יוסף הצעיר ביחס לאחיו לעומת רגישותה של תמר ביחס ליהודה - יש עוד כמה וכמה גווני ביניים של תקשורת, שאולי לא תהיה בונה כמו זו של תמר, אבל גם לא תהיה הרסנית כזו של יוסף. קצת קשה (לי על כל פנים) לדמיין התנהלות תקשורתית חכמה ומועילה מזו של תמר ביחס ליהודה, אבל בהחלט אפשר לדמיין התנהלות תקשורתית גרועה בהרבה מזו של יוסף ביחס לאחיו. הרי לכאורה זה מה שקורה אצלנו כאן ועכשיו למרבה הצער. זה נראה כאילו שלא רק שאין מחפשים דרכים חכמות ליישוב משברים, לבניית אמון, נראה שמחפשים כל דרך להעצים משברים, למחוק כל סיכוי לחיים משותפים. כאילו מַנדהוּ הציב לעצמו יעד, להשליך את כולנו לכבשן האש ר"ל, היֹה לא תהיה. הגיע הזמן שנשוב לשפיות כי בנפשנו הוא.