מכל המאורעות שהתרחשו בזמן כהונתו, לבנון ודאי לא ישכח את מה שקרה ביום שישי, 9 בספטמבר. ההפגנות מחוץ לביתו ברובע מעאדי והקריאות לגירושו הלכו והתעצמו. הדגל הישראלי, שהוסר לקול מצהלות ההמון ממתחם השגרירות, כבר נשרף, והחומות הגבוהות שמסביב נצבעו בסיסמאות שטנה כלפי ישראל. "מדהים כמה בן אדם יכול להתרגל למציאות, גרועה ככל שתהיה. ההפגנות וההמונים שהיו מחוץ לביתנו בתחילה גרמו לנו חשש ופחד, אבל ראינו את האבטחה הגדולה והתרגלנו פחות או יותר למציאות החדשה. אבל אז, כאשר ראינו את ההמון חוצה את חומות האבטחה בגובה של מאה מטרים, ומתעלם לחלוטין מכוחות הביטחון - שלא עושים הרבה כדי לעצור אותם - הפחד והאימה משתלטים. אתה יודע שיש בשגרירות אנשים שלך, ואתה רואה זרם של אנשים ששוברים כל מה שנקרה בדרכם, כאשר המטרה שלהם היא להגיע לקודש הקודשים בשגרירות ולפגוע באנשים שנמצאים שם. אתה רואה לנגד עיניך דבר אחד - לינץ'".
לבנון, ששהה באותו ערב בביתו, התעדכן כל העת בנעשה בתוך מבנה השגרירות. "זה היה ערב שבת, והשגירות הייתה סגורה מלבד צוות מצומצם שהיה שם. הכינו לי את סעודת שבת כי אשתי נסעה לביקור בישראל והייתה אמורה לחזור רק ביום ראשון. ואז אני צופה בתמונות, והלב מתחיל לדפוק חזק. אני זוכר את זה עד היום, את החשש לעצמך, וכמובן גם לאנשים שנמצאים בתוך השגרירות. אלו היו 13 השעות הארוכות והמתוחות ביותר בחיי. בשלב מסוים דיברתי עם ירושלים ואמרו לי שהתקבלה החלטה על פינוי הסגל הדיפלומטי ממצרים. אז נכנסים לנוהל שאותו לא אפרט, אבל בסיומו מגיע מטוס של חיל האוויר ואנחנו, 85 איש כולל נשים וילדים, מתפנים לכיוון ישראל. המראנו רק אחרי שווידאתי שהחבר'ה בשגרירות השתחררו ושהם נמצאים בידיים בטוחות. לא פגשתי אותם כי טסנו בשני מטוסים שונים. אין ספק שזה היה האירוע המשמעותי ביותר שחוויתי במהלך השירות. התמונה של החומה שנופלת, בלוק אחר בלוק, היוותה בשבילי סמל לנפילת היחסים בין ישראל למצרים".
במהלך תפקידו חרש לבנון את מצרים לאורכה ולרוחבה, ונפגש עם מגוון אנשים ודעות כדי לנסות להבין את היחס לישראל. המסקנה שלו היא שישנו פער גדול בין המדיניות הציבורית לאיש הקטן ברחוב. "בגלל האופי שלי והעניין שאני מגלה בהרבה תחומים, נהגתי לצאת החוצה מקהיר למשימות רבות", הוא מספר. "בכל מקום שבו הלכתי במצרים התקבלתי בחמימות יוצאת מן הכלל בתור אזרח ישראלי והשגריר של ישראל. המלצרים, הנהגים – כולם קיבלו אותי בחביבות, גם כשדיברנו על היחסים בין ישראל למצרים.
"הבעיה הייתה המדיניות של משטר מובארק. המדיניות הייתה מוצהרת - לעשות הרבה כדי לא להתקרב לישראל. התקשורת המגויסת 'נכנסה' בנו ללא הפסקה, כולל קריקטורות אנטישמיות ולגלוג על השגרירים הישראלים. היו סיפורים שונים על פרשיות ריגול שלא היה להן שחר. האיגודים המקצועיים קיבלו הוראה לנתק כל קשר עם ישראל. הייתה התנפלות על אזרחים שביקשו לבקר בישראל.
"אמרתי לא פעם שצריך להקים רשת תקשורת לוויינית בשפה הערבית. המהפכות במזרח התיכון הוכיחו שהעם ניזון מהתקשורת, והמסרים מגיעים אליו בין אם המשטר ירצה בכך ובין אם לאו. לא הגיוני שבלבנון יש ארבעה ערוצי תקשורת לווייניים, ובישראל הגדולה, עם המשאבים והטכנולוגיה, אין ערוץ שיכול לחדור לשכבות העמוקות ביותר של העם במצרים ובמדינות ערב נוספות. אמרתי את הדברים לא פעם, אבל משום מה הדבר מתמהמה ולא מתקדם. זה מחדל".