שיעור בלהטוטנות
מכירים את הסטיקר "אין עוד מלבדו", המתנוסס על המכוניות, בחדר המדרגות ועל כל עץ רענן? (ומי שלא מכיר - שיָקום!). עשר מכות מצרים, המתחוללות חלקן בפרשתנו, הן אכן הוכחה מובהקת למציאות הבורא ולהשגחה העליונה על הבריאה. בעוד פרעה מלך מצרים, המתחזה לא-ל, לובש פני אלילויות רבות - בדמות היאור, הבהמה וגם התנין הגדול - פוגעות המכות ביישויות אלה, ומפריכות את דמותו האלילית.
אך כבר בספתח של המכות, בדמות מטה אהרון שנהפך לתנין, מנפץ ה' את דמותו האלילית של פרעה. שימו לב, חרטומי מצרים מנסים גם הם לחקות את המופת. כיצד? הם עושים זאת "בלהטיהם", כמו קוסמים, באחיזת עיניים בלבד. לשם כך, כפי שמסבירים המפרשים, כשהמכשפים השליכו את המטה, הגיחו בזריזות מאחוריהם החרטומים, המחופשים לתנינים, ויצרו אשליה של המופת המקורי. כך קיבלנו באחת שיעור בלהטוטנות נוסח מצרים (אורי גלר, החרטומים מאחוריך!). והתוצאה: מטה אהרון בולע את מטותם, סמל לעליונות ההשגחה על האלילוּת.
אין עוד מלבדו
מעֵבר לכך, הפסוק שציינו אינו מצביע רק על היעדר כל ישות א-לוהית מלבד הבורא, אלא ש"אין עוד מלבדו", אין שום מציאות מלבד אלוקים. וכאן ניתן להצביע על דמיון בין פתיחת ספר בראשית לספר שמות.
"בראשית ברא אלוקים" - ידוע מה שחז"ל אומרים "אין העולם מקומו של הקב"ה, אלא הקב"ה הוא מקומו של עולם". רעיון זה מקופל בפרשה הקודמת בצופן ההשגחה העליונה "אהיה אשר אהיה", המשמש מפתח למעגלי גלוּת וגאולה המתרחשים בתולדות עם ישראל, על-פי מודל גאולת מצרים. אין מדובר ברעיון פילוסופי אלא במציאות ממשית. מציאות ה' ממלאת את העולם ומקיפה אותו, והיא הבסיס לקיומו. אם כך מתעוררת שאלה, הרי הבעל שם טוב אומר שהקב"ה נמצא היכן שנותנים לו להיכנס, ולכאורה מציאותו חלילה מוגבלת. יש כאן סתירה אפוא בין תפישת חז"ל הכוללנית לתפישה החסידית המצומצמת בסוגיית מציאות ה'. ההסבר לכך הוא דומני שנכון שמבחינה פיזית הקב"ה מקומו של עולם והוא יסוד קיומו של העולם. אין מקום שהוא פנוי ממציאוּת הבורא. אבל בדומה לגלי רדיו שעל-מנת לקלוט אותם צריך מַקלט אך הם כל הזמן נמצאים באוויר, כך אנו להבדיל צריכים להיות "מַקלט" כדי לחוש את מציאותו יתברך!
על כך נאֱמר בפרשת המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". "בתוכם" בלשון רבים, ולא "בתוכו", בתוך המקדש, בלשון יחיד כפי שצריך להיות מבחינה לשונית. לכל יהודי יש היכולת להתחבר (מצווה מלשון צוותא, התחברות) לפנימיות נשמתו, ולהכשיר את הלב במעשים טובים לקליטת השכינה ומציאות הבורא.
אהיה אשר אהיה
פרשת וארא פותחת בפסוק "...וָארא אל אברהם, יצחק ויעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם". האומנם ה' לא התוודע לאבות הקדושים? ה' התגלה לאבותינו פעמים רבות, כפי שראינו בספר בראשית, אולם בצופן אחֵר "א-ל ש-די", המצביע על גדולתו וכוחו הרב להושיע, אך עדיין לא נתגלה להם בקוד הגאולה "אהיה", משום שהלכו לעולמם לפני גלות מצרים. קוד ייחודי זה, המשקף את גילוי מציאות ה' בכל העולם, כמבואר לעיל, גילה הקב"ה למשה כדי לבשר לישראל בגלות מצרים את בשורת הגאולה. כשם ש"אהיה" איתם בגלות, להושיעם, כך "אהיה" איתם בגאולה. מציאות ה' נוכחת עִם ישראל בגלות כמו בגאולה.
הבשורה הכפולה
הבשורה היא אפוא כפולה. הגלות במצרים ובשאר הגלויות היא כור היתוך וחישול העם בתהליך לקראת הגאולה. מעֵבר לכך הבשורה היא על בוא הגאולה. וגם כאן ניתן אפוא להצביע על דמיון בין פרשת בראשית לפרשותינו.
"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" - לכאורה הנוסח צריך היה להיות "ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון" בדומה לשאר הימים, "יום שני", "יום שלישי" במספר סידורי. אלא שהמילה "אחד" מלמדת אותנו על תבנית יסודית שחוזרת על עצמה בשאר הימים. כל יום ביהדות מתחיל מהלילה, הלילה והיום מהווים יחד יום אחד.
אולם הדברים טעונים גם משמעות סמלית עמוקה. העיקרון המונח ביסוד הניסוח השונה הוא שהחושך הוא חלק בלתי נפרד מתהליך האור, ומבחינה זאת הלילה והיום מהווים יחידה אחת. כדי לחוש את מהות האור, צריך להיות קודם חושך. דרך השלילה ניתן לחוש את החיוב. כשם שאת הבריאות מעריכים אחרי שחולים, את הכסף אחרי העוני, את קדושת החיים אחרי שניצלים ממוות וכך הלאה. הדבר נכון הן במישור האישי והן במישור הלאומי. הוא הדין לגלוּת. רק הודות לחשכת הגלות המחשלת נוכל לחוש את אור הגאולה (שנגנז לעתיד לבוא). ואומנם, גם על-פי תפישת ברסלב, המפָּלה היא המנוף לתקומה ולצמיחה וביחד הן מהוות תהליך אחד.
הנופש כנפש
אם כבר רוצים לטעום את טעם הגאולה, יש! השבת שהיא מעֵין עולם הבא. גם כאן נתחיל מ(ספר) בראשית. וַיְכַל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". האומנם הקב"ה סיים מלאכתו בשבת? ברור שלא. אחד הפירושים הוא שהקב"ה בעצם יצירת השבת השלים את הבריאה! המנוחה בשבת נבראה כבריאה מיוחדת כדברי רש"י. נראה לי שהכוונה היא לנשמה היתֵרה שנבראה בשבת. "וַיִּנָּפַשׁ" הקב"ה ברא את הנופש, את המנוחה כנפש מיוחדת. אנו בשמירת שבת למעשה מבטאים שני יסודות. יסוד אחד כללי אוניברסלי זֵכֶר לשביתת ה' מבריאת העולם. היסוד השני, הלאומי-יהודי הוא זֵכֶר ליציאת מצרים.
הסיבה הראשונה, המשקפת את מימד האמונה בה' כבורא העולם, היא אֱמונית. לעומת זאת, הסיבה השנייה, המשקפת את המימד החווייתי, היא מעשית. משום שבעקבות הנסים חזו בני ישראל ביציאת מצרים את מציאוּת הבורא כחוויה מוחשית.
השבת מברכים ראש חודש שבט. ראשי תיבות:
שיהיו
בשורות
טובות! שבת שלום ומבורך וחודש טוב!