האם השכנות הזו בין המיעוט היהודי לרוב הערבי מייצרת הרמוניה? תלוי את מי שואלים. ערביי המקום - להוציא נער אמיץ אחד - מדברים על "יחסי שכנות נהדרים". מפי העולים האתיופים הדברים נשמעים אחרת לגמרי. העדויות שלהם מזכירות יותר עדויות של יהודי הגולה, בתקופות קשות ואפלות, מאשר עדויות של תושבים יהודים בישראל הריבונית 2011. שמחה ימר (18): "זו לא שכונה בטוחה ליהודים. ערבים מרביצים לנו על בסיס קבוע. ואין גם טעם להתקשר למשטרה. השוטרים בעצמם פוחדים לבוא הנה". תומר טרפה הוא נער בן 16 שהוריו העבירו אותו ללמוד בפנימייה בבן-שמן. הביתה הוא חוזר לסופי שבוע בלבד. "אני מתגעגע למשפחה, אבל לא לשכונה. בשכונה אני מרגיש סוג ב'. מה זה אומר? אם אני יורד עם כדור לשחק ומישהו בא ומצווה עלי לתת לו את הכדור ולי אין ברירה אלא לתת לו – זה אומר שאני סוג ב'. למה אני חייב לתת לו? כי אם אני לא אתן לו אני אפסיד גם את הכדור וגם אחטוף מכות. אתה לא היית נותן במצב כזה?" אבל טרפה מעיד על עצמו שהכדור היה ההפסד הקטן שלו. "כבר קרה שנער ערבי פשוט הוריד אותי מהאופניים שלי ולקח לי אותם". ככה, פשוט, לאור היום. אל מול עיניהם הלא-נדהמות של השכנים. את אליהו אהין (46) פגשנו באחת החצרות כשילדיו משחקים לצידו. זה לא היה מקרי. אהין לא נותן לילדיו (10, 13) לרדת מבלי השגחה צמודה. "אם אני לא אהיה לידם הם יחטפו מכות, אבנים, קללות ויריקות. זה שאני לידם זה לא אומר שלא יהיו בעיות, אבל ככה יהיו פחות צרות". האם את ההתנכלויות חשים רק הילדים והנערים? לדברי תושבי השכונה היהודים, כל גיל הוא יעד להתנכלויות. אהין מעיד כי אפילו אמו בת ה-97 פוחדת להסתובב בשכונה, שכן כבר זרקו עליה כמה פעמים אבנים. "באתיופיה לא התנהגו אלינו ככה", הוא אומר. לא רק זקנות פוחדות מהמציאות בשכונה, אלא גם צה"ל. אליהו קלו (56) סיפר לנו שבנותיו הגדולות משרתות בצבא וכשהן חוזרות יש להן פטור מלשאת את הנשק איתן. "הצבא החזק שלנו פשוט פוחד שהערבים מהשכונה יחטפו לחיילות כאן את הנשק", הוא אומר. כששאלתי את קלו, מורה במקצועו, מדוע הם כל-כך אדישים למציאות הקשה שלהם, מדוע אינם נלחמים על ביטחונם, הוא ענה לי שפעם הוא ניסה דווקא להוביל מאבק למען ביטחון השכונה ואף הגיע ללשכתו של ראש העירייה הקודם, בני רגב, אבל ראש העירייה, לדבריו, ענה לו באדישות שזה המצב ושהם -הערבים - נולדו במקום וזו גם המדינה שלהם ואין מה לעשות עם זה. באותו רגע, הוא אומר, הוא הפסיק את המאבק "האבוד מראש".

התושבים הערבים, כאמור, מתפלאים על מה שהם שומעים מהשכנים היהודים. מוחמד ארדיס (16) אומר שכולם בשכונה "מסתדרים מצוין". אלימות? "זה יש בכל המדינה, לא? אבל זה לא מכוון דווקא נגד יהודים". אז אין צרות בשכונה, אני שואל פעם נוספת וארדיס מצליח להפתיע: "יש. העירייה לא מביאה לכאן אף פעם את קובי פרץ להופעה". יוצא דופן אחד מבין הערבים המקומיים היה אמיר זערורה. הוא בן 20 ומתגורר בשכונה שלוש שנים בלבד. משפחתו הגיעה לכאן מרמלה. זערורה הודה בפה מלא: "כן, ערבים כאן מכסחים את האתיופים". למה, אני שואל. "כי פשוט לא רוצים כאן יהודים בשכונה", הוא עונה בנון-שלנטיות שליווה. ברמלה הוא לא הכיר התנהגות כזו ויש לו גם הצעה לפתרון הבעיה: "שישימו מצלמות ברחוב. למה בכל פיצוצייה בתל אביב יש וכאן אין?" זערורה היה גם היחיד מקרב ערביי השכונה שהרשה לי לצלם אותו. מי שהחליט להיאבק על צביונה של השכונה הוא אהרון אטיאס (40), תושב לוד, שהקים לפני 15 שנה את הגרעין התורני בלוד, המונה כיום כ-250 משפחות חזקות, בני הציונות הדתית, שבאו לעיר, התערו בה, וחוללו בה מפנה חינוכי לא מבוטל. ואולם רק לפני מספר שבועות נכנסו שתי משפחות ראשונות מהגרעין להתגורר ברמת אשכול.

דווקא בשנים בהן התחולל המהפך המספרי בשכונה אתם נרדמתם?

אטיאס: אכן אפשר לומר שבשכונה הזו נרדמנו בשמירה. ואת זה בדיוק אנחנו באים לתקן היום". הסיבה לדברי אטיאס שבעטיה הוא סימן את השכונה הזו על הכוונת שלו היה ביקור אקראי במקום, לפני כשנתיים. "הסתובבתי בשכונה ופתאום ראיתי נערים ערבים נותנים מכות לנערים אתיופים ואלה מבליגים להם. עד שהגעתי אליהם הסתלקו הערבים. שאלתי את האתיופים מדוע הם הבליגו והם ענו לי בפליאה: לפעמים מרביצים גם להורים שלנו". מבחינת אטיאס זו הייתה נקודת המפנה. "החלטתי שיהי מה - אנחנו לא מפקירים יותר את השכונה הזו". בשיתוף עם העירייה יזם אטיאס את מעבר המכינה הקדם-צבאית "מעוז", שהייתה ממוקמת במרכז לוד, אל שכונת רמת אשכול. "התוכנית הייתה למקם את המכינה במבנה הנטוש של בית הספר ממ"ד מימון, שסגר אף הוא את שעריו", מספר אטיאס. אבל אז הוא נתקל, לדבריו, במכשול לא פשוט. "באותה תקופה הייתה יולי תמיר שרת החינוך. אלה היו החודשים האחרונים שלה בתפקיד, ותמיר התנגדה לכך בתוקף. היא טענה שצריך להיענות לדרישה של ערביי השכונה לקבל את המבנה, שישמש אותם כתיכון לנערי השכונה הערבים. תמיר אמרה לנו שהיא רואה בזה 'העדפה מתקנת' כדבריה". אלא שראש עיריית לוד, אילן הררי, היה נחוש יותר ופעל להקצות את המבנה לטובת המכינה הקדם-צבאית. כיום לומדים במכינה 65 בחורים.

הנוכחות שלהם שינתה משהו במקום?

אטיאס: "או, בוודאי. כשהחבר'ה של המכינה עורכים ריצות ומסעות אלונקה ברחובות השכונה – זה מקרין הקרנה כפולה: גם ליהודי המקום וגם לערביי המקום. נכון, זה לא פתר עדיין את הבעיה, אבל בלם את הסחף וגם זקף במשהו את קומתם של האתיופים. אז נכון שהילדים האתיופים עדיין לא מרגישים בטוחים לשחק בשכונה כמו ילדים יהודים בעיר ישראלית רגילה, אבל הרבה מהילדים מגיעים לחצר של המכינה ומשחקים שם. וגם זה משהו".

כיצד קרה בעצם שהשכונה נכבשה על-ידי ערבים? רמת אשכול, שנקראה ע"ש ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול, נבנתה בתחילת שנות ה-70. בהתחלה, מספר אטיאס, היא הייתה להיט: דירות מרווחות, יחסית לאותה תקופה, בנייה חדישה בסטנדרטים גבוהים, מקלט בכל בית. תושבי לוד הוותיקים והמבוססים נהרו אליה. 'העלייה הראשונה' הערבית לשכונה זו הייתה בעצם הגירה של בדואים. זה קרה בעקבות הסכם השלום עם מצרים ופינוי חצי-האי סיני, בתחילת שנות ה-80. הבדואים, שלא היו מוכנים לעבור לרשות המצרית, ארזו את חייהם ועברו ללוד, שהיה קיים בה גם אז גרעין ערבי מוצק. המבוססים שביניהם הגיעו לרמת אשכול. המאיץ הבא לשינוי הדמוגרפי היה דווקא עליית האתיופים במבצע משה, בסוף שנת 84' והגעת רבים מהם לשכונה. ריכוז בדואים ואתיופים גרם למשפחות מבוססות רבות בשכונה לנטוש אותה. ואז הגיעו הסכמי אוסלו בשנת 93' ואיתם פינוי שטחים מיהודה ושומרון. השב"כ באותה עת, טוען אטיאס, מילט משת"פים רבים מהשטחים שנמסרו לרשות הפלשתינית. לאן? לכאן, כמובן. טענה נוספת נגד גוף אחר שמעתי מאטיאס וגם מעליזה בנימין, אחת מתושבות השכונה – עמידר. החברה המשכנת ומשרד השיכון, הם טוענים, העניקו עשרות דירות של יהודים, שעזבו את השכונה או שהלכו לעולמם, לערבים, שהתגוררו בשכונת הרכבת בלוד (שכונה בה מרוכזים רבים מערביי לוד), ולא ליהודים שרצו גם הם לקבל את הדירות הללו. וגם תוסף זה תרם את תרומתו. וכך קרה שלפני פחות מ-15 שנה, השכונה הפכה את צביונה – משכונה עם רוב יהודי לשכונה בעלת רוב ערבי מובהק. וכעת, כשהסוסים כבר עזבו את האורווה, עושים עיריית לוד והגרעין התורני בעיר ככל יכולתם, כדי שהאותיות העבריות שוב יחזרו להתנוסס בחוצות אותה שכונה.

תגובות

משרד ראש הממשלה: "בשכונת רמת-אשכול ישנן משפחות בודדות בלבד (של משת"פים; ד"ח) המטופלות ע"י המנהלה הביטחונית לסיוע ולפיכך לא נראה כי אלה משפיעות על צביונה". חברת עמידר: "הכתובת לפנייתכם היא משרד הבינוי והשיכון, שכן הוא קובע את מדיניות אכלוס הדירות בדיור הציבורי והינו הגוף שמנחה את החברה בעניין זה". משרד הבינוי והשיכון: "ברגע שמשרד הבינוי והשיכון מעביר את הטיפול לחברה המשכנת, במקרה זה עמידר, אין לנו שליטה ביחס לשיבוץ או האכלוס. מידע על כך תוכלו לקבל מחברת עמידר". דובר צה"ל: "לאור העובדה כי לא ניתנו פרטים המאפשרים בדיקת המקרים לגופם, נעשתה בדיקה במספר יחידות באזור ממנה עולה כי לא ניתנה הנחיה או פקודה המונעת נשיאת נשק ע"י חיילות המתגוררות בלוד". עם זאת גורמים צבאיים מוסיפים: "מפקד ישיר יכול על-פי הערכת מצב, באופן נקודתי ובהתאם לשיקול דעתו, למנוע מחייליו יציאה עם נשק הביתה". משטרת ישראל: "תחנת לוד פועלת בכל מקום בעיר ובכל זמן, אינה חוששת משום דבר, מבצעת פעילות שוטפת ופעילות מבצעית גם ברמת אשכול כנגד פורעי החוק באשר הם". יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך: "אף שאיני זוכרת את פרטי המקרה המסוים המוזכר בכתבה, עמדתי העקרונית היא שילדי לוד, יהודים וערבים, חייבים לקבל שירותי חינוך טובים יותר. מסיבה זו התערבתי לא מעט במתרחש במערכת החינוך בעיר". בני רגב, לשעבר ראש עיריית לוד: "התושב נתן פירוש שגוי לדברי. תמיד האמנתי, ואמרתי את זה בכל הזדמנות, שהאינטרס שלנו הוא לדאוג גם לתושבים הערבים. טובתם – תהיה גם טובתנו. מצד שני מעולם לא הקלתי ראש בכל הקשור לביטחון ותמיד פעלתי בנחרצות בנושא זה".