המבט המיוחד, שמעבר לראייה הרגילה, משתקף בצורה מורכבת בניתוח הסיפור 'המשל מהתבואה'. אלחנן ניר מנסה להבין מצב קיומי של זהות והסתר זהות: הוא יוצא להבין מה סוד סיפורם של המלך ואהובו, שטיכסו עצה כיצד לחיות בעולם שהפך פניו: עולם של אנשים, שהפכו למשוגעים בעקבות התבואה. בניתוחו המבריק של ניר אנו נחשפים למשא השיגעון ולמשא השפיות – למשמעות הפנימית של הסימן על המצח: "כל אחד מהם זקוק בהכרח לאחר שיבוא, שיחשוף, יאשש ויתמוך באותו סוד" (עמוד 69).
אלחנן ניר מתאר מצב קיומי, שבו המציאות היא ספק מציאות: הוא מביא השוואה יפה למשל המערה של אפלטון, על הראייה של הפילוסוף, שמזכירה את מראה הדברים במשל התבואה: "יוצא מן המערה ולומד, שמה שנדמה כמציאות ברורה, לא היה אלא צִלה של המציאות האמיתית, המאירה באור השכל".
משל התבואה הופך בעיני אלחנן ניר לביטוי לאותה תפיסת צמצום – "היעלמות האור האלוהי בעולם", ורבי נחמן על פיו מציג תפיסה חדשה של הצמצום: "בית משוגעים, הסתלקות השכל". בהמשך הניתוח מנסה ניר להבין באמצעות המשל את סיפור 'העיוורון' של סארמאגו – ואת סודה של אשת הרופא שהתחזתה לעיוורת – התחלת הדרך לבניית "עולם חדש לאחר המבול" (שם, עמוד 72). בסופו של מאמר מורכב ועשיר בתובנות, מגיע אלחנן ניר למסקנה של רבי נחמן: "בעולם הזה, ורק בו, מתרחשים המפגשים, ההזמנות וההזדמנויות האמיתיות".
משל התבואה, עולם התוהו האורב לפתחם של המלך ואהובו, החיפוש אחר אור שיבקיע את המציאות המשוגעת והמבוכה, כל אלה מיטיבים לתאר משהו מנשמתה של החסידות, מדרכּה לבקש מרפא ולחפש מלת קסם.
נזכרתי בסיפור, שניצב כבבואה לסיפור של משל התבואה, וקראתו בו בספרו של אלי ויזל "הנשמה החסידית" (הוצאת
ידיעות אחרונות, 2010). כוונתי לסיפור על רבי וולף מז'יטומיר, צדיק חסידי, מתלמידי המגיד ממזריטש. על-פי נוסח הסיפור בספרו של אלי ויזל, נראה, כאילו מדובר במשל על המלך ואהובו:
"לפני מותו אמר רבי וולף למשרתו: 'אני רואה...והדבר ממלא אותי פחד, העולם יאבד את יציבותו והאדם יאבד את בינתו...יבוא יום, ואני רועד. אתה שומע אותי?'. 'כן רבי, אני שומע אותך'. 'אני מבקש ממך לומר זאת לבני עמנו. אמור להם, שבאותו יום לא יחוסו על איש. גם לא על אנשים כמוני או כמוך. יהיה עלינו לצלול אל תודעתנו, כדי למצוא את הניצוץ. האם תאמר להם?'" (אלי ויזל, נשמתה של החסידות, עמוד 92).