את ההצלחה הגדולה, של ההתקבצות סביב מדורת השבט של ההזדהות ההדדית, עם מכלול המצוקות והכאבים שלנו, אנו חבים גם לנתניהו (שהוליד את הכלכלה של הפוסט-קפיטליזם-סופר-מטריאליזם, והעמיק את הסקטוריאליות למימדים שהדאיגו אותנו, וגם את איציק אלרוב (שהתחיל את סיפור הקוטג'), וגם
דפני ליף עם "חבורת רוטשילד" (שתקעו יתד בשדרה שהפכה לסמל הסולידריות), וגם ערוצי הטלוויזיה שלא סיפקו בקיץ הזה תוכניות בידור-חוף בשקל-וחצי בסגנון צ'כונה (והעדיפו הפקות מקור של הרחוב הישראלי המתעורר).
אבל בעיקר, בעיקר אנחנו חבים את מאורעות הקיץ לעצמנו, אזרחי ישראל. המושג המעורפל "צדק חברתי", לא נשמע כאן מאז ימי ויקטור תייר וצ'ארלי ביטון (ויתר הפנתרים השחורים), שהעלו באש המהומות של וואדי סליב בחיפה, הציתו ניצוץ על תבערה של תחושות קיפוח, וגרמו למערכת הפוליטית להזיע בכפות הרגליים. מאז ועד היום, הלכו הבקיעים בחומת הסולידריות החברתית והעמיקו, חלק ב"זכות" הכלכלה של ההתמסרות הגדולה ביותר לעגל הזהב מאז מעמד הר סיני, והרבה חלקים אחרים בזכות הרבה מחלות חברתיות אחרות שהדרך לאתר אותן היא באמצעות שימוש במסרק צפוף של כיני ערווה.