משרד האוצר פרסם לאחרונה טיוטת תקנות המסדירה את נושא ההתיישנות בפוליסה הכוללת כיסוי ביטוחי לנכות, בשונה מ"הלכת אמיתי". האוצר קובע, כי כל הפוליסות הכוללות כיסוי ביטוחי לנכות - לרבות נכות מתאונה ותאונות אישיות - שהתביעות לגביהן טרם התיישנו ערב תחילת התקנות, יתוקנו כך שמועד תחילת ספירת תקופת ההתיישנות יהיה מועד התגבשות הנכות ולא מועד מקרה התאונה, כפי שקיים כיום ונפסק על-ידי ביהמ"ש העליון ב-2008.
קשה לי להשתחרר מהתחושה, שמשרד המפקח על הביטוח, שהיה מעורב בתיק אמיתי לכל אורך הדרך והביע את עמדתו - שלא התקבלה על-ידי בית המשפט העליון - באשר לפרשנות החוק בעניין זה, מנסה בכל כוחו לשנות את המצב המשפטי הנוהג, תוך פגיעה לא-ברורה בבית המשפט העליון ובהכרה בסמכותו העליונה בפרשנות החוק.
מה בכלל מקור הסמכות שלו?
השאלה הראשונה שיש לשאול נוכח טיוטת התקנות היא, מה בכלל מקור הסמכות של שר האוצר לקבוע בתקנה קביעה הפוכה מקביעתו של בית המשפט העליון אשר הוא - ורק הוא - הפרשן המוסמך של החוק. בפסק דין אמיתי קבע בית המשפט העליון, כי הפרשנות הנכונה של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח (הדן בהתיישנות) בהקשר של ביטוחי נכות, היא התיישנות התביעה בתוך שלוש שנים מיום האירוע. קביעה זו נעשתה באופן עקרוני וגורף בהסתמך על עקרונות הפרשנות ותכליתו של מוסד ההתיישנות, תוך שביהמ"ש מבקש ליצור הסדר תואם והרמוני עם זה הקבוע בדיני הנזיקין. כלל לא ברור מהיכן סמכותו של שר האוצר לקבוע בדיוק את ההיפך מבית המשפט העליון. לדידי הוא נעדר סמכות להתקין תקנות הסותרות את הוראות החוק, ובוודאי שלא ראוי שהוא יעשה כן בהתעלם מפסיקת בית המשפט.
הנקודה השנייה שיש לתת עליה את הדעת, היא העובדה שלמקרא טיוטת התקנות, ברור שהמצב שייווצר, לו אלו ייחתמו על-ידי שר האוצר, הוא אנדרלמוסיה וחוסר בהירות מוחלטים באשר למועד ההתיישנות של תביעות בגין כיסוי נכות מתאונה. במבט ראשון הצעת התקנות באה אולי להיטיב עם ציבור המבוטחים, ובעיקר להגן עליו מפני עורכי דין רשלניים שלא הספיקו להגיש התביעה בתוך שלוש שנים ממועד התאונה, ואולם בסופו של דבר, כל אי ודאות וחוסר בהירות בשוק הביטוח מתורגמים על-ידי המבטחים ומבטחי המשנה להעלאת פרמיה. המשמעות הברורה והמיידית של התקנות האמורות תהיה ייקור הכיסוי הביטוחי הפופולרי ביותר הנמכר בישראל. דווקא הקביעה שהמועד להתיישנות הוא יום התאונה, מסייעת לטיפול בתביעה, שכן יש מועד ודאי אחיד ויציב.
מועד התיישנות שונה לכל נכות
ברור לגמרי שהתקנות - המנוסחות בלשון עמומה - ייצרו התדיינות משפטיות מרובות אודות השאלה "מתי התגבשה הנכות של המבוטח", יסרבלו את ההליך המשפטי ויגרמו להליכים משפטיים נוספים. בבחינה קצת יותר מעמיקה מסתבר, כי המבוטחים יהיו היחידים שיסבלו מהתיקון המוצע, הן בפרמיה שישלמו והן ביכולת לממש את חוזה הביטוח בצורה פשוטה ובהירה בעת אירוע תאונתי.
האבסורד בתקנות המוצעות על-ידי שר האוצר רק גדל ומתבהר שעה שמדובר יהיה במובטח שסבל, חס וחלילה, פגיעה רב-מערכתית בתאונה. על-פי טיוטת התקנות, למבוטח שכזה יהיו מספר תקופות התיישנות שונות - בהתאם לתחומי הפגיעה וחומרתן - וכך תביעתו לנכות אורטופדית תתיישן במועד אחד, תביעתו לנכות נוירולוגית תתיישן במועד שני, ואילו תביעתו לנכות אורולוגית תתיישן במועד שלישי. אין לכך אח ורע במשפט הישראלי, והדבר עומד בניגוד מוחלט לכל תכלית מוסד ההתיישנות כפי שפורש על-ידי בית המשפט העליון, הן בדין הכללי והן בדיני הביטוח.
