המתקפה המשולבת בסוגיית "
הדרת הנשים" היא פעולת הסחה פוליטית מתוחכמת שנועדה למטרה אחת פשוטה: להבאיש את ריחו של שלטון הימין. טניה רוזנבליט מאשדוד לא דומה במאום לרוזה פארקס. הפרובוקציה הרעשנית והממש-לא-ספונטנית שלה בקו המהדרין לא קרובה למאבקה המיתולוגי של פארקס, פעילת התנועה לזכויות האזרח בארה"ב שהובילה את המאבק כנגד הדרת השחורים מהתחבורה הציבורית בשנות החמישים. הראיה היא המינוף הפוליטי והתקשורתי המהיר של רוזנבליט. האוטובוס לא סיים אפילו את הנסיעה והיא כבר כיכבה כגיבורת היום בכל המהדורות. דף הפייסבוק עודכן עוד לפני האירוע, ולמחרת היא כבר קיבלה דקות ארוכות של סופרלטיבים מנופחים בתוכנית הבוקר של ערוץ 2.
ב'מישמש' שערכו הפובליציסטים בין אירועי תג המחיר לקווי המהדרין, לשירת הנשים ולהצעות החוק בנוגע להרכב הוועדה למינוי שופטים - ניכרים היטב טביעות האצבעות של אסטרטג השמאל סטנלי גרינברג: רזולוציה נמוכה שלא מבחינה בפרטים, טשטוש התחומים בין בעיות אמיתיות לבעיות מדומות, יצירת דה-לגיטימציה ודה-מורליזציה לשלטון, ובעיקר - הרבה מאוד רעש תקשורתי מתלהם, שמעצים את האימה מפני 'אירן זה כאן', ומ'מדינת הלכה - הלכה המדינה'.
זה מצליח כי לא מעט ארגוני נשים דתיות, 'רבנים מתונים' ואנשי ציבור מהימין, נופלים בפח הזה ומצטרפים למקהלה מבלי לבדוק בציציותיו של המנצח. הפתרון הוא להירגע, לא להיסחף, לבודד את הסוגיות ולתת מענה מושכל ומדויק לכל אחת מהן.
ערכים זרים
קחו לדוגמה את פרשת הצוערים שיצאו מהטקס הצבאי בזמן שירת החיילות. הרי המוחים כנגד "ההקצנה הדתית" בצבא הם אותם אלו שמוחים נגד חוסר השוויון בנשיאה בנטל ונגד חוק טל, והם אלו שעמדו מאחורי העתירות שדרשו מצה"ל לגייס את החרדים. ממה נפשך: אם רוצים שכולם ישרתו בצה"ל, חייבים לתת לחרדים ולדתיים אפשרות לעשות זאת במסגרת עולם הערכים שלהם. או בתרגום מעשי: לאפשר להם לצאת מטקס שיש בו שירת נשים. ואם לא מוכנים לתת להם לצאת מהטקס - אז מכוח מה דורשים מהם להתגייס? האם חבויה פה אג'נדה סמויה זרה וכוונתם של המוחים היא לכפות על החרדים והדתיים ערכים והתנהגות הזרים להם? האם כך ראוי בדמוקרטיה ליברלית?
חלק מהמוחים טוען שהאיסור על שמיעת שירת נשים הוא הקצנה והחמרה על מה שנדרש בהלכה. ראשית, הדבר אינו נכון, שכן הזרם המרכזי המקל בקרב הפוסקים מתיר שמיעת שירת נשים רק דרך הקלטה ולא בהופעה חיה (ציץ אליעזר, הגר"ע יוסף ועוד).
אבל לגופו של דיון זה לא באמת משנה, כך לפחות חשבו שופטי בית המשפט העליון בארה"ב. ועד בית משותף ביקש למנוע מדיירים יהודים הקמת סוכה מטעמים של פגיעה במרחב הציבורי. הדיירים הגישו תביעה שהתגלגלה עד לבית המשפט העליון בארה"ב. ועד הבית שלף בדיון פסק הלכה מפורום רבנים אורתודוקסי מוכר שפוטר את הדיירים ממצוות סוכה מנימוקים שונים. השופטים האמריקנים דחו את טענות ההגנה על הסף וקבעו שאף אחד אינו רשאי לקבוע עבור הדיירים היהודים את ה'סקרמנטים' (המצוות) שלהם, גם לא פורום הרבנים. מה שהדיירים מגדירים לעצמם כחובה דתית צריך להיות מכובד על-ידי החברה כחלק מחופש הדת. בניסוח הלכתי נאמר שגם אם מדובר במצב ש"שווי אנפשיה חתיכה דאיסורא", בעולמו של המאמין הדבר הפך סוף-סוף לאיסור, וליברל אמיתי חייב לכבד זאת.
ברור שלליברליזם יש גבולות, ואם מישהו ירצה לחדש היום את מצוות גואל הדם או ל"ט מלקות הוא ימצא את עצמו מן הסתם בבעיה מול המערכת, אבל כל עוד מדובר במעשה סביר שאינו פוגע פגיעה בלתי מידתית בזולת, החברה חייבת לאפשר אותו.
זריית חול בעיניים
כל זיהוי בין זה לבין הדרת נשים הוא זריית חול בעיניים, כי הצוערים שיצאו מהטקס לא ביקשו למנוע מהחיילות לשיר, אלא ביקשו לאפשר להם שלא להאזין. ואם המפקדים היו טיפה יותר קשובים הם היו יכולים לתת להם לצאת מבלי שהזמרות היו מרגישות בכך. לכן גם הטענה של הפגיעה ברגשותיהן אינה רלוונטית.
כך גם בפרשת מכון הכושר בטכניון: האם כל מי שמבקש להתאמן בשעות נפרדות יואשם כעת בהדרת נשים? השרבוב של השעות הנפרדות לשיח הוא לא יותר ממניפולציה זולה, כשהאמת היא בדיוק הפוכה - במקומות רבים זכותם של הדתיים לשוויון נפגעת כשבריכות, חופי רחצה ומכוני כושר לא מקצים להם שעות נפרדות.
הרעש הזה מונע דיון רציני וטיפול במקומות שבהם ישנה באמת בעיה של הדרת נשים: במועצות הדתיות, בהנהלת בתי הדין, בקלפיות בגאולה ובמקומות שונים במרחב הציבורי. הבעיה היא שהרעש וההתלהמות הופכים את השיח למלחמה כוללת של השמאל בימין ומונעים דיון ענייני והצבת גבולות מוסכמים תוך כיבוד המגזרים והתרבויות השונים שמאכלסים את החברה הישראלית.