בשבת זו אנחנו מתחילים לקרוא את החומש השני, חומש שְׁמוֹת. אשתקד דיברנו על תפישת הגאולה אצל האסכולות השונות בעם ישראל כאשר עיקר המיקוד היה באותם יהודים שנראה כאילו אין להם שום עניין בגאולת עם ישראל, ואדרבה, נראה שטוב להם בגלות, טוב עד כדי כך שמהתנהלותם אפשר להסיק כי עיקר עניינם בחיים, עיקר פעילותם הנראית, היא לחסום כל מעשה - בעיקר מעשה של בניית בתים בארץ ישראל, פעולה שהיא מצווה גדולה ואצל אסכולה אחרת הוא נחשב כמעשה המזרז את הגאולה. שעל כן, כאשר אינם מצליחים לחסום את הבנייה, הם עושים כל מאמץ להחריב את בתי היהודים ומשקיעים בכך הון רב, גם כספי וגם אנושי. מן הסתם, ההתמקדות בנושא זה אשתקד באה על-רקע החרפה עונתית בפעילות הקבוצה הששה להחריב, ואנחנו רק עמלנו למצוא את הקשר לפרשת השבוע שְׁמוֹת.
אמנם הנושא הזה נמצא בחדשות באופן די קבוע; אבל בכל זאת, באופן די טבעי יש ימים שההתייחסות אליו מתגברת, כמו למשל בזמן האחרון, בעקבות פסיקת בג"ץ על החרבת מאחזים והמאבק המתנהל בנושא, כאשר על הפרק גורלה של מגרון. והפעם, לא המחריבים הקבועים ניצבים בחזית המאבק להחרבה. הם אומנם יזמו את הפנייה לבג"ץ ובכך התניעו את התהליך, אבל מי שאמור להתמודד עם הבעיה ולמצוא לה פתרון הוא הממסד, כלומר הממשלה על זרועותיה השונות. הזרוע המשפטית כבר אמרה את דברה ובאותו כיוון הצפוי ממנה: קביעת מועד סופי להחרבה. הזרוע המבצעת, לפחות חלק ממנה, נראית כמי שאימצה לעצמה בשמחה את השקפת העולם של קבוצת המחריבים ועל כן היא ממתינה בקוצר רוח לפקודת החורבן. מה שנשאר זה הזרוע המחליטה, כלומר הממשלה. היא זו שבידה ליזום פתרון שישאיר את מגרון במקומה.
אבל הממשלה הזאת מדשדשת; היא מתנהגת כאילו היא חדשה באזור ואין לה שום מושג על הסביבה בה היא מתנהלת ובה היא אמורה להוביל אותנו בביטחה. שעל כן עיניה משוטטות סביב-סביב, בוחנות את יחס הסביבה (התקשורתית) אליה ואינה ממהרת להחליט. נראה שהיא אחוזת חרדה מפני התגובות שעלולות לבוא מהסביבה הרחוקה ואולי אף יותר מזה היא חרדה מפני התגובות בסביבה הקרובה. דומני כי כולם יסכימו בפשטות שלא באמת ניתן לנהל עניינים במצב נפשי של חרדה. ספק אם יהיה מי שיחלוק על הקביעה ששלוות נפש היא תנאי הכרחי ובסיסי להתנהלות נכונה, ובטח כאשר מדובר בעניינים מורכבים הנוגעים בדיני נפשות. אבל כאמור, הממשלה מתנהגת כאילו היא חדשה באזור והסכנות (הדמיוניות) שהיא מזהה מסביב, מפחידות אותה הרבה יותר משמפחיד אותה מעשה החורבן.
מלך אשר לא ידע את יוסף
וזה מזכיר לי פסוק מפרשת השבוע [שמות א']: [ח] וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. זו פעם ראשונה שהמלה חָדָשׁ מופיעה בתורה ודוקא בהקשר של מלך ושל גזרות על עם ישראל. האמנם היה חדש באמת? ברמת העיקרון זה לא באמת משנה, כי הרציפות השלטונית מחייבת המשכיות וגם אז ידעו את זה, אבל זה כן משנה כשמנסים להבין את דרך החשיבה של אותו פרעה. ובנושא זה יש מחלוקת בגמרא ומובא ברש"י: וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ - רב ושמואל. חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזרותיו. אֲשֶׁר לֹא-יָדַע - עשה עצמו כאלו לא ידע. שהרי אם לא מדובר במלך חדש ממש, לא ניתן להבין איך זה ש-לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף, אז התשובה היא שעשה את עצמו כאילו לא ידע. אבל גם אם מדובר במלך חדש ממש, מה, הוא לא הכיר את ההיסטוריה? לא ידע שיוסף הציל את מצרים?
בין כך ובין כך, בין חדש ובין מחודש, מה שברור זה שהייתה בעיה בראייה שלו את המציאות והבעיה הזאת השפיעה קשות על יחסו לעם ישראל. ו-לא פחות חשוב - בסופו של תהליך, הבעיה הזאת בראיית המציאות השפיעה הרבה יותר קשה על מצרים עצמה. זה מתחיל בכך שהוא מסתכל על בני ישראל שהתנהגו כאורחים אסירי תודה ולכן נאמנים עד כלות ואומר מה הוא רואה: [ט] וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. זה מובן, הוא ראה שהריבוי הטבעי של בני ישראל, אינו טבעי בכלל, ונלחץ: [י] הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.
ההחרבה היא רשעות כפולה
בהתנהגות של בני ישראל, אין שום רמז לכוונות זדון כלפי המצרים. ההפך הוא הנכון, כי כאמור, הם נאמנים מאוד לממסד המצרי מכוח אסירות התודה שלהם לארץ שאירחה אותם בימים הקשים. מצידם הם עושים הכל לטובת מצרים, אפילו מתגייסים לפרויקטים הלאומיים המצריים, למרות שמצד עצמם אינם מעוניינים בהם. אבל פרעה אינו רואה את זה, אינו רואה את התועלת שהם מביאים למצרים, הוא רואה רק את פרי דמיונו, את הסכנה שהם ישתלטו על הארץ האהובה שלו, ולכן הוא מעדיף לשכוח גם את העובדה שבן העם הזה הוא שהציל את מצרים מחרפת רעב. שהרי את האמירה שלו: וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ, דורשים רבותינו: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה. שכן מה איכפת לו אם יעלו מן הארץ שלו?! אלא הוא מבטא חשש שהעם הזה ישתלט לו על הארץ והוא עצמו ייאלץ לחפש מקום אחר.
העולה מהאמור הוא שלא באמת משנה אם הוא עצמו מלך חדש או שמתארים אותו כך כי חידש גזירות על בני ישראל. ולפי זה, מהי אם כן המחלוקת בין רב ושמואל, שמביא רש"י לפירוש התואר הזה? ובכן, מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', השאלה היא מה עיקר החטא שלו, האם כלפי שמיים, בין אדם למקום, או כלפי בני ישראל, בין אדם לחברו. הכלל בגמרא הוא שהלכה כְּרָב בדיני איסור והיתר והלכה כשמואל בדיני ממונות. כי רב עסק בעיקר בדיני איסור והיתר, מצוות שבין אדם למקום, ושמואל עסק בעיקר בדיני ממונות, מצוות שבין אדם לחברו. אם מדובר באותו מלך - הרי כלפי שמיים, בין אדם למקום - החטא לא כל כך חמור לכאורה, כי לפי דעתו יש לו הצדקה להשתעבד בבני ישראל שהרי יעקב אבינו קיבל עליו את מלכותו. אבל כלפי בני ישראל ובמיוחד כלפי יוסף, אין שום הצדקה להתנהגות שלו ועל כן הוא רשע גמור בעניינים שבין אדם לחברו. זו דעתו של שמואל, שעיקר החטא היה בין אדם לחברו.
אבל אם מדובר במלך חדש ממש, הרי ברור שלא את מלכותו קיבל עליו יעקב אבינו וגם בני ישראל היו שם לפני שנהיה מלך. לכן כלפי שמיים אין לו שום הצדקה לגזירות שהטיל עליהם והוא רשע גמור, אבל כלפי בני ישראל ובעיקר כלפי יוסף, הוא לא הכיר אותם ולא הרגיש מחויבות כלפיהם. לפי שני הפירושים ברור לגמרי שהחשש שהביע פרעה: וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, היה רק תירוץ, כי האמת היא שהגזירות נבעו מרשעותו ולא משום סיבה אחרת. ולפי הכלל שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, שבפנימיות העניינים גם דברי רב וגם דברי שמואל הם אמת, צריכים לומר שפרעה היה רשע בשני הרבדים, גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו. כי ככה זה על-פי תורת אמת, מי שפועל לפגוע בזולתו הוא רשע גמור ולא משנה מה התירוץ שלו.
בהמשך הפרשה, כשסוף-סוף הגיע הזמן לשים קץ לרשעותו של פרעה ולהתעללות שלו בבני ישראל, הקב"ה מתגלה למשה ושולח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים. והוא מורה לו [פרק ג']: [טז] לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. הסיסמה היא פָּקֹד פָּקַדְתִּי והם מכירים אותה, כי יעקב וגם יוסף אמרו להם את זה. כשישמעו אותך אומר זאת, ידעו שזה אמיתי: [יח] וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ; וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקֵינוּ. אבל משה לא כל-כך משתכנע [פרק ד']: [א] וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'. לכאורה, עוד ויכוח סתמי, אבל אחרי שה' אומר למשה: וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ, איך הוא מעלה בדעתו שיתכן מצב הפוך, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי?
כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מציע הסבר שלעניות דעתי הוא אקטואלי להפליא: משה ביטא בדבריו את החשש שמחמת אריכות הגלות וקושי השיעבוד, בני ישראל התרגלו לעובדת היותם בגלות ועל כן הם יתקשו לעכל את בשורת הגאולה ולהתייחס אליה כאל תופעה אפשרית ואפילו מיידית. הוא חשש וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, אלא יבקשו גאולה בתהליך שיהיה תואם למה שנצטייר בדמיונם במהלך השנים הרבות של קשיי הגלות והשעבוד, וגאולה כזאת הרי אין בכוחי להביא להם. וההמשך ידוע מן הסתם לכולם, הגאולה אכן הגיעה בדיוק בדרך שהתווה הקב"ה וגם בזמן שקבע. רק צריכים להאמין בה' ובמשה עבדו והגאולה תגיע. ושום פרעה אינו יכול לעצור את זה.