לפני שנתיים, מספר פפנהיים, הוא נפגש עם המנהיגות של מפלגת אגודת ישראל. "אמרתי להם: 'הפסקתם לדאוג לכלל ישראל. אתם דואגים רק לסקטור המצומצם שלכם, ועסוקים רק בכיבוי שריפות. אתם לא מרחיבים אופקים, אלא רק דואגים לעוד תקציב פה ושם. אבל מה עם התפישה הרחבה? מה עם רבבות הצעירים שמתחנכים במוסדות החינוך החרדיים? בתי הספר שלנו מפוצצים. מה יקרה בעוד חמש או עשר שנים? אמרתי שצריך לעזוב את השיקולים הפוליטיים, לשבת ביחד ולחשוב על הצרכים של דור העתיד. לדאוג למגורים, למוסדות חינוך, ליוזמות רווחה".
בוא נחזור לשאלה של יאיר לפיד: אתם חשים גם אחריות כלפי אחרים, או דואגים רק לעצמכם?
"אנחנו נותנים כל הזמן. יש המון מוסדות חסד, או ארגונים כמו 'הצלה', שמפעיל 1,800 מתנדבים חרדים שמגישים עזרה ראשונה בכל
הארץ".
הארגונים הללו, אומר פפנהיים, סוללים את הדרך לשירות לאומי-אזרחי. מה שמאט את התהליך, לדבריו, היא דווקא הצבת תכתיבים ודרישות. "תנו לדברים להתפתח, והם יתפתחו הרבה יותר. יש היום הרבה חרדים שהולכים למד"א ולשירותי הכיבוי כחלק מהשירות הלאומי. זה תהליך שהתחיל בעשור האחרון, עם תוכניות לחרדים שקיימות בצבא, בשירות האזרחי וגם באקדמיה. תנו לכל הדברים האלו את הכוח שלכם, של הציבור הכללי, כי אם חרדי ילמד באקדמיה ובסופו של דבר לא ימצא עבודה, אנשים אצלנו ישאלו: מה הוא הרוויח מכך שעזב את הישיבה?"
לטענתו, צעירים חרדים שמוצאים עבודה, אינם זוכים לתנאים המקובלים במגזרים האחרים. "גם אלה שמשלמים מיסים, מרוויחים מעט מאוד. אפילו בוגרי הכשרה מקצועית מקבלים שכר נמוך, וזה לא צריך להיות כך".
פפנהיים מספר על חסיד תולדות אהרן שלמד בקורס טיס אזרחי והפך לטייס באחת מחברות התעופה. בחסידות, אפעס, הסתכלו עליו בעין עקומה. אבל כשהרֶבֶּה כינס את כולם וביקש שכל אחד יתרום כפי יכולתו כי החסידות במצוקה, אותו חסיד-טייס הניח על השולחן 36 אלף דולר, ומאז מסתכלים עליו קצת אחרת. ההבנה שאין ברירה וצריך ללמוד כדי להתפרנס מחלחלת פנימה לחסידות, "אבל תנו לנו לעשות את התהליך בתוכנו ואל תכפו עלינו", הוא מפציר.
אתה מתכוון להתניית תקציבים בהכנסת לימודי ליבה?
"בחסידות שלנו לא מקבלים תקציבים ולכן אנחנו ממילא לא מחויבים לתכנים שלכם, אבל מי שמקבל כסף מהמדינה, חייב בלימודי ליבה. התפישה שלנו יותר נקייה מהתפישה החרדית הקלאסית, שהיא לא ישרה בעיניי. אם ח"כ חרדי שותף למשל להחלטה לשחרר את
גלעד שליט, כאשר מנגד יש סכנה ששחרור המחבלים יסכן חיילים וכדומה, אני שואל: מי אתה שתחליט? מה אתה תורם לביטחון? אז יש לך תפישה רוחנית שבלימוד התורה אתה תורם לבטחון המדינה, אבל זאת לא תפישה שהציבור בארץ מבין. מי שלוקח, צריך גם לתת".
לשיטתך, החרדים לא יכולים להיות שותפים להחלטות הקשורות בבטחון המדינה, כי אינם משרתים בצבא?
"נכון, ולכן ח"כים חרדים שאני פוגש רוצים לאכול אותי חי. כי אני אומר להם: אי-אפשר להחזיק את החבל בשני קצותיו. או שאתם חלק מהמדינה, או שלא. התפישה שלנו אומרת שברגע שהמדינה נותנת כסף, צריך לציית לתכתיבים שלה".
ואתה מעדיף לא לקבל, ולא לציית.
"ובכל זאת, אני זה שמוצא את עצמו בעמדת העבריין, כי הילדים שלי לא רשומים במוסדות של המדינה. אנחנו קהילה של עבריינים. יש לנו מערכת של 50 אלף ילדים שבעצם ההורים שלהם עבריינים". וישנה גם עבריינות שהחסידות נקלעת אליה כשותפה פאסיבית: "מכיוון שהילדים שלנו לא רשומים במוסדות של המדינה, יש
מאכערים חרדים, פושעים, שכדי לקבל עוד כסף מהמדינה רושמים את הילדים שלנו כאילו הם לומדים במוסדות שלהם. אנחנו בדילמה גדולה. אנחנו לא עושים שום דבר עם התופעה הזו, כי אם נדווח יהיה פה חילול השם נורא.
"לאחרונה עיריית ירושלים קבעה שהורים צריכים לשלם עבור ילדיהם דמי שמירה, ספרים וכדומה. כל עוד מנהלי המוסדות היו צריכים לשלם, הם סידרו את זה ביניהם. עכשיו התחילו להגיע חשבונות להורים, ופתאום אברכים שלנו מקבלים טלפונים. אחר כך מגיעים מההוצאה לפועל ויש מבוכה גדולה. הרי מי שילשין לשלטונות, הוא 'מוֹיְסֵר'".
אתם מקבלים קצבאות מביטוח לאומי?
"בחסידות שלנו מקבלים בערך 60-50 אחוז ממה שאפשר לקבל מביטוח לאומי. הרֶבֶּה הקודם אמר שאסור לקחת קצבאות, מאותה תפישה שאסור לקחת תקציבים לחינוך. אבל לקראת סוף ההנהגה שלו הוא אמר לאנשים שעדיף שייקחו מביטוח לאומי מאשר שיגנבו או שייסעו לחוץ לארץ לגייס תרומות".
זו לא הכרה מסוימת במדינה?
"נכון. אגלה לך סוד לגבי ההשקפה של תולדות אהרן. אחרי מלחמת ששת הימים, כשהאווירה בארץ הייתה כולה ציונית וכל הדתיים והחרדים נכנסו למשיחיות הזאת של נסים, הרֶבֶּה מסאטמר אמר לכל החסידים שלו שאסור לגור בארץ ישראל. כי מי שגר בארץ ישראל, נתפש באבק ציונות, מאמין במדינה וסומך על המדינה. לכן הוא אמר לחסידים שלו שאין ברירה אלא לעזוב את הארץ.
"אל הרֶבֶּה מתולדות אהרן, שהיה תלמיד שלו, כבר הגיעו עסקנים שקנו אזור באנגליה ובאו לקחת את כל החסידים לשם. אבל הרֶבֶּה שלנו אמר שיש שני שיקולים: מצד אחד החיים בארץ ישראל הם מצווה, ומי שגר כאן העולם הרוחני שלו יותר גבוה. מצד שני יש אבק ציונות, והרי הציונות זאת תפישה של כפירה ומינות. המסקנה שלו הייתה: מותר לי לקלקל קצת באבק ציונות בשביל הערכים הבסיסיים ביהדות. כלומר, אנחנו מודעים לזה שאנחנו קצת ציונים. אנחנו צריכים לקבל שירותים מהמדינה, ואנחנו זקוקים פה ושם לעזרת המשטרה כי כמו כל יהודי אנחנו פוחדים לעבור בשכונות ערביות ומרגישים בטוח יותר כשבא כוח של מג"ב. כן, זה אבק ציונות, אבל אנחנו שלמים איתו מול הערכים הגשמיים של היהודים בחוץ-לארץ".