סלומון ופעילים חברתיים נוספים, יוצאי אתיופיה, התכנסו כדי לחשוב על דרכים לעשייה משמעותית בקרב העדה. לאחר כמה חודשים של דיונים הם הגיעו למסקנה שצריך להחזיר את צעירי העדה שהצליחו להשתלב בחברה הישראלית לשכונות שבהן הם גדלו, כדי לחולל בהן שינוי. "הגענו למסקנה שהסיבה שמצב הנוער שלנו הוא כזה אינה קשורה למספר הפרויקטים אלא לעובדה שיש פער עצום בין האופן שבו הקהילה חיה באתיופיה לאופן שבו היא חיה כאן בארץ.
"באתיופיה הייתה קהילתיות חזקה מאוד, שנתנה לאנשים רשת ביטחון. היו למשל כללים ברורים מאוד לגבי השאלה כיצד עוזרים למי שירד מנכסיו. בנוסף, המנהיגות הייתה רוחנית לחלוטין, והייתה לאנשים משענת. לזה צריך להוסיף את המטען התרבותי – השפה, האוכל, הלבוש – שהיו עוגן.
"כשהתחתנתי עם אשתי, שאינה אתיופית, אבא שלי אמר לי שאני לא מתחתן לבד, אלא המשפחה כולה מתחתנת עם ישראל הוותיקה. הוא גם אמר שכואב לו שהיכולת שלו להתבטא באוזני אחרים עדיין לא טובה. בכל הפרמטרים הללו הקהילה שלנו נפלה. החלטנו שצריך לתת מענה לבעיות, וכשחשבנו על מסגרת הגענו למסקנה שאנחנו דור מַעֲבָר שצריך לחזור לשכונות ולייצר תשתית שתיתן מענה לבעיות".
לאחר מיפוי של ערים שבהן קיימות קהילות גדולות של העדה האתיופית, החליטה החבורה להתיישב ברובע השופטים בקריית-גת. הם גייסו משפחות נוספות של צעירים אתיופים אקדמאים מכל רחבי הארץ, וכך נוצר הגרעין הראשון של 'הנני' המונה כיום 14 משפחות. "המטרה שלנו היא לחדש את המרכז הקהילתי בקהילות, לתת כוח למנהיגות, לקֵסים ולאנשים, ולהוות מודל חיקוי לצעירים. אני מכהן בתפקיד רב בית כנסת של בני העדה בקריית-גת, והרב שכיהן לפניי בתפקיד לא היה אתיופי ולא התייחס לקסים. כשנכנסתי לתפקיד ביקשתי גם מהקס לדבר, כדי להחזיר לו את כוחו. אנחנו פועלים גם ליצירת גאווה במסורת ובשפה. בנינו, למשל, תוכנית שנקראת 'סיפורים מבית אבא', שבמסגרתה המבוגרים מגיעים לבית הספר ומספרים לילדים סיפורים על חייהם".
עורך-הדין נתן מלסה הוא אחד מארבעה עורכי-דין החברים בגרעין 'הנני' של קריית-גת. אשתו היא בתו של הרב יוסף הדנה, הרב הראשי של יהודי אתיופיה בארץ. כמו סלומון, גם הוא למד בישיבת הר-עציון והיה פעיל בבני-עקיבא ובמרכזי הקליטה. לאחר נישואיו התגורר באשדוד ופתח שם עם שותפים משרד עורכי-דין. אבל אז גררו אותו שותפיו וחבריו להצטרף לגרעין בקריית-גת. "מבחינתי, המטרה שלנו היא להשאיר את הצעירים בשכונות, ולהוכיח שאפשר גם להיות דתיים, גם אקדמאים וגם לעשות צבא כמו שצריך".
לא כל חברי הגרעין בקריית-גת הם בני העדה האתיופית. חגית שמידט, למשל, הרכזת החברתית של הגרעין, אינה אתיופית וגם בעלה לא. היא גדלה בפתח-תקווה ואת העדה האתיופית הכירה במהלך השירות הלאומי. אחרי נישואיה שמעה על הגרעין מחברה שנישאה לבן העדה האתיופית, וביקשה להצטרף.
"לא אהבתי את כל מלטפי האתיופים למיניהם, אותם מדריכים אשכנזים שבאים להציל את בני העדה. מה שאהבתי פה הוא שמדובר בחבר'ה מהקהילה שפועלים עם הקהילה שלהם. אני מרגישה פה חלק מהמערכת ולא מישהי חיצונית שבאה להציל ולהפיץ את האור.
"מחצית ממתפללי בית הכנסת שלנו הם בני דודים של חברי גרעין, וזה עושה את הכול טבעי ונכון יותר. יש פער עצום בין מקומה של החברה הישראלית למקום שבו נמצאים האנשים המבוגרים בקהילה, והיחידים שיכולים לגשר על הפער הזה באופן נכון הם חברים מתוך הקהילה".
מקימי הגרעין תכננו ששלושים אחוזים מחבריו לא יהיו בני העדה. בפועל, בגרעין בקריית-גת יש רק זוג אחד שבו שני בני הזוג אינם אתיופים, ועוד ארבעה זוגות שבהם אחד מבני הזוג אינו אתיופי. "השאיפה הייתה להיות יחד שבטי ישראל, אבל מצד שני, אני לא מתרגש מדיבורים על סגרגציה", אומר משה סלומון. "אם אשכנזי פולני הוא חזק מספיק כדי להקים יישוב לבד, למה אתיופי לא יהיה חזק מספיק כדי להקים גרעין?"